"לא קרה כלום"

[שואלתהשאלות]

"לא קרה כלום"

הילד שלי(צועד מתחיל) הלך קצת בבית ונפל. אמרתי לו : לא נורא, לא קרה כלום. חברה ששמעה את זה אמרה לי שיש לה בעיה עם זה, עם ה"לא קרה כלום". לטענתה - מחקרים מראים כי משפטים מסוג זה (מה זה "הסוג הזה") הם בעייתים מכיוון שהם נותנים לילד הרגשה שההורה לא פתוח לשמוע מה באמת עובר עליו (על הילד), וכי אם ההורה פוטר אותו ב"לא קרה כלום" במקרה כזה, הוא יפטור אותו באותה התגובה גם במקרים אחרים שבהם כן קרה משהו. (הדוגמא שהיא נתנה היתה הטרדה מינית). לטענתה, דבר כזה יגרום לילד לא לפנות אל ההורה בזמני מצוקה. לא ירגיש שההורה מספק לו מקום בטוח. לא ירגיש שההורה פתוח באמת לשמוע אותו. אני טענתי שההסקות שלה קצת נרחבות מידי לטעמי. הוא נפל על התוסיק. לא קיבל מכה - ואני אמרתי לא קרה כלום. ובאמת לא קרה כלום. ואז חשבתי... יכול להיות שהיא צודקת? האם אנחנו אומרים הרבה דברים שנראים לנו כמשפטים סתמיים, ובעצם הילדים שלנו לוקחים אותם רחוק יותר, ומסיקים מסקנות שעלולות לשבור את הבטחון שלהם בנו? ומצד שני - האם זה לא מוגזם לחשוב על כל פסיק שאנחנו אומרים, ולייצר איזשהי התנהגות מלאכותית ולא זורמת?

 

[תּמר]

במקום לעשות מזה כזה סיפור ../images/Emo8.gif

שימי לב: הילד הלך קצת בבית ונפל. האם באמת "לא קרה כלום" או שמא הוא הלך קצת ונפל? (רמז - התשובה השניה היא הנכונה). לכן, אם במקום לומר לו שלא קרה כלום, את משתתפת בתחושות שלו (אני בד"כ אומרת "אוי נפלנו קצת?" או משהו כזה, בלי להגיד לו שזה לא נורא או שלא קרה כלום) ומנחמת אותו, זה גורם לו להרגיש שיש מקום לתחושות שלו, ושאת מבינה אותו. אם את חושבת שאת "סתם אומרת משהו", למה את בכלל אומרת את זה? את כנראה כן מתכוונת להעביר לו מסר, להשתתף איתו. אבל במשפט כזה - את לא משתתפת אלא חוסמת את רגשותיו. נראה לי שבד"כ אנשים אומרים זאת כדי לנחם את עצמם (הילד לא נפגע באופן רציני, רק כיבל מכה חיצונית). אם זה כך - אפשר לומר זאת לעצמם בשקט, ובקול - להשתתף בהרגשתו של הילד. אני מקווה שהצלחתי להעביר את התחושה שלי...

 

[lulyK]

לא יודעת לגבי "מחקרים מוכיחים"

רק יודעת שאם אני הייתי נופלת ברחוב, אפילו אם לא היה קורה לי כלום (

), הייתי שמחה לקבל קצת אמפטיה ממי שנמצא איתי. ולגבי ההתנהגות המלאכותית - אולי זה מלאכותי בפעם פעמיים הראשונות (בשבילי התגובה האותנטית תהיה בכלל להגיד "אוי ואבוי", וברור לי שזו לא התגובה הרצויה......) אבל אח"כ זו התגובה האוטומטית.

