לא יכולה יותר (ט)

נוגה 1234

New member
לא יכולה יותר (ט)

הסביבה של הבית הרבה יותר טריגרית ממה שחשבתי.
שוב ריב.
שוב צעקות.
שוב אני יוצאת מהבית בריצה. ואף אחד לא רודף אחרי.
אני לא מסוגלת להיות כאן.
אני לא מסוגלת להרגיש את הכאב מבלי לתרגם את זה להרס עצמי.
אני שקופה כאן.
אז אם אני שקופה, לפחות שארגיש שקופה מבפנים, לפחות שאהיה שקופה, שאתפוס כמה שפחות נפח בעולם הזה.
הוא אמר לי שאני הורסת להם את החיים. לכולם. ומבחינתי, זה ישר זורק אותי למשפט הבא- עדיף שלא היית כאן.
ולא, עכשיו, אחרי שהוא אמר את זה, אני לא יכולה לחזור לשם.
לא יכולה לשבת ליד השולחן.
לא יכולה לאכול את הארוחה.
ואני מפחדת. כי מאז האשפוז, לא קרה שדילגתי על אף ארוחה\צמצמתי. ואני לא רוצה להרוס תהשגים של האשפוז. ולא רוצה להרוס תאופצייה לבית שיקומי.
אבל אני לא מסוגלת לאכול. פשוט לא מסוגלת לחזור לשם.
וקצת רוצה שאם אני כ"כ אשמה, שאם אני כ"כ רעה, שקצת יכאב לי. כי כנראה מגיע לי.
 

levshavur

New member
מצב לא פשוט...

נוגה שלום,
מה שלומך עכשיו?
קודם כול כל הכבוד על הרצון החזק להחלים, ועל הרצון להגיע לבית השיקומי.

אין שום סיבה שבעולם שתהיי בסביבה פוגענית, שרק מדרדרת אותך. להיות בבית זה לא טוב .
אין שום סיבה שבעולם שתצטרכי להיות שקופה, יש לך זכות לקיום מכבד ומתחשב, בדיוק כמו לכול אחת אחרת. אני בטוחה שזה לא את שהורסת להם את החיים, אלא הם לך...

כאשר יש אנשים פוגעניים, במקום לקחת את האחריות על המעשים שלהם על עצמם, הם 'מפילים' את האחריות על מישהו אחר. מבחינתם זה 'הכי קל', אבל אל תתני לעצמך ליפול ל'פח' הזה...
נראה לי שמה שאת יכולה לעשות, ברמה המידית, זה לבקש מחברה רשות להתארח אצלה לתקופה קצרה (בין יום לכמה ימים, תלוי במצב). במקביל לפנות לעל"ם. אני חושבת שהם עוזרים לא רק לנוער, אלא גם למבוגרים צעירים, ובמידה והם לא עוזרים,הם יוכלו לכוון אותך מי כן יכול לתת סיוע.
אני יודעת שלפחות בירושלים יש בתים, סוג של 'הוסטלים' לצעירים בגילאים 18-25 (אני מכירה ארגון אחד שיש להם בית נפרד לבנות ולבנים בגילאים האלה. זה מיועד לצעירות שנקלעו לכול מיני מצבים קשים, או כאלו שנכנסו להריון וצריכות מקום להיות בו...אם תרצי אוכל לתת לך פרטים במסר. שווה לך לבדוק לגבי מקום מהסוג הזה להיות בו עד שיתפנה מקום בבית השיקומי. לפחות תקבלי מקום להיות בו, וארוחות מסודרות. לפחות בבית הזה שאני מתכוונת אליו בירושלים יש גם, למיטב ידיעתי כול מיני חוגים ופעילויות (אני יודעת על הבית הזה כי בזמנו היה יום שחיפשו באוניברסיטה מתנדבות/ים לארגונים שונים וניגשתי אליהם לשאול במה מדובר...)
יכול להיות שקיים משהו דומה באזור שבו את גרה...
אשמח לשמוע איך הולך לך ואיך את מרגישה.
לבשה.
 

נוגה 1234

New member
..

