לאיה@

Mאיה

New member
לאיה@ ../images/Emo23.gif ../images/Emo24.gif

קראתי את מה שכתבת ל-ג. וחשבתי לעצמי, איפה לא הייתי בסדר. זוכרת את ההודעה שלך, ההודעה שבאומץ רב כתבת על עברך. על הכאב הגדול שלך! ההודעה שרק בן התייחס אליה. וחשבתי לעצמי...מאיה, פספסת! זה לא היה ממש פספוס, זו הייתה בחירה מלאה לא להגיב לך. ואני מבינה שזה גרם לך להרגיש רע ועל כך אני מתנצלת. לא לפני שאסביר את עצמי. כשקראתי את הוידוי האישי שלך, קינאתי בך! על האומץ שלך!...שנה אחרי ואת מסוגלת לדבר על זה בכזו פתיחות. חוויתי משהו דומה למה שאת חווית, אבל הנה אני לא מסוגלת לספר... אני רק מדברת בקודים, כי לא מוצאת את האומץ לכתוב את הדברים. אני כן כותבת לפעמים על הנושא בפורום ששייך לו. יותר מייעצת מאשר כותבת... ולפתע באת לכאן וכתבת, ונגעת בנקודה כואבת...לא מצאתי את המילים להגיב. קינאתי באומץ שלך, קינאתי בפשטות בה את כותבת את הדברים...כותבת על החוויה הנוראית שלך. אני בעצם "התעלמותי"..בחירתי לא להגיב, הכאבתי לך ואני מתביישת בזאת. עשיתי מה שהרגשתי באותו רגע...חשבתי על עצמי בלבד, הייתי אנוכית ואני מתנצלת...ממש מתנצלת! מודה! טעיתי ובגדול! אני מעריצה אותך, מקנאה בך, גאה בך...ואני יודעת שאת עוברת עכשיו תקופה סיוטית...גיהנום שלם!...אני רוצה להיות שם בשבילך...מאוד!!!...אם תהיי מוכנה לקבל אותי.. אני חושבת שאוכל להעניק לך משהו, כשם שמרגישה שתוכלי להעניק לי. כואב לי עכשיו מאוד...גם כי טעיתי, וגם כי הזכרונות עולים- הם אף פעם לא נעלמים?! מחבקת אותך, לא רק וירטואלית אלא מתוך הלב פנימה. Mאיה.
 

איה@

New member
Mאיה יקרה מאד ../images/Emo39.gif

אני זו שמתנצלת בפניך. אני מבינה שגרמתי לך לכאב, עוררתי את הזכרונות...... אבל תביני חלק מהמאבק שלי הוא לגרום לאנשים לדבר - לחשוף את הפצע, ולא לדחוף אותו עמוק יותר פנימה, כי שם הוא גודל וגורם לנזקים אדירים שרק אחרי הרבה מאד שנים מגלים אותם. ואז קצת מאוחר....כמו אצלי. אני מציעה לך "לנקות" את עצמך מהכאב הזה. ולא. לא שוכחים לעולם....רק לומדים להתמודד ולחיות, למרות! ואף על פי......!! זו היתה התהיה הגדולה שלי לגבי הפורום כאן האם המטרה היא להרעיף אהבה וחיבוקים ובכך ל"החביא" ל"הסתיר" "לקבור" את הכאב.......??? או לדבר עליו לחשוף אותו - וביחד בתמיכת כל המשפחה - להתמודד כאשר לא קיבלתי מכם תגובה לחשיפה שלי הבנתי - שבעצם אתם לא מוכנים להתמודד עם האמת אלא אתם מרכיבים משקפי שמש ורודים ומסתנוורים מהאהבה הגדולה שאתם מרעיפים אחד לשני זה בסדר!! שלא תביני אותי לא נכון.... זה אפילו נהדר! למצוא משפחה אוהבת כמוכם אבל זו לא ההתמודדות האמיתית! לא כך פותרים את הבעיה לדעתי. אחרי הרבה מאד שנים בהם שמרתי את הסוד בתוכי - והוא כירסם כל חלקה טובה בנשמה שלי היום אני מעיזה ואומרת וקוראת לכל מי שבמצבי להעיז ולהגיד גם אני נפגעת גילוי עריות ואין בי בושה ואין בי אשמה ואין לי ממה להסתתר. ואני לא רוצה להסתתר! - להיפך! אני כן רוצה לדבר על זה - ולו רק כדי לעורר את המודעות על הנושא. לפי הסטטיסטיקה כל ילד שישי עובר גילוי עריות במשפחה זה אומר...שהרבה מאד אנשים לא "מרגישים טוב"! שלך באהבה
איה.
 

