לא להשתגע?

גם אותי הוא מסביל

את רואה?
בסוף, יש לנו אפילו מכנה משותף
 

Amyrlin Seat

New member
לא אנשים זרים (פשוט כי זה הזוי מדי) אבל

בואי נגיד ויש לך שתי חברות, כולכן חברות מין שלישיה שכזו, הזמנת אחת מהן לארוחת ערב, לא תכננת להזמין את השניה (ככה סתם לא כי את כועסת) הראשונה איך שהוא לא הבינה ואמרה לחברה שאת מזמינה לארוחת ערב, השניה הניחה שמשהוא השתבש כאן אבל מאחר והראשונה אמרה שהיא מוזמנת אז היא הגיעה, מה עכשיו תגידי לה "לכי מכאן|, לא הזמנתי אותך" ?

אני בחיים לא הייתי עושה משהוא כזה לאף אחד גם אם אני לא הכי מחבבת אותו בעולם, פשוט הייתי מארחת (וכנראה שגם נהנת) וכן הייתי מקפידה לומר לחברה הראשונה שאני מבקשת שלא תזמין בשמי ואם יש ספק אז לשאול אותי.

לגבי הגיסה, לדעתי פותחת השירשור פשוט עושה סיפור מפיל, מדובר במשפחה, אחות של בעלה, מה הבעיה להכניס עוד כמה אנשים לבית , אם באמת אין מקום לפתוח שולחן אז עושים בופה, מושיבים את הילדים על הריצפה או בשולחן פלסטיק קטן, מוצאים פיתרונות, הרי לא יכול להיות שבאמת הבית קטן מלהכיל עוד שני אנשים, מה היא תעשה כשיהיו לה ילדים לא תזמין יותר אף אחד כי אין איפה להושיב אותו?
 

kagome10

New member
כי את לא מבינה אנשים שממש לא אוהבים

לארח או להתארח. ואת זה אני אומרת בתור מישהי ששנים לא באה לארוחות חג של משפחה מורחבת. רק אם יש ארוחות של משפחה מצומצמת אני חלק מהארוחה.

הפסקתי ללכת לארוחות חג מורחבות כי אני ממש לא אוהבת את זה. אז להזמין אנשים לארוחה כזו? לא יקום ולא יהיה!

בשבילך זה סיפור מפיל. אני יודעת שחמש חברים טובים זה המקסימום שפגישה מהנה יכולה להכיל. ובני משפחה הם לא חברים טובים - לא כאלו שאני יכולה לדבר איתם בהנאה שעות. בניגוד לחברים, את המשפחה לא בחרתי.

אם יש לי שתי חברות...
אין לי.

יש לי חברה אחד, בן זוג אחד, וידיד אחד. והם כולם אנשים שאני נהנית לדבר איתם ויכולה לדבר איתם שעות. אותם אני בשמחה אזמין לביתי. רק שאין ביניהם שלישיה, ואף אחד מהם אל יחשוב אפילו להיעלב. הם אנחנו לא נעלבים מביטול פגישה כי אין מצב רוח, ובאופן כללי מאוד כנים.

ולכן לכל אחד מהם, אם הוא היה לא רצוי, הייתי אומרת את זה. והוא לא היה נעלב. ואני לא הייתי נעלבת מהסבר דומה. בדוק מניסיון.

כל אדם אחר - למה שבכלל יוזמן לביתי?

מה שכן, אני לא חושבת שהעניין בבית, אלא פשוט באי רצונה לארח.
 

