ט'
זה כבר לא עניין של יום אחד לא טוב, זה ימים.
הדמעות כבר מצאו לעצמן זווית קבע בעיניים שלי.
כבר למדתי לבכות בשיעור בלי שאף אחד יראה, ובעבודה, ובאוטובוס, ובשקט בחדר שלי בדירה.
אני מוצפת כל הזמן, אני טובעת במחשבות שלי, ובמילים של המרצים, ובמקומות שאני צריכה להגיע אליהם, ומגיעה, אבל לא שם.
אני לא מצליחה לראות איך אני יוצאת מכאן, ובתחושה הזאת אני בוחרת בחירות חולות, חולות מאוד.
בוחרת אותן במוח שקול, בהבנה מלאה של כלל ההשלכות שלהן, פשוט כי אני לא יכולה להמשיך לתפקד ככה, שהכל בוער לי בפנים.
((ושלשום היה אינטק, ללהתחיל טיפול איפשהו. וההיא הייתה מקסימה, ונתתי לה לגעת, ונהיה לי חור.. האוויר שעוד היה בי התנדף, נשאר רק החור.
ואני לא מצליחה לסגור אותו, לא מצליחה לאסוף את עצמי, לא מצליחה לקום.. היא אמרה שידברו איתי מתישהו, שהיא לא יודעת כמה זמן... ))
גם אני לא יודעת כמה זמן.