לא יודעת מה הטעם

[מפון]

לא יודעת מה הטעם

בשביל מה לכתוב? הרי מישהי תענה בתגובה שאני אמא לילדים ושזה מה שחשוב שזה מה שצריך לעמוד לי מול העיניים וכל השאר יקראו את התגובה ויהנהנו בהסכמה ויעלו תגובות של לייק וזה בכלל לא ישנה שאני לא רק אמא שאני גם עובדת וגם סטודנטית ויש לי גם בעל וזה בכלל לא ישנה שהחיים יורקים עלי שוב ושוב וכל פעם מחדש אני אומרת לעצמי שזה גשם וממשיכה לסחוב ששוב ושוב אני חוטפת סטירות ומפנה את הלחי השניה שאני מרגישה אפס (אפסית? איך אומרים?) שאני מרגישה לוזרית שבא לי למות שיש לי מחשבות ממשיות על איך למות או לפחות איך להיעלם מפה זה לא משנה כי אם לשפוט לפי הפורום אסור לי להרגיש כלום כי אני אמא.

 

[שלמה כמידת האפשר]

בשביל מה לכתוב?

בעיקר עבור עצמך!!!! אספר לך סיפור שסבתא שלי השמיעה באוזניי שנים רבות. סבתי (ז"ל) הייתה ניצולת שואה, היא איבדה את אימה שהייתה נערה די צעירה. וכל מה שהיא זכרה מאותה תקופה הייתה השכנה. השכנה הייתה תמיד אוכלת לפני ילדייה, הייתה מתקלחת לפניהם ועושה עבור עצמה כול כך הרבה. יום אחד נגשה אימה של סבתי לאותה שכנה ושאלה מדוע היא אוכלת לפני הילדים שלה כשהם רעבים בבוקר. היא ענתה לה שאם היא לא תדאג לעצמה היא לא תוכל לדאוג לילדים שלה!! אומנם אין לי ילדים וגם לא יהיו לי (מתוך בחירה, אני אלהורית מושבעת מגיל 5) אבל אני יכולה להבין את הדילמה והתיסכול שלך מול הדברים שאת חווה יום- יום שעה שעה. זה שאת אמא, סטודנית, שכיקה ואישה של (...) לא מוריד מערכך כאדם, את קודם כול אדם עם צרכים, רצונות, חלומות וקשיים ואם לא תטפלי קודם בעצמך אך תוכלי להיות שם עבור האחר? אל תבטלי את עצמך- גם אם יש לך ילדים את חייבת עבור עצמך להיות בראש ובראשונה עבור עצמך ואם יש לך מחשבות על מוות- תציבי מראה מול הפנים ותשאלי את עצמך מה מוביל אותך בדרך הזו ואם את רוצה להיעלם- את חייבת להבין מה מוביל אותך לחדול, ולאן את רוצה להיעלם (אם חופשה היא אופציה אפשרית הייתי הולכת עליה) ואת לא יכולה להיות לוזרית- את פה, עושה, קיימת, מרגישה כל כך הרבה ומתמודדת עם הקשיים בדרך המיוחדת שלך. גשם (לפחות מהמקום שלי)- זו סיבה למסיבה לרוץ ולשיר ולנקות את הבחוץ כדי להרגיש טיפה יותר טוב מבפנים (וכן אני רצה בגשם אין דבר טוב מזה לנפש...)

 

[שלמה כמידת האפשר]

שכיקה=שכירה

 

[מפון]

גם אני רצה בגשם

אבל מסיבות אחרות. אני רצה עם הילדים על הידיים כדי שלא יירטבו, שלא יתקררו, שלא יהיו חולים. כי אם הם יהיו חולים הם יסבלו ואני לא יכולה לסבול את המחשבה שהם סובלים כי אם הם יהיו חולים אני אצטרך להיעדר מהעבודה ולהסביר (שוב) למה לא הגעתי כי אם הם יהיו חולים אני אצטרך להשאר ערה כל הלילה ולבדוק שהם בסדר ואז לא יהיה לי כוח לעבוד/ללמוד וכו' מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי את הפריבילגיה לחשוב על עצמי ולקפץ לי בגשם (כמטפורה) משום שלכל קפצוץ שלי יש השלכות על כל מהלך החיים המשפחתי לכן אני לא יכולה ממש להיות אדם עם רצונות או חלומות או קשיים- כי לכל אחד מאלה יש השלכות. וכן- אני דואגת לאחרים לפני עצמי כי להם לא היתה זכות בחירה אם להוולד או לא וכי להם אין אפשרות שמישהו אחר ידאג להם. אני ממש מודה לך על התגובה זו אחת התגובות שיותר נותנות לי מקום ואפילו עשית לי לבכות

