לא נסיכה שלך לנצח...
"לא נסיכה שלך לנצח…" זה המשפט שהתנגן לי במוח כשדמיינתי (ובאמת דמיינתי) איך אני כותבת לך את המשפט הפשוט הזה, אוספת את הדברים שלך שנמצאים אצלי, ומכניסה אותם לשקית, ביחד עם הפתק הזה, שמבהיר את הכל. איך דמיינתי שתבוא לחדר שלך, ותראה את זה מונח אצלך, ותבין שזה נגמר. ואיך יכאב לך. וכמה שתבכה. כמה שאני יבכה. באמת דמיינתי. איזה מן אשליות יש לי. אשליות שאני זו שעוזבת, אשליות שאני זו שעוזבת עם ידה על העליונה, כדי לא להרגיש מושפלת. אני רק בת 17, ומרגישה כמו זקנה עם ניסיון חיים, עם חיי רווקות סוערים, קופצת מבחור לבחור, לא שמה זין על אף אחד ושום דבר, כמה פעמים אמרתי לבנים את המשפט הזה : "זה לא אתה, זה אני" אף פעם בחלומותיי הגרועים ביותר, לא דמיינתי שמישהו יגיד לי את זה. אהבתי בעבר. וכאבתי בעבר. אבל זה לא היה באמת. כי את הכאב שאני מרגישה עכשיו, אין אפילו מילים לתאר. ואם אין מילים, וגם אין רגשות, כנראה ששום דבר אחר כבר לא נשאר. איך התמסרתי לך ? איך קרה כזה דבר ? איך קרה שאתה זה שהכנעת את האימפריה שטרחתי עליה כל כך הרבה, לא לפתח רגשות לאנשים, לעזוב אותם אחרי חודש ולהמשיך הלאה. איך החזקנו 3 חודשים ומצידי עד נצח ? איך יכולת להרוס דבר כזה טוב ? איך יכולת לעשות לי את זה ? אני לא רוצה שתבכה עליי, דמעות של אלכוהול. ואני לא רוצה שתחשוב עליי, כי תרחם עליי. אני לא רוצה שתבוא, כדי לשמוע שזה נגמר ואני לא רוצה שתעזוב אותי, כי אתה כבר "לא יודע". האם הייתי עיוורת? איך פספסתי את זה שבשלוש שבועות האחרונים לא קיבלתי ממך שום סימן של רגש. שום סימן של חיבה. גם במיטה היית קריר. העדפתי להדחיק. איך יכולתי להאמין שאתה אוהב אותי ? איך יכולת לא לאהוב אותי ? גם זה היה שקר ? גם את זה אתה כבר לא יודע ?. תעשה איתי קצת חסד, תרים טלפון. תבוא. תחבק. תרגיע . תנחם. על ילדה קטנה עם לב שבור שצריכה אותך כל כך כדי לעבור עכשיו את השנים הקשות של החיים שלה ? איך אני ילך לצבא בלי לחשוב שיש לי מישהו שמחכה לי בבית ? בלי מישהו שיחזיק אותי ויגיד לי בכל כך כנות שהוא מאמין בי. אני רוצה להאמין שהכאב שלי הוא שטחי, רק כאב האגו הפגוע, אבל זה כל כך הרבה יותר מזה , וזה מפחיד אותי עד כדי חוסר שינה. חוסר תפקוד חוסר ריכוז. אני עכשיו תלויה באוויר, מתנדנדת בין אופטימיות זהירה – מקווה שהכל יסתדר, שהכל היה חלום רע, לבין פסימיות נוראה, שזהו. השארת אותי לבד. ולתמיד. אני רוצה למחוק את המספר שלך. לזרוק את הדברים שלך, להוריד את התמונות שלך. אבל זה צעד גדול מדי בשבילי, ואני מסרבת לעשות את זה. אני רואה אותך בכל מקום. בבחור שמסדר את הקוצים שלו, ואני נזכרת בשיער שלך בשיר של סאבלמינל, ואוי…אם רק היית שומע את השיר שאני ורובי תכננו לשיר לך. איך אתה בכל מקום ? משתלט עליי. סממנים שלך איתי. תמיד. אני שונאת אותך. וכל כך אוהבת. "אז עוד הלילה…יש אורות בחוץ ולא כדאי לך, לשמור את השמחה בפנים שלא יראו על הפנים- שקר לי, פגעתי במי שיקר לי, ורק עכשיו אני מבין יש דברים שלא אומרים." אם רק הייתי יכולה לשיר את זה. כמה חבל שאני בצד השני. פגעת בי כל כך שאני אפילו לא בטוחה שאני יכולה לסלוח לך על זה. איך העזת ? איך העזת לבוא לראות אותי, לראות אותי הולכת עם המכנס שלך. הייתי עם המכנס שלך! ולא אמרת לי שאתה שם. הסתתרת. תמיד הסתתרת.רגשית בעיקר. עכשיו אתה צריך להבין. יש דברים, רועי שלי- שלא אומרים.