היי לבשה,
קודם כל תודה על התגובה שלך.
היום היה גם לא פשוט, שוב ריב, שוב לצאת מהבית. ולהתלבט אם בכלל לחזור. שוב מתנהגים כאילו אני אוויר. פונים רק כשצריכים אותי. ולאחר שעוזרת שוכחים, ושוב אומרים שאני הורסת הכל.
היום הייתה כמעט פגיעה עצמית. המספריים כבר היו ביד. כבר כוונו לעור. כבר הרגשתי את המגע המוכר ועם זאת מוזר, ואז נפתחה הדלת, והייתי צריכה להעלים הכל בן רגע. כל הריבים האלו, כל ההתייחסות הזאת מחזיר אותי לדיכאונות. המשפט "את הורסת לנו תחיים", מחזיר אותי למחשבות שהרבה זמן לא היו לי, מחזיר אותי לרצון לסכן את עצמי, לרצון להיעלם (כמובן לא שאני עושה עם זה משהו). מחזיר אותי לרצון לצמצם, ולצמצם, ולצמצם את הקיום שלי עד שלא ארגיש כלום, עד שאהיה שקופה, או לפחות ארגיש ככה מבפנים.
היום, אחרי מלא זמן שלא קרה, הייתה כמעט הקאה והצלחתי למנוע את זה ממש ברגע האחרון. אני לא יודעת עוד כמה זמן אצליח להחזיק בבית עד לבית השיקומי. אני פשוט מרגישה שאני נחנקת.
מבחינתי האופציה לפנות לחברה להתארח אצלה היא קצת בעייתית, כי אף אחת מהחברות לא יודעת על היחסים הבעייתיים שיש לי עם ההורים. בעיקר כי לכולן יש קשר מדהים עם ההורים שלהן (כ"כ מקנאה בהם על זה), והיה נראה לי שהן לא יוכלו להבין. ולפנות לעל"ם או ארגון כזה או אחר נראה לי סתם מפדח, וחוץ מזה, אני ארגיש שאני סתם מגזימה.
 

levshavur

New member
נוגה (טריגר, וגם מעליי)

שלום לך,
קודם כול כול הכבוד על שהצלחת לא לפגוע בעצמך, ולא להקיא!

לגבי החברות, אם באמת הן חברות אמתיות, אין לך ממה להתבייש לספר להן על זה שיש לך קושי עם ההורים. זה קורה להמון בנות, ויכול להיות שיש אפילו חברות שלך שנראה לך שיש להן קשר נפלא עם ההורים, אבל את לא באמת יודעת מה קורה 'מאחורי הקלעים',
לדעתי המצוקה שלך היא אמתית מאוד, ואת לא מגזימה. ריבים זה דבר מגעיל, וזה נותן הרגשה רעה. חוץ מזה שפגיעה רגשית לא פחות כואבת, ולפעמים אפילו כואבת יותר מאשר פגיעה גופנית. הצלקות הגופניות יכולות להיעלם, אבל 'צלקת' נפשית קשה מאוד לרפא, ולפעמים לוקח שנים ארוכות של טיפול בשביל להיפטר מזה.
עצם זה שהגעת (כמעט) לפגיעה עצמית והקאה, מראה עד כמה המצוקה שלך היא גדולה. עצם זה שיש לך רצון לעזוב את הבית הזה, מראה עד כמה באמת לא טוב לך שם.
לכן אין לך ממה להתבייש מלפנות לארגון כלשהו שיכול לעזור. לפחות אם הם לא יוכלו לתת לך בית לגור בו, אולי הם יוכלו לפנות אל מי שצריך על מנת לזרז את המעבר שלך לבית השיקומי. בכול מקרה אני חושבת שמישהו מקצועי צריך לדעת מה קורה עכשיו בחיים שלך. האם את נמצאת כרגע בטיפול כלשהו?
אשמח אם תמשיכי לעדכן, ומחזיקה לך אצבעות שדרים יסתדרו לך לטובה, ובהקדם האפשרי.
לבשה.
 
