לא "יכולה" / "רוצה" לעזור

[sh53]

לא "יכולה" / "רוצה" לעזור

בזמן האחרון אין לי כוחות נפשיים/פיסיים (שניהם יחד) לחברות. לפעמים צריך רק להקשיב, לא לתת עצה, לא להפעיל את הראש למציאת פתרונות יצירתיים, אלא רק להקשיב, להנהן עם הראש ולשדר אמפתיה - וגם את זה אפילו אין לי בתקופה הזאת. מרגישה שתמיד הזמן רץ לרעתי ואין לי שניה לנשום, אבל למעשה יש לי את כל הזמן שבעולם וזה רק ענין של לחץ, שחיקה ועייפות - שאני יודעת שהזמן יעשה את שלו ויהיה בסדר בסוף. מניחה שזה קרה לכם כבר אי פעם, מתי? כמה זמן עבר עד שחזרתם לעצמכם?

 

[זרובללה הגלעדי בלום]

אמ...

זה קורה לי בעיקר שאני בעצמי ממש צריכה עזרה וכבר אין לי כוח לעזור לאחרים עם הבעיות שלהם.. בד"כ אחרי יום-יומיים בערך זה עובר אם זה רק מצברוח או משו

 

[sh53]

יהיה טוף בסוף ../images/Emo13.gif

 

[הירח מאיר תמיד]

מוכר..

אני גם בתקופה קשה כזאת... לא יודעת מה אני רוצה מעצמי... שומדבר לא מספיק בשביליי.. אולי זאת האווירה של סיום שנת הלימודים או שזה בגלל שהטיסה לארץ קרבה.. אני לא יודעת.. אבל, אני מניחה שהתקופה תסתיים מתישהו.. עד אז, אני ואת צריכות לאסוף את כל הכוחות להמשיך בשגרה.. אוהבת קרנושיתת

 

[sh53]

תודה ../images/Emo13.gif

 

[sweetdreams]

לכולנו יש את התקופות האילו...

אני בזמנים כאלו מודה על המסנג'ר והאימייל שמאפשרים לי לקחת טיפה מרחק, ועדיין לא להעלם לחלוטין... למרות שזו ממש לא שיטה לשמור על קשר בעיניי (ואני אישית חושבת שגם טלפון זו לא דרך), אבל לתקופות קצרות זה פשוט מבורך.. עם החברות הקרובות בדר"כ אין צורך לחלק הסברים, הן בדר"כ יודעות לבד ומקבלות אותך כמו שאת, ואיתן גם אפשר להיות מספיק כנים ולומר את האמת. שוב, זה עובר על כולנו, ואין סיבה שהן לא יבינו שמדובר בתקופה שאת צריכה קצת את הלבד שלך.. ולגבי אנשים קצת יותר רחוקים.. הם בכלל לא אמורים להרגיש בהבדל, כי איתם הקשר הוא ממילא לא הדוק.. והשיטה שלי לשבור את הקרח אחרי התקופות האילו היא במפגש "פיצוי".. אני יוזמת יציאה משותפת, או מזמינה אותם אליי לארוחה או לערב נחמד בבית.. מעין הצהרה של "תראו, חזרתי!"

 

[תומרס1]

מכיר את זה

היי אני חדש כאן... אני מכיר את הסיטואציה הזאת... כרגע אני נמצא בתקופה מאוד קשה ובעייתית.. תקופה של שינויים, התחלה חדשה אבל גם תקופה כזאת של עצב נוראי... הבעייה שכולם מסביבי כל החברים ידידות נמצאים בבעיות גם כן, אני אחד שלא ממש משתף אבל כל החברים שלי כן משתפים ובעיקר אותי. תמיד אני נהנה להקשיב ולייעץ ולתת כתף תומכת לכולם אבל עכשיו פשוט אין לי כח. המקסימום שאני יכול להעניק מעצמי זה להקשיב ולהנהן אם הראש ולשדר איזושהו סוג של אמפתיה אבל זה באמת המקסימום. לפעמים זה נראה אדישות מצידי אבל זה לא... ואני פשוט לא משתף ואני נמצא עכשיו בתקופה חרא ומי שמכיר אותי יודע שאני בתקופה חרא כי רואים עליי למרות שאני מסתיר טוב אבל בכל זאת אני לא אותו בן אדם אבל כולם שקועים בבעיות שלהם ואפשר להגיד שעכשיו דווקא אני צריך אוזן קשבת אבל אני לא רוצה להעמיס על אנשים.. בעייה. במיוחד עכשיו שאני הגעתי להחלטה שאני עובר לאילת ואני מרגיש בכלל סוג של בדידות ופחד נוראי ממה שהולך לבוא ומהעתיד... עצוב..