ג.

New member
איה@...

מקווה שקראת את תשובתי - אודה לך אם תגיבי (אפילו לדוא"ל) - אני שונאת לפגוע במישהו ככה (בעיקר לא בכוונה.....)
 

איה@

New member
ג. - מי את?? ../images/Emo3.gif

סתתם סתתתם - צוחקת
תודה שהפנית את תשומת ליבי נכנסתי לפורום וראיתי את התגובות של רחל ו-Mאיה עניתי להן - ולא המשכתי לקרוא, (השארתי זאת לשעה יותר מאוחרת בלילה) ג. - הבנתי. אני יודעת שלא התכוונת. ומבחינתי הענין סגור - עבר - ונסלח. גם אני מתנצלת - לא התכוונתי להגיב בחריפות כזו - אני מצטערת שכך זה יצא. כמו שגיל גיל אמר - טוב להגיד - טוב לשים את הדברים על השולחן לדבר - להבהיר - לסלוח - ולעבור הלאה. אני מושיטה לך את הזרת ושרה לך "שולם שולם לעולם"......!
איה.
 

איה@

New member
יש לי בקשה ../images/Emo22.gif

בבקשה!!! בבקשה........ תורידו לי את ה"שטרודל" @ מהשם. תכתבו רק איה. ה-@ מופיע בשמי רק כיוון שבהרשמה השם איה היה תפוס לכן הוספתי אותו. ואני לא ממש אוהבת אותו....
איה.
 

ג.

New member
איה (בלי שטרודל)...... ../images/Emo9.gif ../images/Emo6.gif

אין לך מושג כמה רווח לי! ושיהיה לך המשך שבוע נפלא........
 
איה אין מילים בפי לאומץ שלך

צריך להיות אדם משכמו ומעלה , לאמר ולהדגיש את הכאב שלך-גילוי עריות-שכמו שאמרת החברה מחביאה ולא מדברת-כי מי שמעיז לרוב חווה נידוי ורחמים כאילו האשמה בו-מחוסר ידע, יכולת או רצון להתמודד. איה אני גאה בך -
איה
אני בכל תוקף ומטפליי המקצועיים הסכימו איתי-לא מקבלת את הגישה הזו. אני חושבת וככה חיה, וככה מתקדמת בחיי שלדון בכאב הוא הרסני, ולפעמים במקרים כמו שלי, כלומר האישיות שלי, יכול לגרום נזק בלתי הפיך אני לא יודעת אם את מכירה את המושג פוסט טראומהמהבנתי המוגבלת, לפחות מנסיוני כל עיסוק בטראומה, ממוטט אותי , והורס וכנראה בסוף יביא לעזיבתי סופית את העולם הזה.(כל ההליך המשפטי). אני בעד להסתכל קדימה, מה שהיה , מת , נגמר, נמחק, מסתכלת על המחר. אני עם סבלי בחיים כל הזמן התמודדתי באותו זמן בבריחה במקום אל הדיכאון, אל הלימודים, קריאה, הצלחה התקדמות, בניה יצירה. אני קשתית בנשמה דוהרת קדימה, לא נותנת לשום מכשול לעצור אותי מעבר למנוחה קצרה. לחשוף ולדבר על הכאב, מעורר אצלי אסוציאציה שיורד לי דם ואני נשארת להתבוסס בו. אין לי זמן לבזבז על הכאב, הוא בזבז לי מספיק זמן בחיי-אני בגישה לדרוך עליו כמו על מקק למעוך אותו חזק בתוך הלב , ולחייך אל העולם. כשנכנסתי לטיפול לחדר הפסיכאטר , בפגישה הראשונה ניסה לשאול על משפחתי עברי-אמרתי לו תיזהר ממני-זה מחוץ לתחום שלך יש כאן ועכשיו-רע לי ואני רוצה להיות מאושרתבשלב מסויים לאחרונה במיוחד התחלתי לספר לו על חיי, וזה רק הזיק מבחינתי סחף אותי למטה, מוטט אותי וגרם לי להרגיש חוסר אונים, אפילו עד כדי רצון למות. היום אני יודעת , שאם מישהו פעם יספר לי שעבר טראומה, לעולם לא אעודד אותו לדבר עליה. אעודד אותו להסתכל קדימה. אם הוא ימצא לנכון לדבר עליה, אקשיב לו ואתמוך. רחל-נשמה
 

