"לא קרה כלום"

[שחר של עמית]

גם אני לא אוהבת ולא משתמשת

במשפט: "לא קרה כלום". אני מסכימה עם ורד וכותבות נוספות, שהמפתח להתיחסות שלי הוא התייחסות של הבן שלי לסיטואציה. אף פעם לא אמרתי לו "לא קרה כלום", וביקשתי מהמשפחה הקרובה גם להימנע מאמירת המשפט הזה, תוך הסבר שמבחינת הילד שלי כן קרה משהו. אם הוא מראה שמבחינתו כן קרה משהו, אני נוהגת לומר לו: "נפלת וקיבלת מכה? כואב לך?". אם ההתאוששות מהירה, אני מלווה זאת גם באמירה: "הנה, אתה רואה שאתה קם מהר" וכו'. אם בוכה - מציעה חיבוק ונשיקה. מי אני בכלל שאדע אם קרה משהו או לא?

בחוויה הפרטית שלו כן קרה משהו, ואני שם כדי לתמוך בו.

 

[הילהל]

שאלה לכל מי שהשיבה עד כאן

רובכן פסלת את האמירה הזו כביטול רגשות של הילד. אבל מה לגבי ראיית אמירות כאלה כמנחמות? כמעמידות דברים בפרופורציה? בכל זאת, יש לנו קצת יותר ידע מלילד, ואנחנו לפעמים יודעות שמה שנראה לו נורא ואיום ונצחי הוא למעשה אי נעימות קטנה שתחלוף לה מהר. אני הרבה פעמים אומרת ליונתן ש"זה לא נורא" ו"בוא נשטוף במים/ניתן נשיקה/נשים פלסטר" וכד' והכאב מייד יעבור. גם משפטים כאלה נשמעים לכן לא לעניין?

 

[לאה_מ]

לא. יש הבדל בין לנחם ולומר שמיד זה

יעבור לבין לומר "לא קרה שום דבר". כן קרה. נפלת. קיבלת מכה. זה עדיין לא סוף העולם

 

[תּמר]

עד היום, כאשר אחד הילדים קיבל מכה

לא אמרתי שזה "שום דבר", תמיד תמיד הבעתי אמפתיה, וראה זה פלא - זה הרגיע את הילד. אצלי, אם הילד ממשיך לבכות - סימן שזה מאוד כואב, ומילים לא מעבירות את הכאב. במצב כזה אני מחבקת עוד או מנסה למצוא אפשרות להקל על הכאב. מה שכן, אני לא נוהגת לעשות עסק מנפילה או מכה, ומשתדלת לא להבהל כשמדובר בנפילה רצינית, כי הילד מחקה את תגובת האם - ונבהל גם אם לא ממש כואב לו. אם אני באמת נבהלת, אני בד"כ מחכה למשוב מהילד, בלי לשאול אותו שאלות מנחות (כמו "אתה מצליח להזיז את האצבעות?" וכדומה. אני מסתכלת אם הוא מתנהג כרגיל)

 

[dana3111]

לדעתי זה קצת מוגזם, אבל אם את כל

כך מבולבלת מזה, תחשבי על נקיטת שיטה אחרת עד שתיווכחי במצבים שבאמת הילד שלך יזדקק (יקבל מכה קצת יותר גדולה וכו'), וזה אואוטו יקרה כי ככל שהם גדלים קורים להם יותר דברים, ואז תראי שאת מגיבה ברצינות למה שרציני, וב"ביטול" (במרחאות) למה שהוא קטן (=פרופורציות בחיים זה גם דבר חשוב), וכוונתי בגישה שונה היא שאם הוא אכן נפל וקיבל מכה קטנטנה, פשוט אל תתיחסי, ואם הוא מיבב/בוכה, תשאלי אם הוא רוצה עזרה לקום, או משהו בסיגנון, ואל תגיבי ב"לא קרה כלום" (יש משהו בזה שאם באמת כלום לא קרה אז למה להתייחס, אבל לא הייתי רצה עד להטרדות מיניות אולי להתייחסות עודפת לכל מה שקורה לילד שלנו), אין לי שמץ של ספק שכאשר הילד שלך יהיה ב"צרה" יותר גדולה את לא תבטלי את בעייתו, אבל אני נורא מבינה את הבילבול שלך כי כאם צעירה עוד לא חווית את מליון המקרים שבהם אם מקבלת את ביטחונה שהיא פועלת רק כפי שהיא יכולה, וזה כמעט הכי נכון בעיניה (כי גם אנחנו לפעמים עושים דברים שלא ממש תואמים לגישתנו, ולפעמים אפילו במודע)..מקוה שהייתי מובנת כי ממש רציתי להבהיר לך את מחשבותיי בעניין.

 

[צימעס]

זה לא ה"איך" זה ה"למה"

לפני כמה חודשים, ביקשה מישהי בפורום הורים רשימה של הביטויים הרגילים האלה שאסור לומר. זה לא עובד ככה. חשוב בעיקר מה הילד שומע, ולא רק באילו מילים משתמשים. הכי חשוב - שהילד ידע שמקבלים את תחושותיו, לא מזלזלים בהן, נותנים להן מקום. הילד (במקרה של נפילה) גם צריך "לחזור לשגרה" - לעבור לעיסוק הבא, וסביר שלפעמים הוא זקוק לעזרה גם בזה. נכון שדי קשה לומר "לא קרה כלום" ולהתכון ל "נפלת, זה בטח כואב, תכף זה יעבור, אם אתה זקוק לאיזו עזרה - אני כאן".

 

[החתולה השחורה]

מצטערת, לא קראתי את כל השרשור,

(עצלנית, תרביצו לי

?), אבל גם לי יש אלרגיה למשפטים כאלו. הילד נפל, וזה מביך, זה מתסכל ואולי גם קצת כואב בטוסיק. זה כלום? ממש לא. אני נוהגת לומר:"נפלת. אתה בסדר?". כשהוא היה צעיר הייתי ניגשת אליו, מושיטה יד ועוזרת לקום, ואם היה צורך הייתי מנחמת. היום, כשהוא גדול, אני לא ניגשת, אלא מגלה אמפתיה מרחוק. הוא מיד מודיע "אני בסדר!" או לעיתים רחוקות "אני לא בסדר, אני צריך עזרה", ואז אני ניגשת אליו, ומנחמת כמיטב יכולתי. האמיני לי, הילד לא יצא מפונק- 99% מהנפילות הוא מתגבר בעצמו, ורק בחלק זעיר הוא מבקש תמיכה נפשית או פיזית. והרי זה החשש, לא? שהילד יתפנק ויעשה ענין מכל נפילה, במקום להתגבר?