 

[PantherettePitz]

גם מה שכתבו לך מעלי, וגם עוד קצת.

אני לא חושבת שאסור לך להרגיש כי את אמא. לא קראתי מה שכתבו לך, אבל אני חושבת שדווקא מאחר שאת אמא המצב הוא הפוך. אני גם מניחה שאף-אחת לא התכוונה שאסור לך להרגיש, אבל לא אפרש אחרות. אני כן חושבת שאת *חייבת* לדאוג להרגיש טוב משום שאת אֵם, אבל אני לא מתכוונת שאם את לא מרגישה טוב את צריכה להדחיק הכל ולהתמקד בזה, אלא שאת צריכה לעשות כל מה שאת יכולה ולטפל בעצמך במטרה שתרגישי טוב, אפילו שאני יודעת שצריך הרבה מאוד כוחות כדי להמשיך ולעשות דבר כזה, במיוחד כשאת מרגישה כמו שאת מתארת בהודעה הזו. אני יכולה לספר לך שאני גדלתי עם אבא חולה. לא הייתי כועסת על אבא שלי אם היה לו קשה, או אם מצבו לא היה טוב כל הזמן, או אם הוא היה צריך להקדיש זמן לטפל בעצמו לפני שהיו לו כוחות להיות אב. אבל אבא שלי לא טיפל בעצמו בכלל (אמנם לא מתוך התפישה שהעלית בהודעה שלך אבל אני מרשה לעצמי לקשר), ולא שם את המצב הנפשי שלו במקום הראשון, ובהתאם לזה הוא לא היה אבא טוב בכלל. שלא תביני לא נכון: אני לא אומרת שאם את מרגישה רע זה הופך אותך לאמא לא טובה. זה אולי בדיוק ההפך ממה שניסיתי להעביר פה: דווקא משום שאת אֵם, אם את במצב שאת מרגישה כמו שאת מתארת בהודעה, ויש לך מחשבות על מוות, חובתך כאֵם היא, בעינַי, לשים את עצמך עכשיו במקום הראשון, ולתת לעצמך את כל המקום שאת צריכה כדי שתוכלי לטפל בעצמך, כך שתוכלי באמת להיות שם בתור אמא (ולא נעים לי לחזור על הקלישאה 'אמא טובה היא אמא שטוב לה').

 

[מפון]

אני לא חושבת שאני בכזה מצב

אני ממש מצטערת על המצב של אביך (קראתי קצת ממה שכתבת עליו כאן) אבל אני לא בכזה מצב חולה הילדים שלי רואים אותי אוכלת וממש לא רואים אותי מקיאה או עושה דברים חולים אחרים רוב הזמן המצברוח שלי בסדר גמור או יותר נכון להגיד שבין השעות 4-8, שאלו השעות שאני עם הילדים, המצברוח שלי כלפי חוץ הוא בסדר גמור אני מתפרקת אחרי אחרי שהם כבר עייפים ממשחקים, שבעים, רחוצים וישנים. אז אני לא בטוחה שהם מרגישים עלי משהו וגם אם כן- לכל הורה יש את הבאסות שלו לפעמים ואף אחד לא מאושר בכל יום בשנה. אני לא רואה את עצמי שונה מאמהות (או אבות) אחרים. אמא שטוב לה? את מכירה מישהו שכל הזמן טוב לו?

