מיסטר זנגביל
New member
לא להעמיד פנים
למרות שזה פשוט יותר.. כשמסביב הציפיות מרקיעות לגבהים חדשים, מאוד קל להתבלבל. לעטות עצמנו במסיכות בשביל לא להיפגע, בשביל לרצות. אתם מבינים אותי? בבית הספר היסודי בדקו לנו בבוקר אם באנו עם ציצית. מי שהיה נטול היה זוכה למבט חמור סבר מהמורה. אני אף פעם לא הגעתי עם ציצית, העדפתי לסבול ממבטים עוינים. בכיתה ז' הרב שלי היה סובב בינינו בתפילת שחרית וצועק "אמן יהא שמי רבא" עד שנאלצתי לאטום את אוזני. לאן התפילות שלו הגיעו? בטוח שלא אלי. בכיתה ח' ההורים שלי היו מכריחים אותי ואת אחי ללכת בחופש הגדול לתפילה במניין בבקרים. שנאתי אותם על זה. כ"כ שנאתי, שהעדפתי לעשות סיבובים בכל העיר העיקר לא להיכנס לבית הכנסת. העיקר שלא להרגיש את הדיכוי שהם מפעילים כלפי. בתיכון הייתי מחריש בד"כ מול כל ההערות הגזעניות שהראש ישיבה שלי היה משמיע באופן קבוע בדרשת הבוקר. הייתי מסרב להצטרף לכל הפעילויות שהיו שולחים אותנו אליהם להצלת גוש קטיף/הפנינג למגורשי חומש/ההפגנה התורנית נגד הקמת מדינה פלסטינית. ראיתי איך ראש הישיבה שלי מדבר על נתינה ועשייה, כשלמעשה בכל הישיבה המפוארת שלנו לא היה ילד אתיופי או רוסי אחד לרפואה. תמיד שנאתי, תמיד הרגשתי אנטי, תמיד האמנתי שאפשר אחרת. ועדיין, לא עשיתי שום דבר בנידון. כ"כ היה חשוב לי לרצות את אמא ואבא היקרים שלי, ששכנעתי את עצמי שזה מה שאני רוצה. שככה צריך. שככה נכון. ברור שאחריות רבה מאוד לכל תחושותיי מוטלת על עובדת היותי הומו. מלכתחילה היה לי ברור שהם לא מקבלים אותי, הם לא רוצים אותי אצלם.זה לא הזרם שלי ולשם אני ממש לא שייך. רק לפני לא הרבה זמן כתבתי פה הודעה על ההתלבטויות שלי, אלה היו ניצנים. מאז השתנו עוד כמה דברים. יצאתי מהארון בפני ההורים שלי, סיימתי קשר ארוך ואינטנסיבי, הפסקתי להקפיד על מצווה אחת פה, מצווה אחת שם. תכופות אני הולך בלי כיפה. אני לא מתגאה בזה, אבל כשאני קורא שהרבצ"ר מתנגד לפרסום כתבה בעיתון "במחנה" על קצין דתי שיצא מהארון, ברור לי שעליתי על הנתיב הנכון.על מה שמתאים לי. שלא תבינו לא נכון, אני לא קורא לאף אחד לחזור בשאלה. אני מלא הערכה לאותם צדיקי פורום שמצליחים לשלב בין הנטייה לאמונה ומחזק את ידם. מה אני כן מנסה להגיד פה? שתהיו אתם עצמכם. עושה לי רע לקרוא פה על ביינישים ממורמרים שלגמרי בטוחים שהמחשבות הסוטות שלהם בלילה על בנים זו אפיזודה חולפת. עוברת בי חלחלה לשמוע על עוד הומו שהחליט להתחתן על אף ולמרות הכל. רובכם פה מאוד משתדלים להעניק לגיטימציה לכל דרך שהיא להתמודדות עם הנטייה - אני לא מוכן לקבל את זה. התמודדות עם האמת היא הדרך הנכונה לחיים מאושרים, נסו את זה גם אתם. נ.ב. אם יש פה איזה דתל"ש חביב שחושב שהוא יכול לעזור לי באיזשהי צורה, אני אשמח לקבל מסר אישי. שנשמע בשורות טובות!