תמוזB

New member
שתי הגישות נכונות

אבל לא כל גישה מתאימה לאותם אנשים. יש שטוב להם לדבר על הטראומה ויש שמזיק להם. לפעמים הבעיה הכי גדולה היא לברר מי האדם שלפנינו, האם הוא מ"מדברים" או מ"המשתיקים". טעות בנושא זה יכולה להזיק לאדם הפגוע גם ככה.
 

אורלי_ל

New member
מסכימה איתך תמוז בהסתייגות

לדעתי חלק מהריפוי הוא כן לדבר ולפתוח את הפצעים, אבל לכל אחד הזמן המתאים לו, לפעמים זה גם לוקח שנים ארוכות.
 

מתוקה1

New member
לאיה היקרה !!!!!!

רציתי רק לחזק אותך על האומץ לדבר ולספר על אשר כואב לך ועל אשר חווית. יש לעודד אנשים לדבר על הכאב, ולא משנה כיצד ועל ידי מי נגרם שכן כאשר משאירים אותו בבטן המצב רק מחמיר. אולם איה יש אנשים שזקוקים לזמן הנכון או לסיטואציה הנכונה על מנת לדבר. לעיתים גם הכתיבה עוזרת, שכן יותר קל לכתוב מאשר לדבר בקול. ביי ביי בינתיים מתוקה
 

deep ocean

New member
איה, כל כך גאה בך!!!!

לי לקח יותר משנה להגדי בחופשיות את המילה ס-ר-ט-ן לי יש סרטן!! מאז שהצלחתי להגיד את זה-כיף לי נורא לי יש סרטן!!! לי יש סרטן!!! :))) אני כל כך מבינה את הקושי בלהצהיר על משהו כואב וגילוי עריות זה דבר כל כך קשה ולרוב מפחדים איך הסביבה תגיב -יאשימו אותי? יבינו? דעות קדומות? וזה כל כך נפלא לראות שאת אומרת את זה בגלוי כי חלק גדול מההחלמה מטראומה כזאת לדעתי-לדעת שאת לא אשמה, ושאין לך מה להתבייש בזה. איה את חזקה ומלאה בכוחות מאחלת לך רק טוב! מיכל :)
 
איה!!

כמה כוחות דרושים בשביל להיפתח בנושא, לא לפחד, לא להתבייש.. המון.. ואני איתך תומכת ומרגישה את הכוח שלך. גאה בך. על שלא מסתתרת. אל תסתתרי. כן תדברי. נושא כל כך כואב וחשוב .... שלך, שני
 

Mאיה

New member
ואני חושבת שאת טועה, מצטערת...