נוגה

נשמע שעברת דרך באשפוז ושאת במקום מבין יותר, מודע יותר וחזק יותר, ונשמע גם שהבית הוא מקום מאוד לא טוב עבורך מבחינת ההפרעה, *כרגע*.
אז נראה לי שעם כמה שכל זה קשה, תזכירי לעצמך- שהוא לא מבין כמה מה שהוא אומר פוגע בך, אבל שאת לא הולכת לשמש לו ככלי לפגיעה בך.
מכאן, ממרחק מה ומהכרות שיטחית, ועל סמך ההודעה שכתבת נראה לי שכניסה לבית השיקומי יכולה לתמוך בך מאוד בשינויים והצעדים שאת עושה עבור עצמך ועבור החיים שלך.. ובמקומך אם יורשה לי הייתי עושה כל שביכולתי על מנת להגיע לשם.

את לא רעה ולא אשמה- להיפך, את ראויה לחיבוק ולהבנה.
שבת שלום.
 

נוגה 1234

New member
תודה לך

כן, בהחלט עברתי דרך באשפוז. ואחד הדברים שאני מזכירה לעצמי בכל פעם שרוצה לפגוע, זה (ציטוט של הפסיכולוגית) שאם פגעו בך, למה את צריכה להוסיף ולהמשיך לפגוע בעצמך. מנסה להזכיר לעצמי את זה בכל פעם מחדש.
(וכל הריבים האלו והיחס כאילו שאני שקופה, גורמים לי לרצות לרדת את הכל מחדש. ואני מתחילה להתלבט אם להמשיך לרצות תבית השיקומי, ולרצות שיהיה אחרת, או להרוס את הכל באמת. וזו סיבה מפגרת, אבל רוצה להוכיח להם. רוצה לא להרגיש.ומצד שני, יודעת שעברתי דרך. ולא רוצה להרוס הכל בדקה התשעים).
 

levshavur

New member
'הוכחות'...

נוגה שלום,
זה שתפגעי בעצמך, זה לא יוכיח להורים שלך כלום, להפך, הם יכולים לנצל את זה נגדך, להגיד לך שאת 'פסיכית' שאת מתנהגת ככה, או לא יודעת איזה דברים מגעילים אחרים שהם מסוגלים להגיד... את מבינה, כול פגיעה שתפגעי בעצמך (ולא משנה אם זה דרך הפרעת האכילה שלך או משהו אחר) הם יכוונו את זה אלייך...כי הם לא רוצים לקחת אחריות על ההתנהגות שלהם. זה שתגרמי לעצמך נזק, זה לא יעשה אותך פחות שקופה בעיניהם. זה לא משנה מה תעשי/או לא תעשי הם ימשיכו להתאכזר, כי הם כאלה. זו האשמה שלהם, לא שלך.
אז כמו שהפסיכולוגית אמרה, בשביל מה לך את הנזק הזה...זה לא יעזור לך בשום דבר וגם יקלקל לך את הסיכוי לבית השיקומי. כרגע העתיד שלך הוא יותר חשוב מההווה...הבית השיקומי צריך להיות בראש סדר העדיפויות שלך. אז שווה להתאפק, ולא לעשות נזק. אם את ממש מרגישה דחף, אז את תמיד יכולה לצאת מהבית (בתירוץ שאת רוצה להתאוורר קצת, או בכול סיבה אחרת שתמצאי) ולהתקשר לער"ן על מנת שיעזרו לך להתגבר על זה.
אם זה קורה בין השעות 9-12 בערב, יש לך את סה"ר שזה דרך המחשב, שאת יכולה להתכתב וההורים לא ידעו, כך את יכולה 'לדבר' בחופשיות...
מה שלא יהיה, שום דבר שבעולם לא שווה שתעשי בשבילו נזק!!!

חיבוק גדול,
לבשה.
 

נוגה 1234

New member
..

היי לבשה,
קודם כל תודה רבה!

