לא מספיק
אף פעם זה לא מספיק כל שאיפה שאני אציב לעצמי, ברגע שאני אגיע אליה היא כבר לא שווה, ואני אכעס על עצמי שאני לא מתקדמת הלאה. דיברתי על זה הים בטיפול. לגבי העבודה בעיקר. שנה שעברה רק רציתי לעבוד, במשהו. רק לעבוד בעיקר כדי להיות מסוגלת לממן את הטיפול. ואז כשעבדתי בעבודה מקסימה, פתאום זה כבר לא הספיק לי. כי זה לא היה במקצוע שלי, אבל פחדתי לעבוד במקצוע שלי, וכעסתי על עצמי שאני לא מתקדמת. והנה, הגעתי לזה, אני עובדת במקצוע שלי. אמנם אני עדיין מתאקלמת ולוקח זמן, אבל אני עובדת ויש לי חצי משרה. ופתאום זה לא מספיק. כי זה לא מספיק שעות. כי זה רק מזוית מסויימת של המקצוע אז אני צריכה מהר מהר למצוא עוד עבודה כדי להתקדם ולהכיר עוד זוויות. לא נותנת לעצמי מנוחה נפשית וסיפוק, ישר רוצה הלאה, וכועסת על עצמי אם בא לי לנוח, כי אני חייבת להתקדם בקצב מהיר יותר. מכירים את זה? איך מתמודדים עם זה? זה כל כך מכביד
אף פעם זה לא מספיק כל שאיפה שאני אציב לעצמי, ברגע שאני אגיע אליה היא כבר לא שווה, ואני אכעס על עצמי שאני לא מתקדמת הלאה. דיברתי על זה הים בטיפול. לגבי העבודה בעיקר. שנה שעברה רק רציתי לעבוד, במשהו. רק לעבוד בעיקר כדי להיות מסוגלת לממן את הטיפול. ואז כשעבדתי בעבודה מקסימה, פתאום זה כבר לא הספיק לי. כי זה לא היה במקצוע שלי, אבל פחדתי לעבוד במקצוע שלי, וכעסתי על עצמי שאני לא מתקדמת. והנה, הגעתי לזה, אני עובדת במקצוע שלי. אמנם אני עדיין מתאקלמת ולוקח זמן, אבל אני עובדת ויש לי חצי משרה. ופתאום זה לא מספיק. כי זה לא מספיק שעות. כי זה רק מזוית מסויימת של המקצוע אז אני צריכה מהר מהר למצוא עוד עבודה כדי להתקדם ולהכיר עוד זוויות. לא נותנת לעצמי מנוחה נפשית וסיפוק, ישר רוצה הלאה, וכועסת על עצמי אם בא לי לנוח, כי אני חייבת להתקדם בקצב מהיר יותר. מכירים את זה? איך מתמודדים עם זה? זה כל כך מכביד