 

[PantherettePitz]

אני לא בטוחה שאנחנו מדברות על אותו דבר

אני לא מדברת (רק) על הסימפטומים כלפי חוץ. אני בטוחה (טוב, לא, אבל מניחה לטובתך) שאת אמא טובה, שאכפת לך מאוד מהילדים שלך ושאת מטפלת בהם במסירות רבה. אבל אני לא מדברת על המצבים שבהם חולי 'זולג' החוצה כלפי חוץ ויוצא על הילדים. אני מתכוונת לומר שכאֵם אם יש משהו שניתן לומר שאין לך - לדעתי, כמובן - זכות לעשות, הוא לא לטפל בעצמך, וזה כולל את זה שיש לך הרבה מעבר לזכות גם להביע את עצמך ולהרגיש כל מה שאת מרגישה - אני לא חושבת שבלי זה יש איזשהו סיכוי שתוכלי לשפר את המצב. אני יודעת שזה נשמע מאוד ערטילאי אבל אני אחרי יום די ארוך ולא הכי ממוקדת. (ומראש אמרתי שזו קלישאה שאני לא רוצה לחזור עליה, בעיקר כי מעצם טבעה כקלישאה סיסמאתית ונחרצת היא לא יכולה להיות נכונה.)

 

[קולדון]

 

[ג ר נ י ו ם]

תמיד תהיה כאן מישהי שתענה דברים שלא

תרצי לשמוע. חלק יסכימו אתה, חלק לא. מה זה משנה? אלה החיים שלך? אם זה משנה (וזה לא, כי אמור, מה שמשנה הוא את, ושאלה החיים שלך, ומה את חושבת, ומה הסובבים אותך חושבים על המורכבות הזאת), אבל אחרי כל ההסתייגויות האלה, אני חושבת (ואת יודעת את זה) שאת צריכה להיות אגואיסטית עכשיו ולתת לעצמך את סוג הטיפול שאת מונעת ממך כבר שנים. לקלף, לאט ובעדינות, את מסכת האישה המוצלחת, העובדת המוצלחת, האמא המוצלחת (לא שאת לא כל זה - להפך, את כל זה ויותר - אבל גם עוד דברים. דברים כואבים שאת לא מרשה לעצמך להראות לאחרים). את לא תהיי אמא או בת זוג או עובד פחות מוצלחת אם תשקיעי את המשאבים הרגשיים (וכן - הכלכליים) בלטפל בעצמך. את לא תהיי אמא פחות מוצלחת עם בעלך/ההורים שלך/המעבידים שלך ידעו משהו ממה שקורה. ומי שיעז אפילו להציע שזה ככה - שיילך להזדיין. באמת. כל כך הייתי רוצה שתהיי פחות לבד, מפון. (והי, יודעת משהו? פעם, כשיהיו לי ילדים, אצטרך להסביר להם למה יש לי צלקות מפחידות כל כך. או למה המקצוע שלי קשור באונס. וגם בן הזוג שלי יצטרך להסביר כל מיני דברים. ומי שחושב שאין לו מה להסביר, כהורה - שגם הוא יילך להזדיין. באמת). לא יודעת אם עזרתי, אבל מקווה שכן. שקצת. ואת לא לבד כאן גם אם לפעמים מישהי שמה לייק על הודעה שמופנית אליך ושגורמת לך להרגיש עוד פחות מובנת.

 

[ג ר נ י ו ם]

"אלה החיים שלך". נקודה. לא סימן שאלה..

 

[מפון]

לא אני לא כל אלה

הלוואי שהייתי אפילו חצי מזה אבל אני ממש לא מוצלחת בשומדבר שאני עושה הדבר היחיד שעוד איכשהו הצלחתי לשכנע את עצמי זה שאני אמא בסדר (לא מוצלחת- בסדר...) ואז שוב חטפתי לפרצוף את זה שאני צריכה לשים את הילדים במקום הראשון. אולי זה פשוט מתישב לי על נקודה רגישה ואולי בכל זאת זה לא מגיע לי

 

[ללא נ ש י מ ה]