בקשר לשאלה אם אני בטיפול-- כן. ממשיכה עם דיאטנית, פסיכולוגית וטיפול משפחתי. (שכרגע כבר כמה שבועות קריטים אין, ואני פשוט מרגישה כאילו נגמר לי האוויר).
את צודקת שגם ככה הם יכולים לנצל את זה כנגדי, פשוט הנסיון אומר שברגע שהם ראו כמה שאני חלשה, ברגע שהם ראו כמה שהמצב היה גרוע, כמה שחייתי על כ"כ מעט, וכמה שזה כבר היה מסוכן כבר וממש חששו מנזקים גופניים (נזק ללב, הפרעת קצב, והיו נפילות סוכר, התעלפויות), רק אז הם היו נחמדים. רק אז היה להם אכפת. ועכשיו, כשאני במצב הרבה יותר טוב, הם אפילו לא שמים עליי, הם מתייחסים אליי כמו אל זבל, נזכרים בקיום שלי רק כשהם צריכים משהו, ובשאר הזמן דורכים עליי. אז כן, זה גורם לי לרצות לרדת עוד ועוד. וגורם לי לרצות לחזור לאותו מצב ואף יותר גרוע. זה גורם לי לרצות לא להיות קיימת. לרצות לעשות דברים מסוכנים, על הקצה (לא שאני עושה את זה כמובן). ומצד שני, אני לא רוצה להיות חולה. אני רוצה בית שיקומי. אני רוצה שיהיה אחרת. ואני בקונפליקט נורא גדול בימים האחרונים- איזה צד לבחור. הדרך שלי להתמודד עם הדחפים- זה לעשות ספורט. זו הדרך היחידה שלי לגרום לעצמי להרגיש קצת פחות. להוציא עצבים. ויודעת שהדיאטנית כבר אמרה שזה לא לעניין. יודעת שהבטחתי להוריד תדירות השבוע. ויודעת שלא יכולה לעמוד בהבטחה. כי זו הדרך היחידה שלי להחזיר לי קצת אוויר לנשימה ברגעים שמרגישה שנחנקת, שטובעת.
(וכן, אנסה את האופציות שהצעת (ער"ן/סה"ר), פשוט אחרי האשפוז רציתי לראות אם אני יכולה לגמרי לבד).
 

TinaBa

New member
נוגה יקרה,

עצוב לי לקרוא את ההודעות שלך. נראה שאת במצוקה עצומה, שיש לך תחושה שאין לאן ללכת ושאין איך לצאת מהמצב הזה.
הכאב כנראה כל כך עוצמתי, שאת מרגישה שאין לך ברירה אלא לפגוע בך. וזה שאת לבד עם הכל בטוח מוסיף עוד לקושי שלך.
אני מכירה את הדחף הכמעט בלתי נשלט הזה לפגוע, מכירה טוב מאוד. אני יכולה לנסות לשתף אותך בדברים שאני אומרת לעצמי כשאני על הקצה (ואם זה לא מדבר אליך, את מוזמנת לזרוק לפח)-
לי מאוד עוזר להזכיר לעצמי שאני מכירה את התחושות האלו, שכבר הייתי בהן. שהן לא חדשות. שכבר חוויתי אותן בעבר וכבר הצלחתי לעמוד מולן.
אני מזכירה לעצמי למה אני מרגישה מה שאני מרגישה- שכרגע קרה X ואני במצוקה, ושחלק בי חייב לתרגם את המצוקה הזאת לכאב פיזי, לעונש.
ואז אני מנסה רגע לשבת בשקט ולהיות קשובה למה שקורה לי: הדחף הזה לפגוע- איפה הוא נמצא? מה אני מרגישה בגוף? איזה מחשבות עוברות לי בראש? איזה רגשות אני חווה? אני לא מנסה להרגיע את הדחף, אלא פשוט להכיר אותו, להקשיב לו.
ואז, ואולי זאת נקודת המפנה, אני מזכירה לעצמי שלפגוע בי לא יעזור לי להרגיש טוב יותר. שאם אני אפגע אני רק ארצה לפגוע עוד ועוד ועוד. שזה לא *באמת* ייקל על המצוקה והכאב. אני מזכירה לעצמי שבעבר הדחף עבר גם בלי שפגעתי, אולי אפילו מהר יותר מפעמים שכן פגעתי.
ואז אני חושבת איך הכי טוב להעביר את זמן הזה עד שהדחף יעבור- איך אני מרחיקה את עצמי מטריגרים/מקיפה את עצמי אנשים/מנצלת את הקלונקס שבמגרה/עושה דברים נחמדים רק עד שיעבור זעם.
אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל אני מזמינה אותך לבדוק אם זה מתאים לך.

