לא מבינה את הגישה...
אחת מחברות שלי בעבודה פוטרה לא ממזמן כשהיא בחודשיי הריון מתקדמים כשהעילה לדיסקרמינציה מאוד בולטת.
הבחורה אומנם לא הכי פייטרית , אבל היא גם לא ממש עשירה ולכן חושבת לעשות מהלכים כולל פניה למוסדות להגנת זכויות נשים או אפילו לעורך דין להגשת תביעה נגד החברה כי תכלס היא נשארה ללא עבודה , לא יכולה לחפש עבודה ולביטוח לאומי היא לא זכאית כי לא חסכה מספיק שעות עבודה.
עכשיו - כולם ממליצים לה להבליג כולל האחים שלה , לשכוח מהמקרה ולהמשיך הלאה ורק אני חושבת שהיא כן צריכה להילחם ולפחות לנסות לעמוד על זכויותיה במיוחד כשיש לה סיכויים טובים לנצח.
לצערי היא כבר ממש מתחילה להסס והזמן עובר בינתיים.
הגישה הזו נראת לי מאוד מוזרה, כי אם דבר כזה היה קורה בישראל (והייתי עדה גם לכמה כאלה) , אין ספק שאנשים נלחמים על זכויותיהם ואולי אחוז קטנטן מחליט לוותר. אני גם נזכרת במקרה פרטי שלנו , כשרצינו לצאת מחוזה שכירות לפני הזמן כי הבעלים לא עמד בכל התחייבויותיו , וכשהתייעצתי עם חבריי הקנדיים , כולם המליצו לי לא להתעסק עם זה ושאין לי בכלל סיכוי. למזלי לא הקשבתי להם ולבסוף הצלחנו להיפטר מהחוזה ולא לשלם על שארית החודשים.
האם רוב הקנדיים כאלו? זה אומר שבעצם יש חוק אבל אף אחד לא ממש חפץ לאכוף אותו כי אין ביקוש? אני ממש נמצאת בהרגשות מעורבים אם לא להגיד "חסרי אונים" אחרי הסיפור עם הבחורה הזו . מה דעתכם?
אחת מחברות שלי בעבודה פוטרה לא ממזמן כשהיא בחודשיי הריון מתקדמים כשהעילה לדיסקרמינציה מאוד בולטת.
הבחורה אומנם לא הכי פייטרית , אבל היא גם לא ממש עשירה ולכן חושבת לעשות מהלכים כולל פניה למוסדות להגנת זכויות נשים או אפילו לעורך דין להגשת תביעה נגד החברה כי תכלס היא נשארה ללא עבודה , לא יכולה לחפש עבודה ולביטוח לאומי היא לא זכאית כי לא חסכה מספיק שעות עבודה.
עכשיו - כולם ממליצים לה להבליג כולל האחים שלה , לשכוח מהמקרה ולהמשיך הלאה ורק אני חושבת שהיא כן צריכה להילחם ולפחות לנסות לעמוד על זכויותיה במיוחד כשיש לה סיכויים טובים לנצח.
לצערי היא כבר ממש מתחילה להסס והזמן עובר בינתיים.
הגישה הזו נראת לי מאוד מוזרה, כי אם דבר כזה היה קורה בישראל (והייתי עדה גם לכמה כאלה) , אין ספק שאנשים נלחמים על זכויותיהם ואולי אחוז קטנטן מחליט לוותר. אני גם נזכרת במקרה פרטי שלנו , כשרצינו לצאת מחוזה שכירות לפני הזמן כי הבעלים לא עמד בכל התחייבויותיו , וכשהתייעצתי עם חבריי הקנדיים , כולם המליצו לי לא להתעסק עם זה ושאין לי בכלל סיכוי. למזלי לא הקשבתי להם ולבסוף הצלחנו להיפטר מהחוזה ולא לשלם על שארית החודשים.
האם רוב הקנדיים כאלו? זה אומר שבעצם יש חוק אבל אף אחד לא ממש חפץ לאכוף אותו כי אין ביקוש? אני ממש נמצאת בהרגשות מעורבים אם לא להגיד "חסרי אונים" אחרי הסיפור עם הבחורה הזו . מה דעתכם?