Amyrlin Seat

New member
באמת אני לא מבינה את זה

כלומר אני מבינה את מה שאת אומרת פשוט לא מסוגלת להרגיש את זה, אני חושבת שרוב האנשים בכלל (ומבקרות הפורום בפרט) לא ממש מתחברות למה שאת אומרת כי זה פשוט מאוד רחוק מהעולם שלנו, ת'כלס לאנשים נורמטיבים ללא קושי מיוחד אין באמת בעייה בין לארח 5 אנשים או 6, בהנחה שלא תכננתי בכלל לארח ופתאום נחתו עלי זה קצת יותר תובעני אבל לרוב לא מטריד אותי במיוחד, אני חובבת אנשים וחובבת מאוד את החברים שלי (ויש לי הרבה יותר מאחד או שניים), גם לרוב כיף לי בחברת המשפחה (וגם אלו שקצת פחות כיף עדיין אפשר להעביר ערב בסבבה).

אני חושבת שאיך שהוא נכנסת לוויכוח מיותר בשירשור הזה מאחר ואת באמת מייצגת איזו שהיא תפיסת עולם שהיא מאוד צדדית וקיצונית ובהחלט לא מייצגת איזה שהוא רוב (אפילו לא מיעוט משמעותי), אז למרוב שבהחלט יש לגיטימציה למי שמרגיש כמוך זה מספיק לא סטנדרטי בשביל שהרוב ירימו גבה ויגידו "נו באמת עוד שני אנשים זה הסיפור...."
בנוסף גם ממש לא נראה לי שאת מייצגת את תפיסת העולם ואפילו לא את הקושי שהביעה פותחת השירשור, אתן יוצאות מנקודות שונות את מצדיקה את חוסר הרצון שלה לארח את המשפחה המורחבת מתוך עולם התחושות שלך כשלדעתי היא לגמרי לא כמוך וחוסר הרצון שלה נובע לגמרי מסיבות אחרות שהן ממש מהזרם המרכזי.
 
יש לך ילדים?

את מתכננת כאלו בעתיד?
מה קורה כשיש ילדים וצריך לספק להם חברה של יותר מאמא ואבא כי משתגעים בבית אמא-אבא-ילד? זה גם משהו שצריך לקחת בחשבון. ומי שיש לו ילדים בדר"כ גם רוצה שיהיה להם קשר טוב ואוהב עם המשפחה המורחבת.
אגב, "משפחה" לא חייבת להיות קשר דם כמו שכתבת. פשוט רובנו אוהבים את קשר הדם שלנו, אבל מי שלא מסתדר או שלא שפר עליו מזלו שיהיו לו כאלו יכל "לאמץ" גם חברים/ידידים טובים.
 

kagome10

New member
כרגע אין לי ילדים. מתכננת בעתיד

לפחות כרגע. אבל אין לי בעיה עקרונית עם המחשבה שלא יהיו ילדים, ואני כרגע לא חושבת שאם יהיו לי בעיות פוריות למשל, אני אתחיל לעבור טיפולים כדי ללדת ילדים. פשוט כי זה נשמע לי סבל ממשי, הטיפולים האלו.

בנוגע לחברה - אנחנו פשוט באות מבתים מאוד שונים. ההורים שלי לא מאוד חברותיים. יש להם חברים שהם שומרים איתם קשר עשרות שנים, אבל אין בעיה עקרונית אם הם לא ראו אותם מאיזשהי סיבה כמה שנים. הם לא חשבו שהתפקיד שלהם זה לדאוג לי לחברה. אפשר לשלוח לחוגים, ומרגע שיש חברה אז כבר הילדים דואגים לעצמם. ההורים לא אמורים להתערב בחיים החברתיים של ילדים אם אין נסיבות מיוחדות. אמא שלי הייתה איתי בבית שלוש שנים <לפי החוקים של ברה"מ היא יכלה להיות בחופשה ללא תשלום, ומקום העבודה נשמר לה, כך שהיא לא הייתה צריכה לחשוש שלא תצליח למצוא עבודה>.

לי גם לא היה קשר חזק מידי עם המשפחה המורחבת, והוא לא חסר לי. כך שאין לי שאיפה כזו לגבי ילדיי. יהיה - טוב. לא יהיה - גם טוב.