בכל מקרה, מכיוון שנשמע שהמצב שלך ממש לא טוב כרגע, אני אצטרף לשאלה של לבשה- את בטיפול?
ואוסיף עוד כמה שאלות:
אני מבינה שהאופציה של לצאת מהבית כרגע נראית לך לא אפשרית- אבל האם יש דברים אחרים שיכולים לעזור/להקל/להרחיק?
למי את יכולה לפנות כשבלתי נסבל?
בית שיקומי זה משהו שאמור לקרות בקרוב?

מקווה בשבילך לימים רגועים יותר...
 

נוגה 1234

New member
תודה לך

קודם כל, המון תודה על התגובה שלך.
הזדהיתי עם הרבה דברים שכתבת, כדרך להמנע מפגיעה עצמית (זה אפילו הזכיר לי יומן ומונחי DBT שכמעט ושכחתי מהם-- זו הייתה הקבוצה האהובה עליי באשפוז).
בהחלט אנסה את זה בפעם הבאה.
אני כרגע בטיפול- דיאטנית, פסיכולוגית, וטיפול משפחתי (שכבר כמה שבועות קריטים לא מתקיים, מה שמוסיף להרגשה שנחנקת, אבל סוף סוף אמור לחזור בהמשך השבוע).
הבית השיקומי זה משהו שאמור לקרות בקרוב מאוד, כרגע תלוי בעיקר בבירוקרטיה, ואין כ"כ הערכה מתי יקרה (חוץ מלהגיד לי שזה אמור לקרות בקרוב).
אני לא יודעת מה אפשר לעשות כשבלתי נסבל, בעיקר כי במצבים כאלה אני נכנסת פשוט להתקף חרדה ופשוט בוכה, ואין סיכוי שאתן לאף אחד לראות אותי במצב כזה. לא רוצה שיראו אותי חלשה. למרות שכשאני כותבת את זה, אני יכולה לעשות "דיבור עצמי", או לקחת כמה נשימות, או אפילו בהשראת מה שכתבת- לעשות יומן DBT. או לעשות קצת ספורט (למרות שזאת האופצייה שבוודאי הדיאטנית לא תאהב, כי כבר אמרה לי להוריד תתדירות)-- שזה בשבילי משכח כאב. מהרגשה של נחנקת זה נותן לי קצת אוויר לנשימה. למרות שאני לגמרי מגזימה עם זה.
(וכמובן, הדבר שהכי מחזיק אותי זה המוזיקה. המוזיקה והספורט. ששניהם בשבילי כמו אוויר לנשימה).

(והיחס של המשפחה גורם לי לרצות לרדת. לרצות להידרדר. כדי שיזכרו בי. כדי שיהיה אכפת להם. וכבר כמה ימים בקונפליקט-- כי מצד אחד רוצה את זה, ומהצד השני-- לא רוצה להיות חולה. רוצה שיהיה אחרת. רוצה בית שיקומי)
 

TinaBa

New member
רוצה בשבילך אחרת...

נשמע שאוטוטו תהיה הזדמנות ממש טובה לצאת מהבית למקום תומך.
ואולי הטיפול המשפחתי ייתן קצת אויר עד שהבית השיקומי יסתדר.
האופציה של יומן DBT נשמעת מעולה (אחד הכלים הכי טובים שיש בעיני). כך גם מוסיקה. ספורט, כל עוד זה מקובל על הדיאטנית, זאת גם דרך... הכל כדי לשמור על עצמך מהמערבולת של המחלה והפציעה. (אה, עוד משהו שעוזר לי- לזכור שלעצור את הפציעה/ההקאות הרבה יותר קשה מאשר להעביר שעתיים עד שהדחף יעבור)
אולי שווה לכתוב לך איפשהו רשימה של כל הדברים האלו שאת יכולה להאחז בהם? כל הכלים שיש לך?
ואולי שווה למקם אותה בדרך למספריים או בדרך לאסלה...

הכמיהה שלמישהו יהיה אכפת כל כך מובנת... אבל היא לא תתמלא אם תהיי חולה או פצועה. לא באמת. נכון? כבר היית שם, במקום החולה והפצוע (מאוד) וזה לא באמת מילא את הבור הזה שבפנים...

איתך...
 

נוגה 1234

New member
..

