לא יכולה יותר

לא יכולה יותר

זה מציף אותי כל פעם מחדש, בכל פעם שמשהו רע קורה לי בחיים (החל מהדברים הקטנים ביותר שזה ציון לא הוגן ועד מקרים כאלה ואחרים שמודיעים בחדשות). זה כואב לי, לא ישנתי כבר יומיים, אני מסתובבת כמו מסוממת עם עיניים שורפות מדמעות ומיובש. ואם אני חלילה שמתי את הראש לישון החלומות מטרידים אותי. אני לא מפסיקה לבכות. אני לא יכולה יותר.
בת הזוג שלי אמרה לי פעם בזמן ריב, שכל פעם יש משהו אחר שמעציב אותי ושהיא נאלצת לתמוך ואין שמחה בבית.
זה נכון. אז למה לי להמשיך לחיות? אני לא טובה בכלום. אני לא מצליחה לשמוח. שבוע שעבר חגגתי 25, מתוכם 22 שנים של פוסט טראומה. אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות משהו. אני מנסה להסתיר את הכל טוב טוב.. רק הבת זוג שלי יודעת מה עובר עליי. והיא באמת מנסה לתמוך אבל אני לא יכולה לסמוך עליה (אנחנו 7 שנים יחד- כמה מוזר זה שאני לא יכולה לסמוך עליה?)
אני לא רוצה לעשות כלום, אדישה להכל, לא רוצה לראות אף אחד. רק רוצה לישון. אבל אני לא יכולה, החלומות הורסים אותי.
כמה זמן יקח לי להתמוטט מתשישות? הלוואי וזה יהיה כואב. הלוואי וזה יגמור אותי. אני לא מסוגלת להיתאבד, אין לי אומץ (והפסיכולוגית שלי אומרת שטוב שכך). אני פחדנית לעשות את זה בעצמי.
 

הר תבור2

New member
קשקוש זנב של כלבלב = העדפה אישית , צבע שחור ......

לבעלי חיים יש יכולת טלפתית להעביר את השמחה הטבעית שלהם ו"להעתיק" אותה לאדם . זה גם מכריח לטייל בחוץ ולפגוש בעלי כלבים אחרים . הלוואי שמישהו ירים את הכפפה ויקים קליניקה לפוסט טראומה שבה המטפלים יהיו כלבים שחורים. אולי כדאי להכשיר עיוורים שנעזרים בכלבי נחייה לתפקיד מטפלים בתחום הנפש ...
 
למעלה