רע לי (ט)
נסעתי היום לבי"ח לעבוד מול המשרד שלה, בחדר ההמתנה. הצלחתי להתרכז די טוב, אבל לא כמו בפעם שעברה לפני המבחן. היא שמחה לראות אותי, ולהפתעתי הרבה גם היה לה זמן להקדיש לי בתום יום העבודה, אחרי שכולם הלכו. לא ציפיתי לזה. הבאתי לה טקסט שכתבתי, משהו מאוד טעון שכבר מזמן אמרתי שאביא לה, והיא התחילה לקרוא, אבל אמרתי לה שלא תקרא עכשיו, שהיא יכולה לקחת את זה ובכלל הבאתי לה את זה במתנה (זו חוברת שיצאה לאור), והיא שמה את זה על השולחן. ביקשתי שלא תשאיר את זה שם כדי שאף אחד אחר לא יוכל לראות את זה, אז היא שמה במגירה. ביקשתי שלא תשים את זה בתיק האישי שלי. כבר היה לי סיפור מאוד קשה עם טקסט שכתבתי בילדותי ונתתי למטפלת ואחר כך היא השתמשה בזה נגדי בחוצפה רבה. הצטערתי שהיא לא לקחה את זה הביתה ורק שמה במגירה, ומן הסתם לא יהיה לה זמן לקרוא את זה, גם ככה אין לה זמן לנשום...
אני לא יכולה... סיפרתי לה על התנודות האלה במצב הרוח, האופוריה והדיכאון שתמיד בא בעקבותיה... השמחה מהציון של הקורס ואז הויכוח עם השותפה, הפגישה האחרונה שלנו והשיבה הביתה, והיא רשמה ורשמה וביקשה שאשתדל להביא לה כמה שיותר מהר את כל המידע שאני יכולה לגייס לגבי תרופות שלקחתי בעבר. עוד לא הצלחתי לעשות את זה, כי זה קשה לי נפשית להתחיל לחפור ולהיזכר. זה קשה לי. וגם דחוף. עצוב לי. ולא ידעתי אם אני אמורה להיות שמחה או לא כשיצאתי ממנה, והפרידה הייתה לי קשה. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה יקרה לי כשהיא באמת תעזוב שם או אותי. משגע אותי שאין לי איך ליצור אתה קשר במקרה הצורך, אלא רק דרך הטלפון במרפאה ביומיים שהיא נמצאת שם. גם למייל שלה שם היא לא נכנסת בכלל ואין שום דרך... זה משגע אותי, זה עצוב לי, זה מחניק אותי.
והשותפה שלי טסה לחו"ל בלי להיפרד ממני, שזה מוזר, כי בדרך כלל היא אומרת לי ביי לפני שהיא סתם יוצאת מהבית, אז לחו"ל? הזוי. אבל מצד שני היא השאירה דברים שלה במקלחת, אז אני לא יודעת אם היא פה בכלל וסתם ישנה בחדר או משהו (כי היא הייתה כבר אמורה לטוס...).
אני מעורערת ורועדת מקור פנימי ובערה פנימית בו זמנית. לא יכולה להכיל את הקצוות האלה. והיום גם היה אסור לי לבלמס בגלל שמחר על הבוקר יש לי בדיקה שביום שלפניה מותר לאכול רק סוג מסוים של אוכל שבאופן רגיל אסור לי לאכול אותו. וכבר נגעלתי, כי כמה אפשר לאכול מהדבר הזה ורק ממנו... אז קניתי לעצמי "חומרים" למחר לטשטש את עצמי אחרי הבדיקה. לא יכולה להכיל את העוצמות האלה. הכול כל כך גדול וכל כך עמוק וכל כך מתחשק לי לפצוע את עצמי אבל אני פוחדת. לא ליפול למקומות האלה. לשמור על עצמי. כי אף אחד בעולם הזה לא יציל אותי.
אני מחכה שהבוילר יחמם את המים ואוכל כבר להתקלח ולישון. אני מנסה להיאחז בדברים טובים שצריכים לקרות לי, אבל אני יודעת במה אני אתעסק בסוף השבוע הזה: בנבירה במסמכים בשביל הרופאה שלי, בסריקת הציורים שלי למחשב, בעבודה על הטקסט, אחד ההזויים שקיבלתי. ממש הזוי. איזה סופר הזוי. ויש עוד שני טקסטים שהביאו לי היום בבוקר. איזה כיף שהדוור סוף סוף צלצל בדלת והעלה לי את החבילה (הכבדה!). בדרך כלל הוא לא טורח לצלצל בדלת וסתם משאיר לי פתק לבוא לקחת את החבילה מהסניף למחרת.
יאללה, מקלחת ולמיטה, אני רועדת מפחד, מי ישמע מה כבר רודף אחריי. זה רק הרגשות שלי, מבפנים. שום דבר חיצוני לא באמת מאיים עליי עכשיו. אבל זה הרגשות שלי, ואני יודעת מצוין מה קורה לי, רק שאין לי למי להסביר כי אף אחד לא יבין ולא ירצה ואני גם מתביישת בעצמי מאוד. אז אני הולכת מסביב. מאוד מסביב.
אני והפנטזיות שלי. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ומה אני עושה ולאן אני נשאבת, ולא מסוגלת לעצור את זה.
יש לי רעד של חרדה בבטן ובחזה, קשה לי לנשום. כל מה שאני רוצה זה חיבוק שיימשך ויימשך ויימשך כמה שצריך (לא מיני!), ושום דבר פחות מזה לא מספק אותי. וממילא אין. והקצת "יש" מכביד על הכל כך הרבה "אין", ומתגרה בו. אני לא יכולה להיות עם זה. החיים האלה גדולים עליי. רק לשרוד. מתפוצץ לי הראש ובמקום זה אני יושבת וכותבת כאן. ורע. הכול משתנה במהירות כל כך גדולה, אני לא עומדת בקצב.