קודם כל תודה לך.
אני חייבת לספר לך, שלפני כמה שעות היה עוד ריב. שוב דחף לפגוע. ולצמצם. ולהקיא. עשיתי ספורט. וכשחזרתי היה עוד ריב שעורר את הכל מחדש. כבר הלכתי לשירותים במחשבה לנסות להקיא/לפגוע, ופשוט עצרתי את עצמי. ונזכרתי במה שכתבת, ובכלים של הDBT, ואמרתי לעצמי שזה בסדר שאני מרגישה פגועה, זה בסדר שאני מרגישה חלולה, שזה איך שאני מרגישה כרגע. וניסיתי לחשוב ממש כמו על יומן DBT, וזה קצת הרגיע.
(באמת תודה, כבר כמעט הספקתי לשכוח את אחד הכלים הכ"כ חשובים)
(ומחר בהחלט אכין רשימה של כל הכלים שיכולה להיעזר בהם)
היה טיפול משפחתי. שקצת החזיר אוויר לנשימה. אמרו שלא מבינים למה אני מרגישה שקופה בבית.
ולמרבה האירוניה, אח"כ בבית, שאלתי את אמא אם אני יכולה קצת לשבת לידה, פשוט לראות טלוויזיה, קצת לדבר. אבל נעניתי שאין לה זמן. כי אני פשוט פול טיים ג'וב.
שאני גוזלת את כל האנרגיות מכולם.
(וכן, היא לא מבינה למה לעזאזל אני מרגישה שקופה) (?)
אתמול התבלגנו לי כל הזמנים של הארוחות. הדבר הטוב שקרה מזה היה שאמא ראתה ששוב אני שוקעת באיזה פרוייקט ולא אוכלת, ובמקום התגובה שציפיתי-- שתהיה לה אמפתיה, שפתאום יהיה לה אכפת, היא כעסה. וזה ממש הפתיע אותי. והתגובה הזו, שהייתה כ"כ שונה ממה שציפיתי, גרמה לי כן לאכול (בגלל שכל הארוחות נדחו, הגעתי כבר ללילה, וכבר שקלתי אם לצמצם ולהחליק ככה על הדרך כי כבר באמת היה מאוחר), ולמרבה ההפתעה אכלתי, ואת הכל.
(ויודעת שגם כשהייתי בשיא ההפרעה לא היה לי טוב. להיפך, היה לי ממש רע. אבל היה משהו בהפרעה שגייס אנשים. וזה חסר לי. להרגיש סתם שלמישהו אכפת. אני עושה ספורט, אפילו שאסור לי, כי כרגע זה מסוכן קצת. אבל זאת הדרך שלי להתמודד עם ההרגשה של השקיפות בבית, עם ההרגשה שאני חלולה, אבל מרגישה הכל כ"כ בחדות. ויודעת שהדיאטנית אמרה X ויודעת שלא עמדתי בזה-- מבחינת הספורט כמובן, ויודעת שמחר שקילה. ומפחדת. מפחדת כי מצד אחד מפחדת לעלות, או להישאר באותו משקל. ומצד שני, יודעת שאם ארד רק X, זה לא יגמר בX, זה יהיה כמו מכור שלוקח שאכטה. ולא יודעת למה אני מקווה יותר)
 

TinaBa

New member
שמחה מאוד לשמוע

שהצלחת לעמוד באתגר העצום ולא לפגוע בך, למרות הדחפים, במיוחד שהם כל כך חזקים...
אני חושבת שזה מעיד על הכוחות שלך. שיש בך חלקים בריאים שלא רוצים לוותר על התקווה, שלא רוצים לשתף פעולה עם הפגיעה שלך בך.
הכלים של DBT נפלאים בעיני. תמשיכי להשתמש בהם? איך תוכלי להזכיר לעצמך שהם קיימים בתוכך בפעם הבאה שתהיי בסערה ויתעורר הדחף?
זה כואב להיות שקופה. כואב מאוד. מעלה רצון לעשות הכל כדי שיראו אותנו, גם אם זה אומר להיות חולה/רזה יותר. רוצה לספר עוד על התחושה הזאת של השקיפות? איפה את מרגישה אותה עוד? מאיפה את זוכרת אותה? איכשהו נדמה לי שכדאי להמשיך ולהביא את התחושות האלה בטיפול המשפחתי. להראות את עצמך במילים במקום במעשים ובחולי...
מה היה בכעס של אמא שגייס אותך לאכול?
(ואגב, כל כך גאה בך שאכלת למרות שהכל התבלגן. אלה הימים הכי קשים להצליח לאכול בהם... כל כך לא מובן מאיליו!)