למרות שזה פשוט יותר.. כשמסביב הציפיות מרקיעות לגבהים חדשים, מאוד קל להתבלבל. לעטות עצמנו במסיכות בשביל לא להיפגע, בשביל לרצות. אתם מבינים אותי? בבית הספר היסודי בדקו לנו בבוקר אם באנו עם ציצית. מי שהיה נטול היה זוכה למבט חמור סבר מהמורה. אני אף פעם לא הגעתי עם ציצית, העדפתי לסבול ממבטים עוינים. בכיתה ז' הרב שלי היה סובב בינינו בתפילת שחרית וצועק "אמן יהא שמי רבא" עד שנאלצתי לאטום את אוזני. לאן התפילות שלו הגיעו? בטוח שלא אלי. בכיתה ח' ההורים שלי היו מכריחים אותי ואת אחי ללכת בחופש הגדול לתפילה במניין בבקרים. שנאתי אותם על זה. כ"כ שנאתי, שהעדפתי לעשות סיבובים בכל העיר העיקר לא להיכנס לבית הכנסת. העיקר שלא להרגיש את הדיכוי שהם מפעילים כלפי. בתיכון הייתי מחריש בד"כ מול כל ההערות הגזעניות שהראש ישיבה שלי היה משמיע באופן קבוע בדרשת הבוקר. הייתי מסרב להצטרף לכל הפעילויות שהיו שולחים אותנו אליהם להצלת גוש קטיף/הפנינג למגורשי חומש/ההפגנה התורנית נגד הקמת מדינה פלסטינית. ראיתי איך ראש הישיבה שלי מדבר על נתינה ועשייה, כשלמעשה בכל הישיבה המפוארת שלנו לא היה ילד אתיופי או רוסי אחד לרפואה. תמיד שנאתי, תמיד הרגשתי אנטי, תמיד האמנתי שאפשר אחרת. ועדיין, לא עשיתי שום דבר בנידון. כ"כ היה חשוב לי לרצות את אמא ואבא היקרים שלי, ששכנעתי את עצמי שזה מה שאני רוצה. שככה צריך. שככה נכון. ברור שאחריות רבה מאוד לכל תחושותיי מוטלת על עובדת היותי הומו. מלכתחילה היה לי ברור שהם לא מקבלים אותי, הם לא רוצים אותי אצלם.זה לא הזרם שלי ולשם אני ממש לא שייך. רק לפני לא הרבה זמן כתבתי פה הודעה על ההתלבטויות שלי, אלה היו ניצנים. מאז השתנו עוד כמה דברים. יצאתי מהארון בפני ההורים שלי, סיימתי קשר ארוך ואינטנסיבי, הפסקתי להקפיד על מצווה אחת פה, מצווה אחת שם. תכופות אני הולך בלי כיפה. אני לא מתגאה בזה, אבל כשאני קורא שהרבצ"ר מתנגד לפרסום כתבה בעיתון "במחנה" על קצין דתי שיצא מהארון, ברור לי שעליתי על הנתיב הנכון.על מה שמתאים לי. שלא תבינו לא נכון, אני לא קורא לאף אחד לחזור בשאלה. אני מלא הערכה לאותם צדיקי פורום שמצליחים לשלב בין הנטייה לאמונה ומחזק את ידם. מה אני כן מנסה להגיד פה? שתהיו אתם עצמכם. עושה לי רע לקרוא פה על ביינישים ממורמרים שלגמרי בטוחים שהמחשבות הסוטות שלהם בלילה על בנים זו אפיזודה חולפת. עוברת בי חלחלה לשמוע על עוד הומו שהחליט להתחתן על אף ולמרות הכל. רובכם פה מאוד משתדלים להעניק לגיטימציה לכל דרך שהיא להתמודדות עם הנטייה - אני לא מוכן לקבל את זה. התמודדות עם האמת היא הדרך הנכונה לחיים מאושרים, נסו את זה גם אתם. נ.ב. אם יש פה איזה דתל"ש חביב שחושב שהוא יכול לעזור לי באיזשהי צורה, אני אשמח לקבל מסר אישי. שנשמע בשורות טובות!