מפון,אני רוצה להבהיר,

ההודעה הקודמת שכתבתי לך, (שהייתה צריכה להיכתב בשרשור אחר לגמרי מזה שנכתבה בו) נכתבה מדאגה,קודם כל,לך. אני לא מכירה את הילדים שלך,אני קוראת אותך, אני גם לא מכירה אותך. כל מה שניסיתי לכתוב לך בכל ההודעה המפוצצת, ההיא שכתבתי,היה לא ש"אסור לי להרגיש כלום כי אני אמא" בדיוק להפך,דווקא בגלל שאת אמא. את חייבת להרגיש ובענק,ולא מחר,שלשום. דווקא בגלל שאת אמא, תלחמי על עצמך,עכשיו. כשהם עוד קטנים. אני לא חושבת שאת רק אמא,גם לא רשמתי את זה. דווקא בגלל שאת גם עובדת וגם סטודנטית וגם רעייה וגם -אמא- אז את חייבת לעשות משהו בשביל לצאת מהמקום הכל כך קשה שאת נמצאת בו. חבל לי שלא הבנת את המסר.

 

[מפון]

זה בסדר

את רק העלית את הנושא אבל זה משהו שחזר על עצמו שוב ושוב כאן בפורום הביקורת על זה שאיך אני יכולה להיות חולה אם אני אמא ומה לעשות- זה שנולדו לי ילדים לא העלים את העובדה שיש לי עולם פנימי מעבר להם אני לא כועסת עליך או משהו כזה כנראה אני בתקופה רגישה מדי בשביל תגובות כאלה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני מתלבטת אם להעלב בשם הפורום.

אחרי הכל, את לא גולשת כאן מהיום, ובמשך הזמן הארוך שלך כאן קיבלת כמו כולן תגובות אמפתיות פחות אבל גם אמפתיות יותר, ובהחלט הרבה כאלו שלא מדברות על הילדים שלך. נראה לי שמגיע למקום הזה קצת יותר קרדיט, ובכל זאת, אני לא באמת רואה מקום להעלב. אני בעיקר שומעת פה את החשש שלך שאת צריכה לשים את הכל בצד בגלל הילדים, ואת התחושה שלך שהילדים הם דבר שאת נדרשת לשלם עבורו מחירים גבוהים. בלי להיות אמא, ברור לי שכל אם בעולם שותפה לתחושות האלו לפעמים, ושאת לא היחידה שמתלבטת בדילמות כאלו. אנחנו כאן בראש ובראשונה בשבילך, איתך. הלוואי שהייתי יכולה לומר אותו הדבר עלייך. בכל פעם שאני קוראת אותך במצבים הכואבים האלו, מתארת מצוקה גדולה כזו, בא לי להגיד לך- טיפול אינטנסיבי יותר. עזרה אינטניסבית יותר. אולי אולי הפסקה של הכל לשם אשפוז. אבל זכורות לי תשובות שלך לא פעם שחוסמות את האופציות האלו בשל שיקולים כלכליים שונים. ברור לי שעל אמת הקושי הכלכלי הוא גדול. ובכל זאת, לשים את עצמך במקום הראשון [וגם את האושר של הילדים שלך, שתלוי הרבה באושר וביציבות שלך] אומר להשקיע גם על חשבון דברים אחרים בבריאות הנפשית שלך. חלילה חלילה במשפחה שבה הבריאות הפיזית של האם תלויה בהשקעה כלכלית גדולה, בגלל מחלה, ברור לכולם שיושקע הכסף המשפחתי בהחלמה של האם לפני כל צורך אחר בבית. אני לא רואה הבדל בין התגייסות משפחתית להחלמה פיזית או להחלמה נפשית.... בתקווה לימים טובים יותר עבורך.

 

[מפון]

אני אומר לך רק משהו קטן, ככה בינינו

התשלום של המשכנתא חזר החודש במילים אחרות- אין לנו מספיק כסף כדי לשלם את המשכנתא את עדין חושבת שקודם כל אני צריכה להוציא כסף על טיפול/אשפוז גם אם האשפוז עצמו לא יעלה לי מי לפי דעתך ידאג לילדים בזמן העדרותי? מן הסתם בעלי נכון? שזה אומר שהוא יצטרך לצאת כל יום מוקדם (מאוד) מהעבודה כדי לאסוף אותם כלומר יהיו חסרות לו שעות בעבודה וזה יתבטא בכסף ובלחץ נוסף אז לא. להוציא עוד כסף זה לא הפתרון. בקשר להעלבות- אני מצטערת אבל אם להיעלב או לא זו בחירה שלך. אני חושבת שלכל אחת (ואחד) יש מקום לכתוב כאן כל דבר גם אם זה אומר ביקורת על הפורום. בחייך- כתבו כאן כבר דברים גרועים בהרבה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני מדגישה שוב, שכתבתי שלא נעלבתי.