איך היתה השקילה היום?
 

נוגה 1234

New member
..

תודה לך.
בהחלט אמשיך להשתמש בכלים של הDBT. האמת שהתזכורת הזאת הייתה חשובה בשבילי, כי ממשיכה לנסות ליישם תכלים של הDBT.
(היום שוב כמעט הקאה. השעות של הארוחות התבלגנו. והייתי צריכה לאכול במרווחים שבשבילי היו הרבה יותר מידי קטנים. במשך כמה דקות טובות הייתי פשוט בשירותים ולא יכולתי להוציא את עצמי משם. פשוט עמדתי במשך כמה זמן ושקלתי תרעיון. ידעתי שיכולה להקיא גם בלי אצבע, שהגוף עדיין לא שכח את זה, ומצד שני, ידעתי שכמה שמרגישה מזוהמת עכשיו, אח"כ ארגיש פי אלף יותר. בנוסף, ממש ניסיתי לעשות ולידציה, ואמרתי לעצמי שזה בסדר שמרגישה שרוצה להקיא, שככה מרגישה עכשיו. וניסיתי לעשות כמו יומן DBT בע"פ, על מה שמרגישה באותו רגע. כמובן שויתרתי על הרעיון של להקיא, בסופו של דבר).
בקשר לתחושת השקיפות-- תמיד במשפחה אני הכבשה השחורה, תמיד מאשימים אותי. בהרגשה הסובייקטיבית שלי (ומפחדת שזה יוצא קטנוני, או סתם מוגזם), מגיל קטן הרגשתי שלא רואים אותי-- בין אם זה OCD, אבדנות, ואח"כ הפרעת אכילה ופגיעה עצמית, ורק אז, רק כשהמצב היה קריטי רק אז הייתה התגייסות, רק אז פתאום היה אכפת. ככה הם יכולים לדבר אליי איך שבא להם, לקרוא לי משוגעת-- בגילאים יותר קטנים, או עכשיו להגיד שהורסת להם תחיים. הם תמיד העדיפו לראות שהכל בסדר, ולהאמין בזה, כדי לא להתעמק, כדי לא לדעת שיש בעיה. תמיד זה מסיכה. אז אף פעם לא באמת רואים אותי. ובסוף, ממש טיפה לפני האשפוז, הרגשתי פעם ראשונה שכן רואים אותי, שפתאום כן שמים לב, שפתאום אין דרך להתחמק מזה. וזה חסר לי. כי מצד אחד, תמיד אני רוצה שיראו, שיראו שרע לי, שיראו שסובלת, ומהצד השני, תמיד גם מפחדת מזה, ומעדיפה שיראו תמסיכה של הכל בסדר.
וזה הפתיע אותי, כי הייתי מצפה שכשלא אוכלת, תהיה התגייסות של אמא, שפתאום יהיה לה אכפת. ומה שקרה באותה פעם היה שקיבלתי צעקות, מה שהיה בהחלט הפתיע.
(והשקילה.. הייתה בסדר, בערך. כאילו, לא ידעתי למה לצפות יותר-- לרדת או להישאר באותו משקל, ותמיד שנייה לפני השקילה יש לי פחד עצום שאולי עליתי. אז בסופו של דבר, נשארתי באותו משקל, איזון, כבר כמה שבועות ברצף. וחייבת להודות, שהתחושה הראשונית שהרגשתי הייתה אכזבה.)
 

TinaBa

New member
(טריגר מעליי)

נוגה יקרה,
גאה בך שאת מחזיקה מעמד מול הדחפים. אני יודעת כמה זה לא פשוט וכמה כוחות נדרשים.

אני מאוד מכירה את המקום הזה שבו הכי רוצים שיראו כמה כואב/קשה לנו, ומצד שני לא רוצים שיראו כלום (שיראו מסכה). ואז נוצר מצב שאנחנו לא באמת מראות את המצוקה (אולי רק דרך המחלה/ות) אבל מצפות מהסביבה לראות את מלוא הסבל שלנו ולאהוב/להחזיק/לעזור לנו בהתאם. וזה לא קורה. ואז אנחנו מרגישות שקופות.
זה מלכוד שאנחנו שותפות לו...
זה מדבר אליך?