 

[שושונת2]

אני מאוד לא אוהבת את המשפט הזה

ומעירה גם לבני משפחתי כאשר הם אומרים לילד "לא קרה כלום" (גם כהוא בוכה כי נפל וקיבל מכה). כן קרה משהו, וצריך להביע איזושהי אמפטיה, וברור קצר עם הילד (נפלת? קיבלת מכה? כואב לך?), כמובן באופן פרופורצונלי לתגובה של הילד עצמו ולעוצמת הכאב שנדמה לנו שנגרם לו. המשפט "לא קרה כלום" מעיד לדעתי על חוסר רגישות כלפי הילד, ודה-לגיטימציה להבעת רגשותיו

 

[יעל11כהן]

בלי "חגיגות"

לדעתי, אין רע במשפט שאמרת. להיפך - לעתים זה מה שמרגיע את הילד במקום לערוך סביבו "חגיגה" ואז הוא באמת מרגיש שקרה לו משהו נורא. אני זוכרת שכשהייתי ילדה קמתי בוקר אחד עם עין נפוחה, כמעט סגורה. נבהלתי וכבר חשבתי שהתעוורתי חלילה בעין אחת...רצתי בוכה אל אמי. היא הביטה בי ואמרה ף "מה את בוכה? זה רק דלקת. נלך לרופא עיניים. זה שום דבר". ברגע שהיא אמרה ש"זה שום דבר" - נרגעתי גם אני. ה"גדולה" שלי בת שנתיים כשמקבלת מכה לא-חזקה באה אלי היא השמעת יבבה מלאכותית ומירה המילה "מ-כה". ואז אני מחבקת אותה, נותנת נשיקה והיא חוזרת לשחק שמחה ומאושרת. בלי הסטריה סביב הנפילה או המכה - כי זה רק מגביר את הבכי והפחד של הילד. כמובן שחשוב שהמשפט יאמר בצורה נעימה ומרגיעה ולא בסגנון שמראה על אדישות וחוסר עניין. דעתי בלבד. יעל.

 

[vered4]

איך הילד הגיב?

בניגוד למבוגר שנופל (וכאן אני לא מסכימה עם ההשוואה שעשו חלק מהעונות), שזה באמת משהו חריג בשגרת היום שלו, ילד נופל הרבה כשהוא מתחיל ללכת. עדיף לדעתי להגיב לפי תגובת הילד. אפילו רק לגשת ולעזור לו (אם הוא מבקש) בלי להגיד שום דבר. אני בדרך כלל משתדלת לא להוסיף את הרגשות שלי על מה שקרה. ואז יש ילדים שנופלים וקמים כאילו שזה הדבר הכי טבעי שקורה. אם הם בוכים אז בודאי שמתייחסים לרגשות שלהם. בעצם, במשפט שלך- אוי...את כן מתייחסת שמה שקרה הוא משהו שצריך להתייחס אליו כ-"אוי". לגבי האם לחשוב על מה שאנחנו אומרים- לדעתי, כן, בהחלט. אחרת אנחנו אומרים כל מיני שטויות ששמענו במהלך חיינו ולא עברו סינון.

 

[לאה_מ]

מסכימה עם ורד.

גם אני חוטאת מדי פעם במשפט הזה (ואני יודעת מאיפה הוא בא - שמעתי אותו כבר גם מהמשפחה שלי), והוא בהחלט משפט טפשי. אני מאד משתדלת אם הילד לא מגיב, לא לומר כלום. אם הוא מגיב, עדיף כן להתייחס ולא לומר אמירה שעלולה להתפרש כמבטלת.

 

[שואלתהשאלות]

אני? אמרתי 'אוי'? ../images/Emo8.gif

ה'אוי' הוא מהודעה אחרת..

הוא באמת נופל הרבה לאחרונה, כחלק מהלימוד. בדרך כלל מייד קם. לפעמים מסתכל עלי לראות מה אני עושה/אומרת. מסכימה לגמרי לגבי המשפט האחרון! הרבה משפטים שאמרו לי (ועד שהפכתי לאמא לא חשבתי על טיפשיותם), לא יישמעו בביתי.

