לא זה לא.
דווקא הפעם הרגשתי שכן, זה יהיה כן, ואני בדרך כלל מפחדת להיות אופטימית כדי שהכאב אחר כך לא ירסק אותי, הכאב עדיין לא מרסק אותי, אני יודעת מאתמול, יותר נכון לומר שאני מרגישה כאילו קיבלתי מכה מאוד חזקה בראש, הגוף כמו בובת סמרטוטים והעיניים מתקשות להפתח. אני לא מרגישה כלום חוץ מהעייפות הזו אבל אני מרגישה שמאחורה, בנפש, מסתתר כאב כל כך גדול ואני מרגישה אותו מתקרב, בגלים, כמעט מגיע אליי ואז מתחרט ומתחבא פנימה, בחושך, עוד לא, עוד לא... אולי הכאב מחכה לצהריים, שאגמור לעבוד ואז הוא ייצא?
החזרה שלישית, בראשונה נקלטתי ולא היה דופק והיתה הפלה, פעם שניה לא נקלטתי, היו עוברים לא משהו, ועכשיו, שהייתי כל כך אופטימית, וליטפתי לעצמי את הבטן כל יום, עכשיו גם לא. אני רוצה לשאול, למה, למה, למה? הרופא שלי אומר לי שהוא לא יודע למה ושאל אותי אם אני רוצה להמשיך מייד, יש לי עוד קפואים ואני אחרי הזריקה הזו, דקפפטיל, שקיבלתי ב1 בדצמבר. הוא אמר לי להפסיק את התמיכה, לחכות לדימום וביום השני לחזור לפרוגינובה, זאת אומרת שתהיה לי עוד החזרה, בערך עוד שבועיים, זה הולך מהר, זה אמור לנחם אותי, לא? אני לא מרגישה כלום, אני לא מרגישה כלום, כלום כלום, כלום, אבל עם מישהו או מישהי היה מסתכל עלי בעיניים רכות ומחבק אותי ממש ממש, הייתי אולי מרגישה כמו ילדה שמותר לה, הייתי מתפרקת, אפילו לדמיין את זה מקרב לי את הכאב לעיניים, לך כאב, לך... אני צריכה לעבוד עוד היום.
אני קוראת כאן בפורום על בדיקת קרישיות יתר, אם לא יילך בפעם הזו, שעוד כשבועיים, אולי אבקש לעשות אותה? מה אתן חושבות? עשיתי היסטרוסקופיה לפני כמה זמן והכל היה יופי טופי, וגם הרירית תמיד יופי טופי, אבל זה לא קורה, למה זה לא קורה? האם נסיון שלישי שלא צלח זה עדיין נורמאלי? חשבתי שזה יהיה פשוט יותר, שבשבילי זה יהיה פשוט יותר, אין לי מילים חכמות לכתוב, אין לי גם אמא גדולה שיודעת לחבק, זאת אומרת יש לי אמא אבל... לא חשוב. הגוף שלי כל כך קשה פתאום, השרירים כמו במצב היכון, כמו לפני פעולה, כמו אחרי טראומה, כמו כמו... כל כך רציתי שזה יקרה הפעם. אני כל כך מוכנה.
דווקא הפעם הרגשתי שכן, זה יהיה כן, ואני בדרך כלל מפחדת להיות אופטימית כדי שהכאב אחר כך לא ירסק אותי, הכאב עדיין לא מרסק אותי, אני יודעת מאתמול, יותר נכון לומר שאני מרגישה כאילו קיבלתי מכה מאוד חזקה בראש, הגוף כמו בובת סמרטוטים והעיניים מתקשות להפתח. אני לא מרגישה כלום חוץ מהעייפות הזו אבל אני מרגישה שמאחורה, בנפש, מסתתר כאב כל כך גדול ואני מרגישה אותו מתקרב, בגלים, כמעט מגיע אליי ואז מתחרט ומתחבא פנימה, בחושך, עוד לא, עוד לא... אולי הכאב מחכה לצהריים, שאגמור לעבוד ואז הוא ייצא?
החזרה שלישית, בראשונה נקלטתי ולא היה דופק והיתה הפלה, פעם שניה לא נקלטתי, היו עוברים לא משהו, ועכשיו, שהייתי כל כך אופטימית, וליטפתי לעצמי את הבטן כל יום, עכשיו גם לא. אני רוצה לשאול, למה, למה, למה? הרופא שלי אומר לי שהוא לא יודע למה ושאל אותי אם אני רוצה להמשיך מייד, יש לי עוד קפואים ואני אחרי הזריקה הזו, דקפפטיל, שקיבלתי ב1 בדצמבר. הוא אמר לי להפסיק את התמיכה, לחכות לדימום וביום השני לחזור לפרוגינובה, זאת אומרת שתהיה לי עוד החזרה, בערך עוד שבועיים, זה הולך מהר, זה אמור לנחם אותי, לא? אני לא מרגישה כלום, אני לא מרגישה כלום, כלום כלום, כלום, אבל עם מישהו או מישהי היה מסתכל עלי בעיניים רכות ומחבק אותי ממש ממש, הייתי אולי מרגישה כמו ילדה שמותר לה, הייתי מתפרקת, אפילו לדמיין את זה מקרב לי את הכאב לעיניים, לך כאב, לך... אני צריכה לעבוד עוד היום.
אני קוראת כאן בפורום על בדיקת קרישיות יתר, אם לא יילך בפעם הזו, שעוד כשבועיים, אולי אבקש לעשות אותה? מה אתן חושבות? עשיתי היסטרוסקופיה לפני כמה זמן והכל היה יופי טופי, וגם הרירית תמיד יופי טופי, אבל זה לא קורה, למה זה לא קורה? האם נסיון שלישי שלא צלח זה עדיין נורמאלי? חשבתי שזה יהיה פשוט יותר, שבשבילי זה יהיה פשוט יותר, אין לי מילים חכמות לכתוב, אין לי גם אמא גדולה שיודעת לחבק, זאת אומרת יש לי אמא אבל... לא חשוב. הגוף שלי כל כך קשה פתאום, השרירים כמו במצב היכון, כמו לפני פעולה, כמו אחרי טראומה, כמו כמו... כל כך רציתי שזה יקרה הפעם. אני כל כך מוכנה.