בטיפול המשפחתי את מצליחה להביע את המצוקה והסבל?
 

נוגה 1234

New member
מלכוד

המלכוד הזה מאוד מוכר לי.
אבל אני לא מצליחה להביא אותו לטיפול המשפחתי.
אני לא מסוגלת, גם שם מרגישה שזה לא מקום מספיק בטוח, או מספיק מוגן.
אז גם שם, ממשיכה לשים את המסיכה.
ובמקום להראות כמה שכואב לי, או להראות פגיעות, אני מעדיפה להראות תמסיכה, של הכל בסדר, ושל ה"חזקה" עלק, ששום דבר לא פוגע בי, ואם יש משהו כזה, אני לא אראה פגיעות, להיפך אני אגיב בהתקפה, בהאשמה אולי אפילו, במקום לדבר על מה שבאמת כואב.
ומצנזרת כל הזמן תכנים קשים. כי מפחדת להדאיג. מפחדת שיראו שקשה. ומצד שני, רוצה שיבינו, ורוצה שיראו.
אבל בסופו של דבר, רואים רק את המסיכה.
ורוצה להוריד אותה אבל לא יודעת איך.
(וקצת, אפילו מאוד, מפחדת להראות פגיעות. מפחדת להראות חלשה).
 

TinaBa

New member
כי מה יקרה

אם תראי חלשה ופגיעה?

האם בטיפול האישי את מצליחה להוריד את המסכה?
האם יש עוד מקומות בהם את מעיזה, אפילו טיפה, להראות את החלקים הכואבים והפגועים שלך?
 

נוגה 1234

New member
(ט)

בטיפול האישי במהלך האשפוז, הצלחתי להוריד תמסיכה. אפילו הצלחתי קצת להיות חלשה-- לא רק במהלך הטיפול האישי, אלא גם בקבוצות.
אבל עכשיו טיפול חדש (עד לבית השיקומי), מה שאומר שצריך להתחיל את הכל מהתחלה.
וזה כ"כ קשה.
מרגיש כמו להתחיל שוב מ-0.
ובינתיים, מרגישה שזה לא מספיק מחזיק אותי. מרגישה שאני מתחילה ליפול.
היום היה כמעט אחד גדול, שכלל כמעט דילוג על ארוחה ודחייה בפאקינג 8 שעות.
שוב ריב. שוב אני יוצאת מהבית. שוב משחקי אגו.
(וזה כל פעם מחזיר אותי מחדש לרצון להידרדר ולרדת, ולחיות על אוויר, ולחתוך, ולהרגיש את הכאב, ובאותו זמן שלא יכאב לי, ולרצון להרגיש שקופה מבפנים. ולרצון להיות מסכנה וחולה וחלשה, ושיהיה למישהו אכפת, ושמישהו יתגייס ושמישהו לעזאזל יראה אותי.)
(בסוף, אחרי יותר מ8 שעות, הכרחתי את עצמי לשבת לאכול, אכלתי ובכיתי. התקווה לבית שיקומי הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי. הרצון שיהיה אחרת. אבל מרגישה שעוד מעט ונגמר לי האוויר).
ואני מפחדת שאם אראה חלשה, זה יתן סיבה לפגוע בי, שאם אראה חולשה זה יהיה סימן שאפשר לדרוך עליי.
(ובאשפוז היה רגע מאוד משמעותי-- שמגיל מאוד צעיר, אף אחד לא רואה אותי בוכה. אף פעם. ההתפרקות זה רק עם דלת נעולה. והיה רגע אחד שהפגנתי פגיעות. ואז, במקום התגובה שלה ציפיתי- שיפגעו בי עוד יותר, הופתעתי לגלות שגילו רגישות וחמלה והבנה. וזה היה כ"כ משמעותי בשבילי. אבל לא מאמינה שזה יכול להיות מחוץ לחממה, מחוץ למקום המוגן. מפחדת להתאכזב, מפחדת להיפגע. וקצת מפחדת להדאיג.)
 
למעלה