Mאיה לחזק את הדברים
אתמול דיברתי עם מעגלים המקסים. הוא בא לביתי <בחור מדהים-שהיה לי ממש כיף להכיר>, לראות את הדירה -ואת הדשא היפה וגדול, והתחלנו לדבר. לקראת סוף הערב הוא מאוד התעניין , במה שעבר עלי בתאונה, התחלתי לדבר ופתאום הרגשתי<ואני חושבת שהוא הרגיש>, שהתחלתי לחוות מחדש את רגעי הטיפול נמרץ. אחרי שהוא הלך נבהלתי קרה לי משהו שלא קרה שנים-"היו לי נשימות כלב"-נשימות מהירות , שטחיות מהירות ומסוכנות-נשימות כאלה היו לי רק ברגעי הטיפול נמרץ והאישפוזים. למזלי המטפלת באה כמה דקות אחרי, לא סיפרתי כלום, התחברתי למכשירים והלכתי לישון. בבוקר קמתי-והמטפלת היתה די מחויכת עבר לילה טוב, המכשירים לא צפצפו ,אבל אני רוצה לאמר לכם, אני כותבת הודעה יחידה עכשיו, עד שזה יעבור, אני עם דמעות בעיניים, מפוחדת, מרגישה את תחושת המוות מתקרב בדיוק כמו ברגעים הקשים. לא פעם הוזהרתי על ידי רופאים, שהכירו אותי באישפוזים וחוו איתי מה עבר עלי נפשית-לא פסיכולוגים- לנסות כמה שאפשר להימנע לדבר על הטראומה, ועל מצבי הרפואי-זה משפיע בצורה קיצונית ומפחידה על מצבי הנפשי והרפואי כאחד. אני יכולה בבום לחזור אחורה עמוק -אם זה נעשה בסיטאוציה שלא הייתי מוכנה לה נפשית. בקשה-לעולם אל תישאלו אותי על התאונה יותר-ובמיוחד על חוויית המוות, אני יודעת שזה מסקרן-אותי זה מכניס חזרה למקום שאני מנסה לא לחשוב עליו. כי לגבי במקרה האישי שלי-זה לא שהיתה טראומה ונגמרה, רפואית אני כל יום מועמדת לחזור לשם-והדרל לחיות היא להדחיק את הזיכרון. רחל-נשמה שעברה לעמדת צפיה לשעות הקרובות. ולקבל חזרה חיוך מההומור שלכם, ומברכות הבוקר טוב. זה יעבור לי, אני צריכה ללמוד לדבר לאט, לדבר פחות, להקשיב יותר, ולא לדבר על עברי רק על העתיד.