"לא נסיכה שלך לנצח…" זה המשפט שהתנגן לי במוח כשדמיינתי (ובאמת דמיינתי) איך אני כותבת לך את המשפט הפשוט הזה, אוספת את הדברים שלך שנמצאים אצלי, ומכניסה אותם לשקית, ביחד עם הפתק הזה, שמבהיר את הכל. איך דמיינתי שתבוא לחדר שלך, ותראה את זה מונח אצלך, ותבין שזה נגמר. ואיך יכאב לך. וכמה שתבכה. כמה שאני יבכה. באמת דמיינתי. איזה מן אשליות יש לי. אשליות שאני זו שעוזבת, אשליות שאני זו שעוזבת עם ידה על העליונה, כדי לא להרגיש מושפלת. אני רק בת 17, ומרגישה כמו זקנה עם ניסיון חיים, עם חיי רווקות סוערים, קופצת מבחור לבחור, לא שמה זין על אף אחד ושום דבר, כמה פעמים אמרתי לבנים את המשפט הזה : "זה לא אתה, זה אני" אף פעם בחלומותיי הגרועים ביותר, לא דמיינתי שמישהו יגיד לי את זה. אהבתי בעבר. וכאבתי בעבר. אבל זה לא היה באמת. כי את הכאב שאני מרגישה עכשיו, אין אפילו מילים לתאר. ואם אין מילים, וגם אין רגשות, כנראה ששום דבר אחר כבר לא נשאר. איך התמסרתי לך ? איך קרה כזה דבר ? איך קרה שאתה זה שהכנעת את האימפריה שטרחתי עליה כל כך הרבה, לא לפתח רגשות לאנשים, לעזוב אותם אחרי חודש ולהמשיך הלאה. איך החזקנו 3 חודשים ומצידי עד נצח ? איך יכולת להרוס דבר כזה טוב ? איך יכולת לעשות לי את זה ? אני לא רוצה שתבכה עליי, דמעות של אלכוהול. ואני לא רוצה שתחשוב עליי, כי תרחם עליי. אני לא רוצה שתבוא, כדי לשמוע שזה נגמר ואני לא רוצה שתעזוב אותי, כי אתה כבר "לא יודע". האם הייתי עיוורת? איך פספסתי את זה שבשלוש שבועות האחרונים לא קיבלתי ממך שום סימן של רגש. שום סימן של חיבה. גם במיטה היית קריר. העדפתי להדחיק. איך יכולתי להאמין שאתה אוהב אותי ? איך יכולת לא לאהוב אותי ? גם זה היה שקר ? גם את זה אתה כבר לא יודע ?. תעשה איתי קצת חסד, תרים טלפון. תבוא. תחבק. תרגיע . תנחם. על ילדה קטנה עם לב שבור שצריכה אותך כל כך כדי לעבור עכשיו את השנים הקשות של החיים שלה ? איך אני ילך לצבא בלי לחשוב שיש לי מישהו שמחכה לי בבית ? בלי מישהו שיחזיק אותי ויגיד לי בכל כך כנות שהוא מאמין בי. אני רוצה להאמין שהכאב שלי הוא שטחי, רק כאב האגו הפגוע, אבל זה כל כך הרבה יותר מזה , וזה מפחיד אותי עד כדי חוסר שינה. חוסר תפקוד חוסר ריכוז. אני עכשיו תלויה באוויר, מתנדנדת בין אופטימיות זהירה – מקווה שהכל יסתדר, שהכל היה חלום רע, לבין פסימיות נוראה, שזהו. השארת אותי לבד. ולתמיד. אני רוצה למחוק את המספר שלך. לזרוק את הדברים שלך, להוריד את התמונות שלך. אבל זה צעד גדול מדי בשבילי, ואני מסרבת לעשות את זה. אני רואה אותך בכל מקום. בבחור שמסדר את הקוצים שלו, ואני נזכרת בשיער שלך בשיר של סאבלמינל, ואוי…אם רק היית שומע את השיר שאני ורובי תכננו לשיר לך. איך אתה בכל מקום ? משתלט עליי. סממנים שלך איתי. תמיד. אני שונאת אותך. וכל כך אוהבת. "אז עוד הלילה…יש אורות בחוץ ולא כדאי לך, לשמור את השמחה בפנים שלא יראו על הפנים- שקר לי, פגעתי במי שיקר לי, ורק עכשיו אני מבין יש דברים שלא אומרים." אם רק הייתי יכולה לשיר את זה. כמה חבל שאני בצד השני. פגעת בי כל כך שאני אפילו לא בטוחה שאני יכולה לסלוח לך על זה. איך העזת ? איך העזת לבוא לראות אותי, לראות אותי הולכת עם המכנס שלך. הייתי עם המכנס שלך! ולא אמרת לי שאתה שם. הסתתרת. תמיד הסתתרת.רגשית בעיקר. עכשיו אתה צריך להבין. יש דברים, רועי שלי- שלא אומרים.
2. למי שיקרא את זה....כתבתי שאני אופטימית קצת, שאולי הסוף יהיה טוב. אז למי שהתעניין. הסוף רע. רועי גמר את זה סופית.