 

[vered4]

אופס../images/Emo13.gif

כנראה ערבבתי. דרך אגב, לא סיפרת מה הוא אומר כשהוא נופל. בנוגע למשפטים ומילים- אז משהו שאני חושבת לגבי צמד המילים "לא נורא", ואפילו "אל תדאג". זו למשל דוגמא לגבי זה שגם אם אני אומרת משהו, אני חושבת עליו ומנסה להפסיק. אני משתמשת בהם לעיתים, אבל מאוד לא נוח לי איתם. אני מרגישה שזה ממש מתנשא (מבחינתי) להגיד למישהו "לא נורא".

 

[דסי אשר]

../images/Emo32.gifוורד, קצת תזוזה מהדיון, אבל

קשורה... אתמול באה סבתא חמודה, "גזעית" לקחת את הנכדה מהמשפחתון. הקטנה מאד קשורה לסבתא- אבל היא, הקטנה, בת שנתיים..... הסבתא רצתה להחיף לה טיטול אחרי השינה(הילדה סירבה לי...). הילדה סירבה לסבתא. הסבתא אמרה: אבל פרלה תכעס מאד אם XXXX לא תחליף טיטול"...... פרלה, היא כידוע הכלבה שלי. התרעתי בפני הסבתא, בצחוק, על השימוש היא עושה בכלבה שלי, כדמות "הרעה". הסבתא צחקה, ואמרה שתפסיק עם "השטיקים הישנים"... דסי

 

[צימעס]

../images/Emo6.gif יפה שהיא מודעת, לא?

 

[דסי אשר]

כתבתי שהיא "גזעית"...

 

[ליאת +]

לי יש בעיה עם המשפט הזה כשהוא

נאמר לילד שבוכה בבהלה או בכאבים והסביבה מנסה לשכנע אותו ש"לא קרה כלום". באותה מידה אני שונאת כאשר מתחילים לנפנף בפני תינוק או פעוט בוכיים בצעצוע כדי להסיח את דעתו. שונאת את זה. זה בעיני ביטול של רגשות- כאשר את כן מבוהלת או לחוצה (אפילו במידה קלה) ממה שקרה ואת מנסה לבטל את זה כדי ליצור מציאות אחרת, שבה הארוע באמת חסר כל השפעה. א ב ל - אם את באמת חשבת באותו אירוע שתיארת ש"לא קרה כלום"- אז מותר לך להגיד את זה...כי כאן באמת עובר הקו העדין בין להיות מודעות לאמירות שלנו לבין להיות טבעיות עם הילד.

 

[vered4]

למה את נגד להסיח את הדעת?

זה בדיוק כמו שילד לא רוצה לעזוב את גן המשחקים, ואת לא רוצה לריב איתו, אז את מציעה אלטרנטיבות מפתות בבית. כשמנפנפים צעצוע בפני ילד כדי להסיח את דעתו, עושים את זה כי זה עובד. הילדים מתייחסים לדברים בפרופורציות שונות משלנו. מסוגלים לצרוח על משהו כאילו מישהו מת ותוך שניה לעבור למשהו אחר. משהו דומה קורה לפעמים כשילדים רבים אחד עם השני, ומציעים אלטרנטיבה- זה מפסיק את הריב ומחבר שוב בין הילדים.

 

[ליליה והגמדים]

הסחת דעת היא דבר יעיל

שמאפשר לא לזלזל ברגשות הילד/ה ויע"ז לקצר את משך המשבר. אני כן מביעה אמפטיה לכאב לפני הסחת הדעת.

 

[ליאת +]

זה שזה יעיל זה לא אומר שזה טוב.