אני מקווה שבקריאה שניה זה יהיה ברור יותר. מה שאין לו מקום כאן נמחק. אם זה כאן אז כמובן שיש לזה מקום בעיני. כתבתי לך גם מסר, אני מקווה שהוא יבהיר את הדברים טוב יותר. בעניין הכלכלי, אני מצטערת לשמוע על המצב הקשה. באמת. ואני יודעת, באמת, מה זו מצוקה כלכלית ואיזה שיקולים עושים כשנמצאים בכזו. ובכל זאת, בעיני ההשוואה היא למצב פיזי לא בריא. האם אז הייתה משתנה מערכת השיקולים הכלכלית המשפחתית? אני מאמינה שכן...

 

[Kalphana Vera]

אני אמביוולנטית

כי מצד אחד, את בן אדם בפני עצמך, עולם ומלואו, עם קשיים והתמודדויות וכל מה שמכיל אדם שלם ואף יותר מכך, וצריך לתת מקום, במיוחד בפורום, לכל הדברים האלה. ומצד שני, מפון, הפורום הזה מלא בכותבות שחלק נכבד אם לא מלא מהמקורות לקשיים שלהן בחיים נבעו מהתנהגות הורית כזו או אחרת. אני לא אומרת שאת חלילה עושה זאת לבנים שלך, אבל אני בטוחה שלא היית רוצה לשים אותם במקום הזה. אני יודעת שהפורום זה מקום להתפרק, ולשים את כל מה שהוא לא את עצמך בצד לרגע, ולהתמקד במה שקשה וכואב, גם אם זו לא התמונה המלאה. לדעתי ההערה על הבנים שלך (שאם כבר, אני חושבת שלא הייתה במקום והתכווץ לי הלב [כלומר, בשבילך] כשקראתי אותה, למרות שכל מה שרציתי היה שמישהו היה אומר את זה לאמא שלי לפני 20 שנה) הגיעה ממקום דואג ואוהב, מקום שלא חשוף לתמונה המלאה שהיא החיים שלך, וכנראה מתקשה לראות אותה מבין המילים שלך. אני בטוחה שאת יודעת שילדים צריכים הורים מתפקדים. שילדים קולטים דברים שלא תמיד היו אמורים להיחשף בסביבה שלהם. אני יודעת שהרבה מההתנהגויות של ההורים שלי הובילו אותי למקום שאני נמצאת בו היום, ואני בטוחה שאת לא רוצה את זה לילדים שלך. That being said יש לך מקום להיות אינדיבידואל, להיות נפרדת מהילדים שלך ולהיות אדם עם קשיים והתמודדויות משלו, ואחד המקומות שלחלוטין מוטים לטובתך ורואים אותך לפני הילדים, וגם בנפרד כשצריך, זה הפורום הזה. את יכולה לכתוב כאן הודעות מהסוג שלא רצית לכתוב, גם אם התפקיד של אמא הוא לראות את הילדים שלה קודם. כאן זה אחד המקומות (אולי היחידים?) שמותר לך לשים את עצמך לרגע במרכז, וזה יהיה חבל אם לא תשתמשי בהזדמנות הזאת.

