אלומת האור
New member
לא מרגישה טוב (שוב)
כל שנייה טוב, לא טוב, טוב, לא טוב, לא טוב, לא טוב, גרוע, קצת טוב, גרוע, גרוע, וכו'... כל כך מעייף, אני כל כך עייפה, גם פיזית, מרגישה שמתחיל לי איזה צינון. חולשה. אין לי כוח לכלום. אני עושה למרות שאין לי כוח, אבל אין לי כוח. לא רוצה יותר להתמודד. רוצה להיות קטנה ושהיא תלטף לי את הראש ותגיד לי שהכול יהיה בסדר ואני אאמין לה, והעצב הקבוע הזה קצת יוקל. אני נחנקת. אני צריכה תמיד עוד. עוד ועוד ועוד. עוד אוכל. עוד אהבה. עוד מילים טובות. שיקדישו לי עוד זמן. אני עושה מבחנים לאנשים ולא תמיד מצליחה לשלוט בזה, לא תמיד אני מודעת וגם כאשר אני מודעת אני לא תמיד מצליחה לעצור. קשה לעמוד בי, בפני הצרכים שלי, בפני המחשכים והחסכים והמכתשים והבורות שאני יודעת שלעולם לא יתמלאו. הם יכולים להתמלא זמנית, חלקית, לגרום לאופוריה, ל"היי", אבל גם להתרסקות שצמודה אליהם ובדרך כלל לא מאחרת לבוא (כמו עכשיו).
רכבות הרים, זה כל מה שאני מכירה. אין אמצע. הכדורים עושים את זה שטוח לפעמים, או שאני מתפצלת בדה ראליזציה / דה פרסונליזציה (לא יודעת מה גרוע יותר...).
כואבת לי הבטן. אני קונה "חומרים" שאסור לי להכניס לגוף שלי ואוכלת אותם בלי רצון בכלל, הם לא טעימים לי כמעט בכלל, הם מתוקים מדיי (אמנם ללא סוכר, אבל עדיין) או שמנוניים לי מדיי או מלוחים מדיי, כל זה אסור לי ואני דוחפת בלי הכרה, רק כדי לא להרגיש. אני פוחדת לקחת יותר מדיי כדורי הרגעה ולהתמכר לסטלות. אין לי כוח להתמודד עם החיים האלה. למישהו יש הוראות הפעלה? בתכנית יש הוראות הפעלה, אבל אני לא מצליחה לבצע. אולי גם לא רוצה (עדיין).
מנסה לזכור את דברי הרופאה מאתמול - שזה משבר וזה יעבור ואני נהדרת. אני משתדלת מאוד להאמין.
כל שנייה טוב, לא טוב, טוב, לא טוב, לא טוב, לא טוב, גרוע, קצת טוב, גרוע, גרוע, וכו'... כל כך מעייף, אני כל כך עייפה, גם פיזית, מרגישה שמתחיל לי איזה צינון. חולשה. אין לי כוח לכלום. אני עושה למרות שאין לי כוח, אבל אין לי כוח. לא רוצה יותר להתמודד. רוצה להיות קטנה ושהיא תלטף לי את הראש ותגיד לי שהכול יהיה בסדר ואני אאמין לה, והעצב הקבוע הזה קצת יוקל. אני נחנקת. אני צריכה תמיד עוד. עוד ועוד ועוד. עוד אוכל. עוד אהבה. עוד מילים טובות. שיקדישו לי עוד זמן. אני עושה מבחנים לאנשים ולא תמיד מצליחה לשלוט בזה, לא תמיד אני מודעת וגם כאשר אני מודעת אני לא תמיד מצליחה לעצור. קשה לעמוד בי, בפני הצרכים שלי, בפני המחשכים והחסכים והמכתשים והבורות שאני יודעת שלעולם לא יתמלאו. הם יכולים להתמלא זמנית, חלקית, לגרום לאופוריה, ל"היי", אבל גם להתרסקות שצמודה אליהם ובדרך כלל לא מאחרת לבוא (כמו עכשיו).
רכבות הרים, זה כל מה שאני מכירה. אין אמצע. הכדורים עושים את זה שטוח לפעמים, או שאני מתפצלת בדה ראליזציה / דה פרסונליזציה (לא יודעת מה גרוע יותר...).
כואבת לי הבטן. אני קונה "חומרים" שאסור לי להכניס לגוף שלי ואוכלת אותם בלי רצון בכלל, הם לא טעימים לי כמעט בכלל, הם מתוקים מדיי (אמנם ללא סוכר, אבל עדיין) או שמנוניים לי מדיי או מלוחים מדיי, כל זה אסור לי ואני דוחפת בלי הכרה, רק כדי לא להרגיש. אני פוחדת לקחת יותר מדיי כדורי הרגעה ולהתמכר לסטלות. אין לי כוח להתמודד עם החיים האלה. למישהו יש הוראות הפעלה? בתכנית יש הוראות הפעלה, אבל אני לא מצליחה לבצע. אולי גם לא רוצה (עדיין).
מנסה לזכור את דברי הרופאה מאתמול - שזה משבר וזה יעבור ואני נהדרת. אני משתדלת מאוד להאמין.