באופן כללי, אני בעד שיהיו לילדיי חברים טובים, אחד או שניים. כל האנשים שאני מכירה ומעריכה שיש להם חברים שלדעתי הם ראויים, מצאו אותם בגילאי חטיבה או תיכון, ועד אז לא היו להם קשרי חברות אמיתיים, רק ילדים לשחק איתם, או שגם זה לא היה. וזה לא נורא.

אחי הקטן הרבה יותר חברתי ממני והוא הסתדר מצויין <אבל הוא עדיין לא חברתי יחסית לממוצע>.

אם יוולד לי ילד חברתי מאוד, זה יהיה בעיקר טיעון נגד חינוך ביתי, אז כדי לאפשר לו חברה אני אשלח אותו למסגרת כלשהי בה יוכל לפגוש ילדים. אבל לדעתי הסיכוי לזה קטן. כשאני מסתכלת על משפחתי, אני חושבת שזה גנטי.
 
אני מבינה שאין לך ילדים

אבל ילד לא נולד והולך לחוג וגם לא דואג לחיי החברה שלו בעצמו.
אם את לא תאפשרי לו לארח בבית חברים אז לא יהיו לו חברים, ואם את תשלחי אותו לחוג כל יום בשבוע רק כדי שהוא יצא מהבית (או 3 פעמים בשבוע) ותמשיכי לשדר לו שאסור חברים בבית אז הוא ילך לחוג, יצייר לבדו בפינה ואז יחזור הביתה לבד.
"ההורים לא אמורים להתערב בחיים החברתיים של ילדים" כשהבת שלי תבקש לארח חברה אני אגיד לה שאני לא מתערבת. שהחברה תבוא עצמאית והילדה תרד למטה ותשחק איתה במגרש חניה. אם במקרה פקידי הסעד מהשרשור הקודם יבואו אפנה אותם אליך.
ילדים לא נולדים חברותיים וזה גם לא גנטי, הם קולטים מה משדרים להם בבית. את אדם בודד ואת תגדלי ילד בודד כי לפי תפיסתך זה מה שצריך להיות. הוא יכל להיות מאוד מאושר בבדידות שלו, ויכל להיות שלא. אני רק מקוה שמבחינה כלכלית אתם בסדר, כי אם אין חברים להעזר בהם מדי פעם זה עולה ביוקר.
 

kagome10

New member
ואת זה את אומרת מניסיון?

לא אני ולא אחי הקטן לא אירחנו יותר מידי פעמים. אירוח הוא מאוד נדיר פה. זה לא הפריע לנו למצוא חברים.
בילדותי, שיחקנו בחוץ, בשכונה. אחי הקטן כבר לא זכה לזה, מה לא מפריע לו להיפגש עם חבריו בבריכה <יש מנוי משפחתי> במגרשי ספורט למיניהם <באופן כללי, פעילות גופנית מומלצת לכל הילדים> בבתים של חבריו, בכל מיני מקומות שיוצאים עליהם. יש גם בני נוער שסתם יוצאים החוצה.
אני נהגתי לערוך פיקניקים בפארקים שונים.

תגידי, מה זה התמונה ההזויה הזאת שיש לך בראש? ילדים הם די עצמאיים. אפשר ללכת ברגל ולנסוע באופניים. בגיל עשר עד כמה קילומטרים. ואפשר גם להסיע את הילד לחברים אם הוא רוצה - לא לזה התכוונתי כשדיברת על התערבות. התכוונתי לאמהות שמתקשרות לאמהות אחרות כדי לקבוע פגישה בין הילדים.

ילדים דווקא כן נולדים חברתיים. האדם הוא חיה חברתית, וזה בהחלט גנטי.
ואגב, לדעתי אני ואחי הקטן חברתיים ואת לא, פשוט יש לנו הגדרות שונות לחברות. להיות במסיבה עם שיחות ללא טיפת עומק זה ההפך מחברות, לדעתי. וחברות אמת היא כזו שבה אפשר לדבר על הכל, וחילוקי דעות או התרחקות טבעית לא שמים לה קץ. כזו שבה אפשר לא להיפגש כמה שנים, אבל להיות בטוחה שאם אצטרך עזרה אני יכולה להתקשר לחברים שלי.