ולדעתי- כן יש כאן זלזול ברגשות של הילד. עכשיו- אני לא מתנגדת להסחה כאמצעי אחד מבין עוד אמצעים להרגעה או לסיוע לילד ברגע של משבר- אבל אני כן לא אוהבת כשזה האמצעי היחיד או העיקרי. בדוגמה של ילד שנופל ומקבל מכה כואבת אז אפשר להציע אמפטיה (חיבוק, הזדהות עם הכאב), אמצעי התמודדות (משחה, פלסטר) ואמצעי הסחה (כוס מיץ, לראות טלוויזיה עד שהכאב יעבור). אם כל ההתיחסות מתמקדת בעיקר בהסחה- כי לנו נראה שהדבר לא כואב/לא חשוב- אז זה בעייתי. כי לפי שיטת ההסחה אז בגיל 7 (או 17 או 27

) הילד יחזור הביתה ויספר שאין לו חברים, או שמישהו פגע בו אז נגיד לו- שטויות, יש לך המון חברים, או - בוא תוכל את העוגיות הטעימות שסבתא בדיוק הביאה.

 

[ליליה והגמדים]

את מדברת בעצם על המידה

כל דבר שנעשה במידה הוא בסדר, הבעייה שעושים משהו מעבר למידה. אני יכולה בהחלט להסכים עם זה...

 

[irisgh]

ילד בן 7 יודע להסיח את הדעת בעצמו

זהו תהליך קוגנטיבי אוטומטי מאוד. עבורינו. וכשילד לא יודע: כן, יש ללמד אותו. יש מקרים של ילדים שלא יודעים, וזה ממש מביא לבעיות התנהגות. למשל, ילד רואה צעצוע אצל מישהו אחר, ונורא רוצה אותו צעצוע. ילד בן 7 שלא יודע להגיד לעצמו 'לא נורא', ולהתרכז במשהו אחר שכן יש לו, עשוי להיות עסוק כל כך בצעצוע, ולנסות לקחת אותו בכוח. בגיל 7, להבדיל מביל שנתיים, זה כבר לא מתאים. עבור ילד בן שנה - שנתיים, אנחנו מבצעים את הפונקציה הזו (של הפחתת המצוקה על ידי מעבר לנושא אחר). ילדים בני 7 לרוב יודעים לבד. בני 13 משתמשים בזה כל כך הרבה, עד כדי שהם יכחישו שזה בכלל הפריע להם. עם הגדולים, לפעמים, מזכירים שזה בכל זאת קשה, כדי לרכך את ההכחשה. אבל פעוטות לפעמים צריכים ללמוד את מנגנוני ההגנה הכי בסיסיים שכולנו משתמשים בהם כל הזמן. הזכרון של פעוט עדיין לא מפותח. אבל עצם זה שעזרנו לו להפיג את המצוקה, לדעתי, מחנך את ה'מוח' שלו שלו להשאר במצוקה כל כך הרבה. ואני מסכימה איתך שזה לא במקום אמפתיה, שהיא הבסיס לכל קשר אנושי עם כל אחד, אלא בנוסף. ומה את אומרת לגבי קונפילקטים: אמיר (10 חודשים) משחק בצעצוע של יניב (3.5 שנים). לימדתי את יניב להראות לאמיר צעצוע אחר, ואז, כשתשומת הלב שלו הוסחה, לקחת ממנו את הצעצוע שלו. זה חוסך המון קונפילטים בינהם. גם זה נראה לך בעייתי? כי אנחנו 'מרמים' את תודעת-קצרת-הקשב של הפעוט, ולא מודים בכך שיש פה בכלל קונפילט, שמישהו לוקח לו את הצעצוע?

 

[irisgh]

ואגב, לגבי ילדים גדולים יותר,

גם אני לא אוהבת שמתעלמים מהרגשות שלהם, כאילו זה לא היה. ומסכימה עם האסטרטגיה שלך (הבנה, אמצעי התמודדות, והסחה כדי לעזור לצאת מזה).

 

[ליליה והגמדים]

אני מסכימה עם החברה שלך

אישית אני תמיד אמפטית לכאב ומשקפת אותו. בבחינת "נורא כואב לך, אני יודעת, אבל זה בדרך כלל עובר מהר".