לא יודע מה לעשות
אני אנסה להתבטא בצורה הכי טובה שאני יכול.
אני נמצא במבוך מסובך לאחרונה, המחשבות מבלבלות אותי ואני חייב לדבר על זה עם מישהו, הבעיה היא שאני מתבייש בכלל להתחיל לדבר על זה עם אנשים שמכירים אותי אישית.
אני לא בטוח שהפורום הזה הוא המקום הנכון להתייעץ כי אני לא מגדיר את עצמי כ''חרדי בעל כרחו'' ותכף תבינו למה אני מתכוון.
אני בן 23 ולומד בישיבה (מהטובים בישיבה), מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היו לי שאלות באמונה ורוב הפעמים גם קיבלתי תשובות די מספקות (סיפוק) אבל משום מה, בכל זאת אני עדיין לא חי את זה במציאות כי אני לא משוכנע. אז אתם ודאי שואלים את עצמכם ''אוקיי, ברוך הבא לחיים החדשים, למה אתה מחכה?'' למרות הכל, כיום אני שומר תורה ומצוות, ואל תחשבו שזה רק בגלל ''מה יגידו'' כי גם כשלא רואים אני מקיים הכל, אלא פשוט מאד אני מפחד לעשות אחרת. מה שאני רוצה לומר בעצם זה שגם אם אין לי חשק להיות חרדי מכל מיני סיבות, אני גם לא הגעתי למסקנה שחיים חילוניים הם הפיטרון, כי יש לי ראיות לכאן ולכאן, אני יכול מצד אחד להחזיר בן אדם בתשובה עם כל מיני ראיות שהם באמת מציונות בעיני (כמו למשל הראיה שהתורה משמים מזה שהיא מונה את ה4 החיות שיש בהם רק סימן אחד של כשרות ועד היום לא מצאו מין חמישי, ועוד כהנה וכהנה) ומצד שני אני יכול להחזיר את אותו אדם בשאלה. את היחיד שקשה לי לשכנע, לא משנה לאיזו דרך, זה את עצמי.
אני חי בבחינת ''אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי'' ואני לא יודע כמה זמן אני יחזיק מעמד ככה. אני לא מצליח להגיע לאמת מוחלתת. בקיצור, הייתי מגדיר את ה''דתיות'' שלי כך, כל מה שאני מקיים זה רק ''על הספק'' דהיינו, שיש פחות סיכון (מטמטית) בלהיות דתי מאשר חילוני. על הצד שבאמת יש אלוהים והתורה אמת יהיה יותר שווה לי להיות חרדי, ובא נגיד שאני מאבד את העולם הזה (לא בטוח שלחילוני יש יותר עולם הזה, אבל נשאיר את זה כרגע) אבל אני יקבל תמורתו נצח נצחים. וגם אם בסוף לא יהיה כלום, אז סך הכל הפסדתי 70-80 שנה. עכשיו, מאותה נקודת מבת, אם אני יהיה חילוני לגמרי, אז במקרה שיש אלוהים והתורה אמת, ''הרווחתי'' 70-80 שנה והפסדתי נצח. הבנתם את החשבון? זה פשות ענין של כמה סיכון לקחת, וזה מה שמניע אותי לקיים מצוות, אבל חיים כאלה אי אפשר לחיות, לפחות לא טיפוס כמוני.
ויש עוד משהו שמחזיק אותי בצד של המאמינים. בא נגיד שהגעתי למסקנה שהכל שקר אוקיי? ומצידי הייתי חי איך שבא לי. אבל, מה עם כל האנשים החכמים שחיו בכל הדורות שכן האמינו??? הרי, בא נהיה ראליסטים לרגע ונשאיר את האגו בצד, אנחנו צריכים להודות בפה מלא שהרמב''ם, הבית יוסף והגר''א (וכל אחד מגדולי ישראל) היו לפחות קצת יותר חכמים מאיתנו. ואם הם האמינו, מי אני בכלל בשביל לא להאמין ??? (וגם אם תגידו שהמדענים האטאיסטים לא פחות חכמים, מה תגידו על המדענים שדווקא כן האמינו?)
אני מתנצל על האריכות אבל השתדלתי לקצר עד כמה שאני יכול
מקווה שהבנתם אותי נכון.