וזה גם מה שיש לי להגיד על העניין הכלכלי - לדעתי מצבו של הישראלי המצוי, כמו שאני רואה אותו בעבודה, רע הרבה יותר - הרבה ידידויות, ולעיתים רחוקות מאוד - חברות. החבר'ה לא יבואו לעזור בעת צרה, ולכן לדעתי הרבה ידידים זה ההפך מחברותיות.
 
את מאוד אוהבת להתוכח

וגם מאוד אוהבת לסרבל ולמצוא משהו ולהאחז בו.
לא האירוח הוא שחשוב בחברות אלא קיום החברות. ישנם הרבה חברויות שמתרכזות בעיקר במקום מסויים או בבית של מישהו אחד (לכל הפחות מאחר והבית של השני לא נעים מסיבה כזו או אחרת) ולא מקום האירוח הוא שקובע אם תהיה חברות.
אבל כשאמא שלי ואבא שלי חסרי חברים (מלבד חברה וידיד) ושהגישה שלהם - ושאליה הם מחנכים ואותם הם מטיפים (וזה בדיוק מה שאת עושה כל השרשור הזה)( היא כמה לא צריך חברה, אין לילד שום סיבה להיפתח לאפשרות אחרת. הוא ילמד למצוא לעצמו עיסוקים אחרים. הוא ילמד לשחק עצמאית, הוא ילמד להתרכז בספר או ציור וכו. ישנם ילדים שזה בניגוד מוחלט לאופי שלהם וזה יעכב או יצער אותם. וישנם כאלו שישלימו עם המצב ויתכנסו בתוך עצמם. כמוך.
אני לא רוצה לנתח אותך ובטח לא מעל גבי הפורום, אבל את בעצמך מתארת משפחה שבה לא מארחים ושאין יותר מדי חברים. האופי של אחיך הוא כנראה כן חברותי, אז הוא הצליח להתגבר על זה מעט. לא הרבה אבל קצת. את בתוך הקונכיה של עצמך. טוב לך עם זה ונראה לך מוזר שאחרים לא כאלו.

ילדים הם עצמאים בעולם של לפני 30 שנה שנתת להם לרדת חופשי ולחצות כבישים. היום אני מקוה בשביל ילדך שלפחות עד גיל 9 לא תתני לו להסתובב לבד בחוץ. וגם אחרי זה שתשימי לב איפה הוא נמצא ומי נטפל אליו.

לקבוע פליי-דייט זה מקובל ונפוץ גם מתקופת לפני 30 שנה בגילאים מסויימים. ילד בן שנתיים/שלוש/ארבע/חמש ואפילו ילד בן 8 עד כמה שאני רואה אצל אמהות אצלי במשרד, לא מתקשר לחבר שלו ומזמין את עצמו. האמהות בודקות אם זה אפשרי שיארחו את הילד שלהן. אם אין לילד השני חוג בזמן הזה, או שאין למשפחה תוכנית אחרת - בילוי, נסיעה, ביקור של חבר או קרוב משפחה אחר. זו לא התערבות. זה נימוס בסיסי. לנו אין חברים שגרים בבנין שלנו. כל מפגש חברים מצריך נסיעה לשכונה אחרת ואפילו לישוב אחר (הבת שלי שנה שעברה היתה בגן בקיבוץ ולא בעיר) היא לא תלך לשם ברגל ואני לא אסיע אותה לפני שווידאתי שהחברים נמצאים בבית שלהם ויכולים לארח.

אני שמחה שהחלטת בשבילי שאני לא חברותית וגם שאני הולכת למסיבה בלי שיחת עומק. אבל כבר סיכמנו שאת מכירה אותי נהדר ואת יכולה להחליט איך אני חיה את חיי.

