לא ממש מכתב
הסיפור שלי מתחיל בערך לפני 7 שנים. הכרתי בעבודה בחורה דתיה, אני חילוני. היא גרה בבני בבני ברק, אבל לא מהחרדיות, מה שנקרה מסורתית. במשך שנה עבדנו ביחד והכל היה סבבה, אבל כמובן שלא היה שום רמז לגבי משהו, אלא רק מבטים של חיוך הדדי שמשהו טוב יכול להיות. שבוע לפני שהתגייסתי, הודעתי לה, היא איחלה לי בהצלחה. חשבתי לתומי שיש סיכוי ואיכשהוא השגתי את הטלפון שלה דרך מקום העבודה, באמתלה כלשהיא, כבר לא זוכר מה זה היה. התקשרתי אליה אחרי בערך חודש, בפעם הראשונה, השיחה התגלגלה די יפה, וגילינו עניין משותף. ככה הקשר התחיל להתפתח, ונמשך בשיחות טלפונית שנמשכו לאורך כל השירות הצבאי שלי. נפגשנו במשך הזמן הזה רק פעם אחת, לא משהו מחייב, אלא פגישה של ידידים, לכוס קפה. במשך כל השירות הצבאי שלי, כתבתי לה מכתבים, לא מכתבי אהבה או משהו כזה, אלא מכתבים על העולם ושאר הדברים, אך ללא שום רמז לגבי מה שאני מרגיש כלפיה. גם שיחות הטלפון היו על אה ודא ולא על מה שאני מרגיש כלפיה או משהו כזה. בימי ההולדת שלה הקפדתי לשלוח לה פרחים, גם כשהייתה בשירות לאומי בירושלים ואני שירתתי ברמת הגולן, איכשהוא הצלחתי לעשות שזה יגיע אליה. זהו ככה הקשר נמשך ונמרח, אך לא התקדם לשום כיוון שאני רציתי. עכשיו נזכרתי, שפעם אחת ביום חמישי, בדרך כלל הייתי חוזר בימי חמישי מהצבא, אחרי שבועיים, עברתי ליד הבית שלה והרמתי טלפון, והיא הזמינה אותי לבוא, אז קפצתי לביקור חולין של שעה, ואפילו השארתי מזכרת קטנה מהצבא ככה שתהייה לה הרגשה טובה ושתבין שאני חושב עליה. גם אחרי שהשתחררתי המשכנו בקשר טלפוני אך לידי מימוש של פגישות זה לא ממש הגיע, כי חששתי לעלות את הנושא. אחרי שנה מיום השיחרור שלי, נסעתי לעבוד בארה"ב, מטעם העבודה, שליחות של ארבעה חודשים, הרמתי אליה שניים-שלושה טלפונים גם משם, אבל הם היו די קצרים. עד שיום אחד, הבנתי, רק המרחק עושה את זה, כתבתי לה מכתב, שבו פירטתי את כל מה שאני חושב על הקשר שלי ושלה, פתחתי את הלב, אולי גם הייתי קצת הנימה של התרסה כלפיה, זה היה מכתב הזוי ולא שפוי שכתבתי אחרי 4 כוסות בירה באמצע הלילה, אבל הוצאתי בו הרבה רגשות. פירטתי בו את דרכי ההתקשרות אלי, אי-מייל, כתובת בארץ וכו', וכן את זמן חזרתי המשוער. כמובן- שלא קיבלתי תשובה, הרמתי טלפון חודש אחרי שחזרתי לארץ, לוודא שהמכתב הגיע ליעדו, הדבר היחיד שהיא אמרה לי היה שהיא הכינה מכתב בחזרה אבל לא היה לה את האומץ לשלוח אותו אלי (אני עדיין מחכה ויודע שהוא לא יגיע לעולם - אולי יפורסם בפורום מכתב שלא נשלח או משהו כזה מי יודע). מאז הקשר נהיה כבר פחות הדוק, שיחות טלפון לעידכונים אחת לארבעה-חמישה חודשים וגם זה רק מצדי, לא יודע, אבל כך זה יצא. מאז כבר הכרתי כמה בנות ויצא לי להיפגש איתן, אבל במקרה שלה אני מרגיש פיספוס. היה יכול להיות שם משהו אמיתי, למרות המרחק, ניסיתי לשמור על קשר אבל זה לא הלך. המסקנה שלי מכל זה היא שאפילו היום אם ניפגש ברחוב, לפי מה שהיא תיארה משיחתנו האחרונה אין סיכוי שאני אזהה אותה, היא שינתה את מחלפותיה משיער חלק וארוך לשיער מתולתל , מה שבטוח שאת תוי הפנים אני אזהה. כמו שציינתי במכתב שכתבתי לה בזמנו, יום אחד בטח ניפגש בתור לאיזה בנק, אולי נחליף שלום שלום, אבל לא יותר מזה. אני אולי תמים ומאמין עוד איך שהוא שהמכתב הזה יגיע אליה, מי יודע אולי אתם מכירים אותה, ושמעתם סיפור דומה ממנה. שיהיה לכם יום טוב. שלומית - את יודעת שזה היה מכוון אליך