אני אנסה להתבטא בצורה הכי טובה שאני יכול.
אני נמצא במבוך מסובך לאחרונה, המחשבות מבלבלות אותי ואני חייב לדבר על זה עם מישהו, הבעיה היא שאני מתבייש בכלל להתחיל לדבר על זה עם אנשים שמכירים אותי אישית.
אני לא בטוח שהפורום הזה הוא המקום הנכון להתייעץ כי אני לא מגדיר את עצמי כ''חרדי בעל כרחו'' ותכף תבינו למה אני מתכוון.
אני בן 23 ולומד בישיבה (מהטובים בישיבה), מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היו לי שאלות באמונה ורוב הפעמים גם קיבלתי תשובות די מספקות (סיפוק) אבל משום מה, בכל זאת אני עדיין לא חי את זה במציאות כי אני לא משוכנע. אז אתם ודאי שואלים את עצמכם ''אוקיי, ברוך הבא לחיים החדשים, למה אתה מחכה?'' למרות הכל, כיום אני שומר תורה ומצוות, ואל תחשבו שזה רק בגלל ''מה יגידו'' כי גם כשלא רואים אני מקיים הכל, אלא פשוט מאד אני מפחד לעשות אחרת. מה שאני רוצה לומר בעצם זה שגם אם אין לי חשק להיות חרדי מכל מיני סיבות, אני גם לא הגעתי למסקנה שחיים חילוניים הם הפיטרון, כי יש לי ראיות לכאן ולכאן, אני יכול מצד אחד להחזיר בן אדם בתשובה עם כל מיני ראיות שהם באמת מציונות בעיני (כמו למשל הראיה שהתורה משמים מזה שהיא מונה את ה4 החיות שיש בהם רק סימן אחד של כשרות ועד היום לא מצאו מין חמישי, ועוד כהנה וכהנה) ומצד שני אני יכול להחזיר את אותו אדם בשאלה. את היחיד שקשה לי לשכנע, לא משנה לאיזו דרך, זה את עצמי.
אני חי בבחינת ''אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי'' ואני לא יודע כמה זמן אני יחזיק מעמד ככה. אני לא מצליח להגיע לאמת מוחלתת. בקיצור, הייתי מגדיר את ה''דתיות'' שלי כך, כל מה שאני מקיים זה רק ''על הספק'' דהיינו, שיש פחות סיכון (מטמטית) בלהיות דתי מאשר חילוני. על הצד שבאמת יש אלוהים והתורה אמת יהיה יותר שווה לי להיות חרדי, ובא נגיד שאני מאבד את העולם הזה (לא בטוח שלחילוני יש יותר עולם הזה, אבל נשאיר את זה כרגע) אבל אני יקבל תמורתו נצח נצחים. וגם אם בסוף לא יהיה כלום, אז סך הכל הפסדתי 70-80 שנה. עכשיו, מאותה נקודת מבת, אם אני יהיה חילוני לגמרי, אז במקרה שיש אלוהים והתורה אמת, ''הרווחתי'' 70-80 שנה והפסדתי נצח. הבנתם את החשבון? זה פשות ענין של כמה סיכון לקחת, וזה מה שמניע אותי לקיים מצוות, אבל חיים כאלה אי אפשר לחיות, לפחות לא טיפוס כמוני.
ויש עוד משהו שמחזיק אותי בצד של המאמינים. בא נגיד שהגעתי למסקנה שהכל שקר אוקיי? ומצידי הייתי חי איך שבא לי. אבל, מה עם כל האנשים החכמים שחיו בכל הדורות שכן האמינו??? הרי, בא נהיה ראליסטים לרגע ונשאיר את האגו בצד, אנחנו צריכים להודות בפה מלא שהרמב''ם, הבית יוסף והגר''א (וכל אחד מגדולי ישראל) היו לפחות קצת יותר חכמים מאיתנו. ואם הם האמינו, מי אני בכלל בשביל לא להאמין ??? (וגם אם תגידו שהמדענים האטאיסטים לא פחות חכמים, מה תגידו על המדענים שדווקא כן האמינו?)
אני מתנצל על האריכות אבל השתדלתי לקצר עד כמה שאני יכול
מקווה שהבנתם אותי נכון.
