לא פנוייה
אז את שמה עלייך את השלט הזה, סוגרת את השער, לוקחת את מפתח הברזל, מכניסה לחור המנעול ומסובבת. סיבוב אחד, שניים, שלושה שלא יוכלו להכנס, הכי רחוק שאפשר, הכניסה האחרונה שנרשמה בשערייך השאירה אותך פרוצה לחלוטין, עכשיו נראה מי יצליח למצוא ת'מפתח שיתאים לחור מנעול הברזל. במרחק ניצב ביתך ושביל הגישה אליו נעים לך. משני צידי הדרך הכל ירוק, צמחייה סבוכה בת מאות שנים ואת יודעת שאם רק תחשוק נפשך תוכלי להבלע בין כל הקסם הזה, לנשום את האוויר, לראות את הירוק, לגשש ביד מתפלאת את השורשים החזקים, להשען אל מול הגזעים האיתנים. את גומרת אומר בליבך שאת הדרך תעשי בקלילות הכי גדולה, כמו מרחפת, וכל מחשבה שתאיים לשקוע ולהאט את צעדייך תבוטל בהינף יד, מצמוץ עין ועוד דריכה קדימה שתקדם אותך אל עבר המטרה. את לא יודעת אם היה זה לקראת אמצע השביל או שמא בהתחלתו, את רק זוכרת שפתאום מצאת את עצמך עומדת במקום, מסנוורת מהשמש, לא יכולה לזוז וקול קורא בשמך. הדרך אל עבר השער לא זכורה לך, את לא יודעת אם הייתה היא ארוכה או קצרה, הספק שבעבע בך אם לחזור על עקבותייך גם לא השאיר סימניו בזכרונך ופתאום היית פנים מול פנים, גופך קרוב, צמוד כמעט לידי נגיעה, שפתייך פתוחות במרווח של תמיהה ספק פליאה, מול סורגי השער משתוממת בפני מה שעומד מצדו השני. לוקחת כמה צעדים אחורה ורואה אותו מנסה לפתוח, מתאמץ, לא מוותר. עומדת דוממת. הוא ממשיך, מנסה בכל מיני תחבולות, שמיניות באוויר, מהצד, מקדימה, מאחורה. את מתחילה לשים לב לחומו הגובר של עורך ומהרהרת אם כדאי לסוב על עקבייך ולהתחיל את דרכך חזרה. ואז הוא מוציא סולם. מטפס. עובר את השער ונכנס. דרכי גישה עקיפות גם קיימות, את חושבת לעצמך, מקבלת אותו ונותנת לו להכנס, מסבירה לו פנים, שוקלת אם כדאי לבקש ממנו ללוות אותך בדרכך הביתה, להפוך את הדרך למשותפת. יד ביד אתם מתחילים ללכת, בין אם הייתה זו החלטה משותפת, רק שלך, רק שלו, את מוצאת את עצמך הולכת איתו, בשביל הכ"כ יפה שלך, שביל שיוביל אל הבית. במרחק כמה צעדים, במרחק כמה שעות את מתחילה להרגיש את כובד המנעול ותוהה למה הוא עדיין קיים, מדוע הוא לא התפוגג? את מנסה, להדחיק, להתעלם, לשכוח, להמשיך אך זה בלתי אפשרי. המפתח עוד תלוי על צווארך, השער עוד נעול, בשביל הזה את תמשיכי, לבדך, עד אשר תגיעי לביתך. אולי תתעייפי בדרך, אולי אל הבית ילווה אותך עוד מישהו אחר, אך את כברת הדרך לשחרור עוד לא עברת. את פינוי האבנים ופתיחת השער, להכניס עוד מישהו לשביל חייך, עדיין לא עשית. ובצר לך, את משלחת אותו חזרה. יודעת שרק בדרך ישירה ייפתח המנעול. יודעת שהוא יפה וטוב ומגונן ומרעיף ואוהב יודעת שהשביל לא יקבל בברכה את רגליו שיצעדו בדרך כל עוד את לא תהיי שלמה. ולך... שאולי יקרא ואולי לא
אתה יקר לי, מקווה [וכמעט יודעת] שאתה יודע עד כמה.