הסיפור שלי מתחיל בערך לפני 7 שנים. הכרתי בעבודה בחורה דתיה, אני חילוני. היא גרה בבני בבני ברק, אבל לא מהחרדיות, מה שנקרה מסורתית. במשך שנה עבדנו ביחד והכל היה סבבה, אבל כמובן שלא היה שום רמז לגבי משהו, אלא רק מבטים של חיוך הדדי שמשהו טוב יכול להיות. שבוע לפני שהתגייסתי, הודעתי לה, היא איחלה לי בהצלחה. חשבתי לתומי שיש סיכוי ואיכשהוא השגתי את הטלפון שלה דרך מקום העבודה, באמתלה כלשהיא, כבר לא זוכר מה זה היה. התקשרתי אליה אחרי בערך חודש, בפעם הראשונה, השיחה התגלגלה די יפה, וגילינו עניין משותף. ככה הקשר התחיל להתפתח, ונמשך בשיחות טלפונית שנמשכו לאורך כל השירות הצבאי שלי. נפגשנו במשך הזמן הזה רק פעם אחת, לא משהו מחייב, אלא פגישה של ידידים, לכוס קפה. במשך כל השירות הצבאי שלי, כתבתי לה מכתבים, לא מכתבי אהבה או משהו כזה, אלא מכתבים על העולם ושאר הדברים, אך ללא שום רמז לגבי מה שאני מרגיש כלפיה. גם שיחות הטלפון היו על אה ודא ולא על מה שאני מרגיש כלפיה או משהו כזה. בימי ההולדת שלה הקפדתי לשלוח לה פרחים, גם כשהייתה בשירות לאומי בירושלים ואני שירתתי ברמת הגולן, איכשהוא הצלחתי לעשות שזה יגיע אליה. זהו ככה הקשר נמשך ונמרח, אך לא התקדם לשום כיוון שאני רציתי. עכשיו נזכרתי, שפעם אחת ביום חמישי, בדרך כלל הייתי חוזר בימי חמישי מהצבא, אחרי שבועיים, עברתי ליד הבית שלה והרמתי טלפון, והיא הזמינה אותי לבוא, אז קפצתי לביקור חולין של שעה, ואפילו השארתי מזכרת קטנה מהצבא ככה שתהייה לה הרגשה טובה ושתבין שאני חושב עליה. גם אחרי שהשתחררתי המשכנו בקשר טלפוני אך לידי מימוש של פגישות זה לא ממש הגיע, כי חששתי לעלות את הנושא. אחרי שנה מיום השיחרור שלי, נסעתי לעבוד בארה"ב, מטעם העבודה, שליחות של ארבעה חודשים, הרמתי אליה שניים-שלושה טלפונים גם משם, אבל הם היו די קצרים. עד שיום אחד, הבנתי, רק המרחק עושה את זה, כתבתי לה מכתב, שבו פירטתי את כל מה שאני חושב על הקשר שלי ושלה, פתחתי את הלב, אולי גם הייתי קצת הנימה של התרסה כלפיה, זה היה מכתב הזוי ולא שפוי שכתבתי אחרי 4 כוסות בירה באמצע הלילה, אבל הוצאתי בו הרבה רגשות. פירטתי בו את דרכי ההתקשרות אלי, אי-מייל, כתובת בארץ וכו', וכן את זמן חזרתי המשוער. כמובן- שלא קיבלתי תשובה, הרמתי טלפון חודש אחרי שחזרתי לארץ, לוודא שהמכתב הגיע ליעדו, הדבר היחיד שהיא אמרה לי היה שהיא הכינה מכתב בחזרה אבל לא היה לה את האומץ לשלוח אותו אלי (אני עדיין מחכה ויודע שהוא לא יגיע לעולם - אולי יפורסם בפורום מכתב שלא נשלח או משהו כזה מי יודע). מאז הקשר נהיה כבר פחות הדוק, שיחות טלפון לעידכונים אחת לארבעה-חמישה חודשים וגם זה רק מצדי, לא יודע, אבל כך זה יצא. מאז כבר הכרתי כמה בנות ויצא לי להיפגש איתן, אבל במקרה שלה אני מרגיש פיספוס. היה יכול להיות שם משהו אמיתי, למרות המרחק, ניסיתי לשמור על קשר אבל זה לא הלך. המסקנה שלי מכל זה היא שאפילו היום אם ניפגש ברחוב, לפי מה שהיא תיארה משיחתנו האחרונה אין סיכוי שאני אזהה אותה, היא שינתה את מחלפותיה משיער חלק וארוך לשיער מתולתל , מה שבטוח שאת תוי הפנים אני אזהה. כמו שציינתי במכתב שכתבתי לה בזמנו, יום אחד בטח ניפגש בתור לאיזה בנק, אולי נחליף שלום שלום, אבל לא יותר מזה. אני אולי תמים ומאמין עוד איך שהוא שהמכתב הזה יגיע אליה, מי יודע אולי אתם מכירים אותה, ושמעתם סיפור דומה ממנה. שיהיה לכם יום טוב. שלומית - את יודעת שזה היה מכוון אליך
