sweet virginia
New member
לא שכל השנים האלו היה יותר טוב, כי לא היה. אבל הצלחתי איכשהו להחזיק מעמד בלי לשתף.
אבל נהיה לי יותר ויותר קשה. לא מוצאת את מקומי בחיים האלה. המועקה גדולה וכבדה ואין לי עם מי לדבר.
לא בא לחפש פסיכולוג. כלכלית אין לי אפשרות וזה גם ככה לא עוזר לי. אני צריכה בעיקר לפרוק ואחרי סדרת פגישות שבהן אני מדברת, נגמרים הנושאים ואני רק מחכה ללכת. ניסיתי טיפול תרופתי אבל לא הרגשתי השפעה נפשית אלא פיזית ולא אהבתי את זה אז הפסקתי.
אני משועממת למוות בעבודה. גם התפקיד משעמם וגם רוב הזמן אין לי ממש מה לעשות. אבל אין לי כוח או אומץ או רצון לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום אחר.
במקביל אני בודדה מאוד ואין לי חיים חברתיים בכלל. חלק גדול מזה באשמתי כי אף פעם לא הייתי טובה בשמירה על קשר ותיחזוק חברויות.
כלפי חוץ בעבודה אני משתדלת להראות שהכל טוב אבל זה רק כלפי חוץ.
הבעיה היא שהיאוש כל כך עמוק שבכלל לא בא לי לשנות את המצב. אין לי חשק לעשות שום דבר וכלום לא מעניין אותי יותר. לא תחביבים ולא לימודים ואפילו לא חברים כי זה דורש מאמץ להיות בקשר.
מרגישה אומללה וממורמרת מאוד. שונאת את החיים שלי ושונאת את עצמי.
כן צריכה לציין שיש לי הורים אוהבים ותומכים ואין, עד כמה שזכור לי, רקע טראומתי מאוד. אבל ההורים עם בעיות בריאות קלות עד קשות וזה עוד אבן שחונקת את הנשימה.
* אני קוראת את זה ונראה ברור שצריכה לחזור לטיפול תרופתי אבל כדורים לא ישנו את המציאות שלי. זה סתם וילון ורוד אבל החושך מסביבי יישאר.
מועקה, אומללות, תסכול, ייאוש ובדידות מתארים אותי ואני כל כך עייפה. כל כך! נפשית ופיזית
אבל נהיה לי יותר ויותר קשה. לא מוצאת את מקומי בחיים האלה. המועקה גדולה וכבדה ואין לי עם מי לדבר.
לא בא לחפש פסיכולוג. כלכלית אין לי אפשרות וזה גם ככה לא עוזר לי. אני צריכה בעיקר לפרוק ואחרי סדרת פגישות שבהן אני מדברת, נגמרים הנושאים ואני רק מחכה ללכת. ניסיתי טיפול תרופתי אבל לא הרגשתי השפעה נפשית אלא פיזית ולא אהבתי את זה אז הפסקתי.
אני משועממת למוות בעבודה. גם התפקיד משעמם וגם רוב הזמן אין לי ממש מה לעשות. אבל אין לי כוח או אומץ או רצון לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום אחר.
במקביל אני בודדה מאוד ואין לי חיים חברתיים בכלל. חלק גדול מזה באשמתי כי אף פעם לא הייתי טובה בשמירה על קשר ותיחזוק חברויות.
כלפי חוץ בעבודה אני משתדלת להראות שהכל טוב אבל זה רק כלפי חוץ.
הבעיה היא שהיאוש כל כך עמוק שבכלל לא בא לי לשנות את המצב. אין לי חשק לעשות שום דבר וכלום לא מעניין אותי יותר. לא תחביבים ולא לימודים ואפילו לא חברים כי זה דורש מאמץ להיות בקשר.
מרגישה אומללה וממורמרת מאוד. שונאת את החיים שלי ושונאת את עצמי.
כן צריכה לציין שיש לי הורים אוהבים ותומכים ואין, עד כמה שזכור לי, רקע טראומתי מאוד. אבל ההורים עם בעיות בריאות קלות עד קשות וזה עוד אבן שחונקת את הנשימה.
* אני קוראת את זה ונראה ברור שצריכה לחזור לטיפול תרופתי אבל כדורים לא ישנו את המציאות שלי. זה סתם וילון ורוד אבל החושך מסביבי יישאר.
מועקה, אומללות, תסכול, ייאוש ובדידות מתארים אותי ואני כל כך עייפה. כל כך! נפשית ופיזית