אז את שמה עלייך את השלט הזה, סוגרת את השער, לוקחת את מפתח הברזל, מכניסה לחור המנעול ומסובבת. סיבוב אחד, שניים, שלושה שלא יוכלו להכנס, הכי רחוק שאפשר, הכניסה האחרונה שנרשמה בשערייך השאירה אותך פרוצה לחלוטין, עכשיו נראה מי יצליח למצוא ת'מפתח שיתאים לחור מנעול הברזל. במרחק ניצב ביתך ושביל הגישה אליו נעים לך. משני צידי הדרך הכל ירוק, צמחייה סבוכה בת מאות שנים ואת יודעת שאם רק תחשוק נפשך תוכלי להבלע בין כל הקסם הזה, לנשום את האוויר, לראות את הירוק, לגשש ביד מתפלאת את השורשים החזקים, להשען אל מול הגזעים האיתנים. את גומרת אומר בליבך שאת הדרך תעשי בקלילות הכי גדולה, כמו מרחפת, וכל מחשבה שתאיים לשקוע ולהאט את צעדייך תבוטל בהינף יד, מצמוץ עין ועוד דריכה קדימה שתקדם אותך אל עבר המטרה. את לא יודעת אם היה זה לקראת אמצע השביל או שמא בהתחלתו, את רק זוכרת שפתאום מצאת את עצמך עומדת במקום, מסנוורת מהשמש, לא יכולה לזוז וקול קורא בשמך. הדרך אל עבר השער לא זכורה לך, את לא יודעת אם הייתה היא ארוכה או קצרה, הספק שבעבע בך אם לחזור על עקבותייך גם לא השאיר סימניו בזכרונך ופתאום היית פנים מול פנים, גופך קרוב, צמוד כמעט לידי נגיעה, שפתייך פתוחות במרווח של תמיהה ספק פליאה, מול סורגי השער משתוממת בפני מה שעומד מצדו השני. לוקחת כמה צעדים אחורה ורואה אותו מנסה לפתוח, מתאמץ, לא מוותר. עומדת דוממת. הוא ממשיך, מנסה בכל מיני תחבולות, שמיניות באוויר, מהצד, מקדימה, מאחורה. את מתחילה לשים לב לחומו הגובר של עורך ומהרהרת אם כדאי לסוב על עקבייך ולהתחיל את דרכך חזרה. ואז הוא מוציא סולם. מטפס. עובר את השער ונכנס. דרכי גישה עקיפות גם קיימות, את חושבת לעצמך, מקבלת אותו ונותנת לו להכנס, מסבירה לו פנים, שוקלת אם כדאי לבקש ממנו ללוות אותך בדרכך הביתה, להפוך את הדרך למשותפת. יד ביד אתם מתחילים ללכת, בין אם הייתה זו החלטה משותפת, רק שלך, רק שלו, את מוצאת את עצמך הולכת איתו, בשביל הכ"כ יפה שלך, שביל שיוביל אל הבית. במרחק כמה צעדים, במרחק כמה שעות את מתחילה להרגיש את כובד המנעול ותוהה למה הוא עדיין קיים, מדוע הוא לא התפוגג? את מנסה, להדחיק, להתעלם, לשכוח, להמשיך אך זה בלתי אפשרי. המפתח עוד תלוי על צווארך, השער עוד נעול, בשביל הזה את תמשיכי, לבדך, עד אשר תגיעי לביתך. אולי תתעייפי בדרך, אולי אל הבית ילווה אותך עוד מישהו אחר, אך את כברת הדרך לשחרור עוד לא עברת. את פינוי האבנים ופתיחת השער, להכניס עוד מישהו לשביל חייך, עדיין לא עשית. ובצר לך, את משלחת אותו חזרה. יודעת שרק בדרך ישירה ייפתח המנעול. יודעת שהוא יפה וטוב ומגונן ומרעיף ואוהב יודעת שהשביל לא יקבל בברכה את רגליו שיצעדו בדרך כל עוד את לא תהיי שלמה. ולך... שאולי יקרא ואולי לא