מצד אחד את אומרת שאתם לא חברותיים ומצד שני אתם יותר חברותיים ממני. זכותך לחשוב ככה. שוב, בלי להכיר אותי בכלל. מבחינתך אין לי חברים בכלל או שיש לי 200. אין לך מושגי את מנחשת. אני לא אמרתי מעולם אם המצב הוא כזה או אחר.
 

kagome10

New member
אני לא אוהבת להתווכח

אבל אם את באה ואומרת שהשמש ירוקה, ומול עיני נמצאת שמש צהובה, זה מגוחך לא להראות לך שמה שאת אומרת לא נכון. ויש לי דוגמא נגדית.

מילא, אם את מתעקשת לטעון שלהורים שלי ולי אין חברים, זו בעיה שלך. אני לא אחראית להבנת הנקרא שלך, והרעיון ההזוי של הטפה להעדר חברים הוא דוגמא מצויינת לכך. אני דוקא הרגשתי לחץ חזק מהסביבה <קרי: כל העולם חות מהמשפחה שלי> לכך שיהיו לי חברים, גם כשלא רציתי.

אבל למה שאני אפריע לתיאוריות שלך, שלא מבוססות ולו על עובדה אחת, עם העובדות שלי?
 
והנה שוב ויכוח חסר סרק

טרם לקחתי עובדה ושיניתי אותה.
כתבתי בינתיים רק את דעתי ואיתה את מתווכחת. אם היתי סותרת עובדה מוכחת אני מרשה לך "לנסות לשכנע" אותי בצדקתך.
כבר סיכמנו שהבנת הנקרא שלי לוקה בחסר כשזה נוגע בך לא כך? אבל אני ממליצה לך לשאול את עצמך איך זה קורה כל הזמן בעוד שזה לא מעשה נפוץ. את משנה את הדברים שלך ומסובבת אותם כ"כ הרבה פעמים, שיש לי חברה אחת וידיד אחד פתאום הטענה שאין לך הרבה חברים היא בעצם לא נכונה. ואת בעצם אדם מאוד חברותי.
לגבי ויכוח אווילי.
 

kagome10

New member
הודעה אחרונה

אם לא הבנת, וברור לי למה - קל לא להבין כשלא רוצים - קיומם של חברי אמת היא אמת המידה לחברותיות על פי הגדרתי. ולכן, לא מעט ממכרי, להם ידידים רבים, אך לא חבר אמת אחד שיעזור בעת צרה, פחות חברתיים ממני.
 
גם בזה

טרם הואשמתי - בחוסר רצון להבין. (וגם בחוסר הבנת הנקרא על בסיס קבוע)
אני מקבלת את הטענה שלך ומסכימה לה חלקית. אני לא רואה איפה סתרתי את זה.
יחד עם זאת שיש לאנשים בדר"כ מספר חברי אמת מצומצם, אנשים שלא מסוגלים להיפתח לחברויות אמת נוספת או למכרים נוספים, להיות ידידותיים כלפיהם, מנומסים כלפיהם, וליצור איתם סוג של מערכת יחסים שמתאימה לנסיבות (למשל עמית לעבודה - לא כל מי שחולק אתך חלל הוא חבר אמת אבל את עדין צריכה להיות בחברתו יותר מאשר עם מרבית האנשים בחייך - כדאי שזה יהיה באופן מעבר לסביל) הם אנשים לא חברותיים.
מי שכל חבריו הם ברמת הידידים ואין לו עומק של חברות הוא אכן בן אדם שטוח ולא חברותי במיוחד. צר לי לאכזב בהתאם לרמיזה קודמת שלך - זו לא אני.
 

kagome10

New member
ולמה את חושבת שיש לי בעיות כאלו?

יש לי יחסי עבודה קורקטיים עם העמיתים שלי, ותו לא. ואין לי צורך ביותר. לא אני ולא הם לא סובלים מזה שאני לא אוכלת בייחד איתם, לא באה לערבי צוות ושאר פעילויות חברתיות מחוץ לעבודה.

