לא ואל ולא!!
ממש לא!! מה לא?? לא מקובל אלי מה שקורה בפורום הזה!! מה קרה לכן בנות?? איפה אתן?? כן אני יודעת שאין רק את הפורום הזה בחייכן מאז שהפכתן מאבדניות לאבדניות עם אוצר. אבל זה כל המטרה של הפורום הזה. לחלק בינינו, בין בנות שעברו כל כך הרבה רגעים קשים יחד, שהחזיקו אין ספור אצבעות (וחבל שיש לנו רק עשר... או עשרים למי שמצליחה עם אצבעות הרגלים) במהלך הריון(נות) כה קשים, שהתפללו, חילקו נסיון, שמחו ובכו יחד במהלך כל כך הרבה שנים לחלק מאיתנו. אז מה?? איפה אתן. זהו אתן לא רוצות יותר לחלק את האושר היום יומי להיות הורי? לקתר מידי פעם על כמה הדרך הייתה קשה ומגלים שהצרות רק מתחילות אחרי ההריון (כל הדאגות על פשוש שנמצא סוף סוף איתנו ועכשיו עלינו לשמור עליו)? כאן זה הפורום שאמור בין שלושת הפורומים להיות הכי שמח והכי חי... והוא לא. אני מבינה שכשיש ילדים הטיפול בהם מסיר רוב הזמן את דעתינו מהעבר הקשה שלנו. וגם לפעמים אנחנו רוצות להאמין שאנחנו אמאות כמו כל אמא... אבל אני לא יודע מה אתכן אבל תמיד יש לי צביטה בלב כשאני רואה ילדים בגיל של דר. תמיד מסתכלת יותר לעומק כששומעת אמא קראת לילדה שלה בגינה ולילדה קראים אלה. ובלילה כשהילדים ישנים הראש מתחיל להעבוד ומגיע אז את זמן הסיכומים... סיכומי היום שבדרך כלל די בסדר... סיכומי השנה ... אצלי אתן יודעות, לא משהו... סיכומי שנים האחרונות ואז כל השאלות וכל הכאב הזה חוזר בבום ואיפה אם לא פה אפשר לספר על זה?? מי יותר ממכן יכול להבין את הרגעים האלה של עצב באמצע אושר?? ללכת לבכות מידי פעם בפורום אובדן? ממש לא במקום, אני כבר חוויתי חוויה מתקנת מה אני בא להם עם הצרות של אשירים האלה... להתנחל בפורום הריון אחרי?? הרי הקמנו את הפורום הורות כדי לא להציק להריוניות עם כל השאלות על הורות וגידול ילדים כשהן עוד רק בתקוות להגיע למקום שלנו עם כל הפחדים שלא להגיע לכאן. אז הבית שלנו זה כאן, והבית הזה חייב להשאר חיי וקיים. לא רק יום הולדת פעם ב. לא רק הודעה כל שבועיים, אבל עם פינות כמו פעם, עם חיים, צחוק ובכי, עם מפגשים סדירים פחות או יותר שיתן לחדשות של הפורום השכן רצון רק לגמור בטוב עם ההריון הקשה ולהגיע לכאן להשתתף בכל השמחה הזאת. סליחה אבל הייתי ממש חייבת להגיד את זה כי יותר מידי כואב לי לראת את הפורום שלנו במצב כזה. תודה למי הגיע עד לכאן וכאונש קבוצתי שולחת שוויץ עם חוובה להגיב אליו!!
ממש לא!! מה לא?? לא מקובל אלי מה שקורה בפורום הזה!! מה קרה לכן בנות?? איפה אתן?? כן אני יודעת שאין רק את הפורום הזה בחייכן מאז שהפכתן מאבדניות לאבדניות עם אוצר. אבל זה כל המטרה של הפורום הזה. לחלק בינינו, בין בנות שעברו כל כך הרבה רגעים קשים יחד, שהחזיקו אין ספור אצבעות (וחבל שיש לנו רק עשר... או עשרים למי שמצליחה עם אצבעות הרגלים) במהלך הריון(נות) כה קשים, שהתפללו, חילקו נסיון, שמחו ובכו יחד במהלך כל כך הרבה שנים לחלק מאיתנו. אז מה?? איפה אתן. זהו אתן לא רוצות יותר לחלק את האושר היום יומי להיות הורי? לקתר מידי פעם על כמה הדרך הייתה קשה ומגלים שהצרות רק מתחילות אחרי ההריון (כל הדאגות על פשוש שנמצא סוף סוף איתנו ועכשיו עלינו לשמור עליו)? כאן זה הפורום שאמור בין שלושת הפורומים להיות הכי שמח והכי חי... והוא לא. אני מבינה שכשיש ילדים הטיפול בהם מסיר רוב הזמן את דעתינו מהעבר הקשה שלנו. וגם לפעמים אנחנו רוצות להאמין שאנחנו אמאות כמו כל אמא... אבל אני לא יודע מה אתכן אבל תמיד יש לי צביטה בלב כשאני רואה ילדים בגיל של דר. תמיד מסתכלת יותר לעומק כששומעת אמא קראת לילדה שלה בגינה ולילדה קראים אלה. ובלילה כשהילדים ישנים הראש מתחיל להעבוד ומגיע אז את זמן הסיכומים... סיכומי היום שבדרך כלל די בסדר... סיכומי השנה ... אצלי אתן יודעות, לא משהו... סיכומי שנים האחרונות ואז כל השאלות וכל הכאב הזה חוזר בבום ואיפה אם לא פה אפשר לספר על זה?? מי יותר ממכן יכול להבין את הרגעים האלה של עצב באמצע אושר?? ללכת לבכות מידי פעם בפורום אובדן? ממש לא במקום, אני כבר חוויתי חוויה מתקנת מה אני בא להם עם הצרות של אשירים האלה... להתנחל בפורום הריון אחרי?? הרי הקמנו את הפורום הורות כדי לא להציק להריוניות עם כל השאלות על הורות וגידול ילדים כשהן עוד רק בתקוות להגיע למקום שלנו עם כל הפחדים שלא להגיע לכאן. אז הבית שלנו זה כאן, והבית הזה חייב להשאר חיי וקיים. לא רק יום הולדת פעם ב. לא רק הודעה כל שבועיים, אבל עם פינות כמו פעם, עם חיים, צחוק ובכי, עם מפגשים סדירים פחות או יותר שיתן לחדשות של הפורום השכן רצון רק לגמור בטוב עם ההריון הקשה ולהגיע לכאן להשתתף בכל השמחה הזאת. סליחה אבל הייתי ממש חייבת להגיד את זה כי יותר מידי כואב לי לראת את הפורום שלנו במצב כזה. תודה למי הגיע עד לכאן וכאונש קבוצתי שולחת שוויץ עם חוובה להגיב אליו!!