 

[מפון]

לכל הורה, בריא ככל שיהיה, יש התנהגויות

ולא כולן חיוביות גם ההורים הכי בריאים בנפשם ובגופם עושים לפעמים דברים לא בריאים וכן, כל הילדים בעולם סופגים מההורים שלהם את ההתנהגויות וזאת בדיוק הסיבה שכולם- אבל כווווווווווווווולם- שרוטים. זה לא תירוץ בשבילי להתנהג בצורה חולה ובאמת ליד הילדים שלי אני לא אבל זו נקודה למחשבה- רק בגלל שיש לי הפרעת אכילה זה אומר שאני לא יכולה לשלוט בהתנהגויות שלי ליד הילדים? וגם אם נניח שהם רואים התנהגויות- האם באמת כל ההתנהגויות שלי קשורות להפרעה? לא יכול להיות שיש לי גם כמה התנהגויות חיוביות שגוברות על השליליות? מה שאמרת על התמונה המלאה מאוד נכון. אבל גם הילדים שלי לא רואים את התמונה המלאה. הם רואים התנהגויות של אחה"צ ולומדים מהם כל מיני סוגים של דברים- טובים ורעים הם לא רואים התנהגויות של מקום העבודה או של דיכאון לילה או אלף ואחד דברים שאני עושה לא לידם (לא כי אני מסתירה אלא כי פשוט הם לא רואים אותי הרבה שעות ביום) אז כאן נחשף פן אחד עם הילדים נחשף פן אחר ויש עוד הרבה פנים

 

[חלומותשל אחרים]

תשמעי

אמא שלי כבר שנים שמה את עצמה במקום האחרון. היא קודם אמא/אישה/רופאה/חברה ורק אז בנאדם. אני יכולה לאמר לך מניסיון שזה לא מוביל לשום דבר טוב, אז אני ממש לא חושבת שאסור לך להרגיש כי את אמא. אני גם לא חושבת שאחרות כאן חושבות ככה. אז כן- בתוך כל המערך הזה את צריכה למצוא דרך כלשהי לדאוג גם לעצמך.

 

[קולדון]

מותק

לא קראתי את כל השירשור.. אבל בגדול, אני מאמינה שזה לא משנה כל כך כמה אגואיסטי זה יהיה, את חייבת להיות במינימום של הרגשה טובה לגבי עצמך, וכשאני כותבת מינימום- את מתכוונת למינימום הנורמאטיבי. לא מינימום סטייל מופרעות אכילה סגפניות. מינימום של הרגשה טובה לגבי עצמך ולגבי החיים שלך, אומר קודם כל לא להתמודד בלי עזרה מקסימאלית עם הפרעות האכילה שלך או מה שנשאר מהן- שנאה עצמית, ושאר התנהגויות שלא מאפשרות לך נשימה. וכן אני מבינה את הקשיים הכלכליים. באמת. אבל אני חושבת שזה קצת כמו שבהנחיות טיסה אומרים למבוגר לשים על עצמו את המסכה הזו ורק אח"כ לעזור לילד (את יודעת לאיזה הוראות אני מתכוונת וכל זה?) בכל מקרה- זה אותו ההגיון בעיני. את לא תוכלי לעזור לילדים שלך (או לבעלך, או לכל בנאדם אחר שהחלטת לשים לפנייך) אם לא תגיעי למינימום הבסיסי שדרוש לכל בנאדם כדי להיות בריא מתקפד מאוזן.. מאושר? ולכן זה בכלל לא משנה מאיזו זוית מסתכלים על זה. גם אם את רק אמא ושום דבר אחר- את חייבת להיות אמא מאושרת ושלווה כדי להיות אמא טובה. וגם אם את רוצה להסתכל על זה מזווית שלך לא כאמא- את מגיעה לאותה המסקנה. לסיכום- מגיע לך חיים מלאים. וגם אם זה אומר לעבור שנה- שנתיים קשות מבחינה כלכלית- את חייבת לראות את זה כהשקעה ולא כבזבוז. הלוואי הלוואי הלוואי שאמא שלי הייתה גוררת את עצמה אי פעם לטיפול משמעותי. וחייתי איתה בלי כסף, ועם טירופים. ולא שזה טוב, אבל אם בתוך כל זה היא הייתה דואגת איכשהו לאזן את עצמה קודם, יש לי הרגשה שהטירוף הזה היה משתולל קצת פחות. וזו סתם דוגמא קיצונית. אני בכלל לא רומזת על טירוף או עוני וכו. רק שמותר לך להרגיש טוב ואת צריכה להתפשר על זה.