ואני יכולה להגיד עליהם שלרובם אין חברים. העמיתים לעבודה זה מי שיש להם. רק שכשהם יעברו לעבודה אחרת, הם לא ישמרו על קשר.
 

Amyrlin Seat

New member
ילדים נולדים עם צורך בחברה אבל לא עם יידע

מובנה של איך מתנהלים בחברה, מיומניות חברתיות זה דבר מאוד חשוב והוא יושב במקום הזה שנקרא "העץ המשפחתי" כלומר לא בהכרח גנטי אבל בהחלט עובר במשפחה, לרוב זה עובר במשפחה מאחר ומדובר במיומנות נלמדת וילדים לרוב לומדים מצפיה, כלומר הם מסתכלים בסביבה שלהם (אבא אמא משפחה קרובה חברים קרובים) ולומדים מהם איך להתנהג. מהסיבה הזו ברוב המקרים (תמיד יש יוצאים מהכלל) להורים חברותיים יהיו ילדים חברותיים ולהורים לא חברותיים יהיו ילדים פחות חברותיים.

בנוסף אם פעם ילדים בגיל צעיר יותר כבר יכלו לעמוד על רגליהם שלהם וליצור קשרים חברתיים בלתי תלויים (בקבוצת הגיל שלי ילדים כבר מגיל 4/5 שיחקו לבד למטה בשכונה ללא השגחה) אז היום זה ממש לא ככה, נהפוך הוא דווקא בגילאים שהם הכי חשובים לבניית וייצירת התנהלות חברתית היום יש להורים (לאמהות בעיקר) הרבה מאוד השפעה על הילדים, ות'כלס עד גיל די גדול של 11 / 12 ילדים עדיין מאוד תלויים בהורים בכל מה שקשור במפגשים חברתיים מחוץ למסגרת בית הספר.

תקראי קצת בפורומים של הורים לילדים קטנים ותראי כמה פעמים אמהות מקטרות על זה שהילד שלהם נשאר מחוץ למעגל החברתי בגן או בכיתה בגלל שהן לא הצליחו לחדור את המעגל החברתי של האמהות, ונהפוך הוא ילדים שאולי היה צריך להיות להם קשה יותר מכל מני סיבות פשוט לא חווים את זה בזכות המעגל החברתי של האמהות שלהן, וזה מעבר לעובדה שילדים לאמהות חברותיות פשוט לומדים איך להיות חברותיים בעצמם גם מצפיה באמא שלהם וגם מתוקף זה שהם פשוט נמצאים עם הרבה יותר אנשים. דרך אגב כשאני עברתי לגור בחו"ל דבר ראשון דאגתי (ממש בעבודה קשה) לייצר מעגל חברתי שכלל אמהות לילדים בגילאים קרובים או זהים לילדים שלי, אחרי שבילינו יום שלם יחד בטיול או בילוי עם משפחה אחרת למחרת בגן הילדים היו פתאום בקשר ממש טוב (חוויות משותפות מאוד משפיעות על אנשים בכלל וילדים בפרט).

ודרך אגב, להגיד שיש לך הגדרות אחרותו לחברות זה פשוט נסיון להצדקת תפיסת החיים שלך (שאני לא שופטת אותה דרך אגב) חברות זו חברות, אנשים חברותיים יכולים לשבת בבוקר לשיחת נפש אמיתית ועמוקה עם חברה ובערב לבלות בכיף במסיבה עם הסמול טוק הכי בסיסי שיש, להגיד שזה שאני אוהבת מפגשים חברתיים גדולים ואולי קצת שיטחיים זה בהכרח אומר שאני לא יודעת מה זו חברות אמיתית שנותנת יד זה לא רק לא פיייר אלא גם לא נכון. ואני יכולה להגיד לך שאני בהחלט מהאנשים האלו שיש להם גם וגם, גם הכרויות שיטחיות (אם כי נעימות) עם הרבה אנשים וגם חברויות עומק עם מספר מצומצם של אנשים.
 

kagome10

New member
עוד סיבה לבחור מקום מגורים בתשומת לב

ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה בית ספר, וודאי שלא בית ספר ממלכתי. אבל זה סיפור שונה לחלוטין.

אני לא צריכה הצדקה לתפיסת העולם שלי. כי זה לא תפיסת עולם. חלקית זו תרבות, חלקית זה אופי, חלקית זה גנטיקה. אבל זה לא תפיסת עולם.

בנוגע לחברותיות - אולי את שונה. אני ראה קורולציה בין נטיייה ליותר כמות לנטיה לפחות איכות. אולי זו סתם קורולציה בלי סיבתיות, אבל הקורלציה ברורה. ובוודאי שהיא לא תקפה לכל האנשים.

וגם, חברותיות זו מילה עם כמה משמעויות, אחת מהן היא אכן כמות האינטראקציה החברתית שהאדם רוצה בה, אחרת היא הנטייה לאירועים המוניים. אולי צריך להמציא מילים חדשות, יש לך רעיונות?

בכל מקרה, אזור מגורים בו הילדים תלויים בהורים עד גיל 11-12? איפה זה? כנראה זה מקום בו לא נותנים לילדים ללכת ברגל. אני בגיל הזה הלכתי ברגל לחטיבה שניים וחצי קילומטרים ברגל, ומרצוני החופשי - הייתה הסעה, העדפתי ללכת ברגל. גם אחי הקטן לרוב הסתדר בעצמו.

בכל מקרה, אין לי בעיה עקרונית להסיע ילד לאן שהוא יבקש. אני לא אתקשר לאמא אחרת ואקבע לו מפגש חברתי.
 

kagome10

New member
לא יודעת. עד עכשיו מעולם לא באו לביתי

אורחים לא קרואים. ובכלל, באים מעט מאוד אורחים ולעיתים רחוקות.

מצד שני, הדרך היחידה שבה אורחים לא קרואים לא יהרסו לי את החג היא להסתגר בחדר מרוחק ולא לצאת. אבל אני לא חושבת שההבדל משמעותי.

בכל מקרה, אורחים לא קרואים הורסים את החג בוודאות, אי הזמנתם לבית, כלל לא בטוח.
 
יש 2 ענפים שאפשר למתוח

מזה, אחד יגיע אדם לא קרוי ואת תסלקי אותו - את גם תתעצבני שהוא הגיע ותמשיכי בוודאות לחשוב על זה אחרי שילך.
יגיע אדם שיודע שיודע שאת מארחת אצלך חברה והוא חבר של שתיכן (הרי דובר בגדול על הגיסה והחמות ולא על אנשים מהרחוב) ואת תסכימי שגם הוא ישב ויקח חתיכה מהעוגה (יחסוך לך חתיכה לאכול אחר כך)

בערב חג סוכות הינו אצל סבתא שלי והינו אמורים לחגוג עם דוד שלי שעבד ועל כן לא הצטרף לאשתו אצל אמא שלה.
פתאום הוא מגיע עם אשתו והבן שלהם. אנחנו מאוד שמחנו לראות אותה. סבתא שלי נדבה את אחי לפתוח את השולחן, שמנו עוד 2 סטים של כלים והיה אחד ערבי החג היותר טובים שהיתי בהם.
 

kagome10

New member
את בטוחה שאני אמשיך לחשוב על זה?

אני ממש לא בטוחה בזה.

גיסה וחמות זה לא כמו חברים. חברים בוחרים לפי תחומי עניין והנאה מפעילות משותפת. משפחה לא בוחרים. אני בשמחה אכניס אחד מהחברים שלי <שני חברים סך הכל>. קרובי משפחה? ממש לא בטוח. וקרובי המשפחה שלי לא יעלו בדעתם לבוא בלי להתקשר מראש. זה פשוט לא יעלה בדעתם.
 
למעלה