אבל אני באמת חושבת שאת טועה. קודם כל, אצלי זה מורכב באופן אחר...ואני לא אפרט כאן. דבר שני, יש פורום שמיועד לזאת....פורום נפגעי/ות תקיפה מינית. נכון, עדיין יש לך אפשרות לדבר על זה בפורום זה, אבל אם אני בוחרת לדבר על הנושא...אני אישית בוחרת לכתוב עליו בפורום נפגעי/ות תקיפה מינית. את כרגע נמצאת במצב שונה ממני. את שנה בלבד אחרי הגילוי לסביבה את מה שחווית במהלך חייך ולכן את מדברת כך. גם אני הייתי במצב כזה אחרי שנה מהמקרה ( למרות ששוב, אצלי זה שונה ממך.) היום אני 6 שנים אחרי המקרה, אני לא חושבת על זה ביומיום. אני מתנהגת כרגיל, אני לא חיה את החוויה הסיוטית הזאת, לא ביומיום לפחות. אין מקום לשפוט אותי על כך שאני לא מדברת על זה. אני גם לא רוצה לדבר על זה. זה היה וזה פרק בחיי שנסגר. אני לא משלה את עצמי, אני יודעת טוב טוב שזו צלקת לכל החיים, אני חווה את הצלקת הזאת...ברגעים ספציפיים בחיים, אבל סך הכל המשכתי הלאה. אני לא מתחבאת מאחורי שוב דבר, אבל איזו תועלת זה לבוא ולכתוב על החוויה הזאת כאן? אני הרי לא חיה אותה ביומיום...ומי שהספיק להכיר אותי במפגשים, אני מאמינה שלא יכול היה לנחש שעברתי חוויה מעין זאת. אז מה?,להמשיך ל"הפוך" בנושא זה? איזו תועלת זה מביא מלבד להכניס לעצמך תחושות רעות? דיכאון..אני לא רואה שום תועלת, כי תביני, זו צלקת לכל החיים! נקודה. השאלה היא איך את בוחרת לחיות את החיים, האם את בוחרת להמשיך הלאה, ללמד את עצמך להיות מאושרת?...אני בחרתי בדרך הזאת! ואני יכולה להגיד על עצמי שאני כיום אדם מאושר. עברתי עוד מקרה שונה לפני שנה, שהשפיע על חיי באופן מאוד חזק. וכן, הייתי בדכאון כמה חודשים אחרי המקרה...מה זה נתן לי? נאדההה! מלבד להיתקע עם החיים שלי. אז הייתי חכמה לקום ולאמר לעצמי שאני בוחרת להיות מאושרת, ואני אעשה הכל על מנת להיות מאושרת. ניסיתי דרכים רבות, לקחתי החלטות- הכל על מנת להיות מאושרת. ולא, אני לא צבועה בהתנהגות שלי כאן, אני זאת אני! וכרגע, מה לעשות?! טוב לי!...על הרגעים הקצת קשים אני רושמת...אולי קצת עם הומור, אז זה לא נראה כמו רגע קשה, אבל זו הדרך שאני בוחרת לכתוב...איש איש ודרכו. איה יקרה, אני אישית בחרתי לא לשקוע בקשיים שהחיים העמיסו עליי...אני בחרתי להתמודד עימם, בחרתי להיות מאושרת, ובחרתי בדרך שבה אוכל לעזור לאנשים להיות מאושרים. לכן אני כאן. לכן אני כותבת בעוד פורומים, בעיקר כותבת עיצות..כי אני חושבת שיש לי הרבה מה להעניק. את יודעת, הרבה מאוד אנשים שואלים אותי מאיפה יש בך כל כך הרבה שמחת חיים, אז עכשיו אתן את התשובה הנדושה שלי:" הכל עניין של בחירה" ואני בחרתי בשמחה ולא בעצב! קל מאוד לשקוע בעצב, קל מאוד לדבר עליו...עשיתי זאת תקופה יותר מידיי ארוכה בחיי, קשה מאוד לקום ולגרום לעצמך להיות מאושר. אני הצלחתי והייתי רוצה שאנשים אחרים יהיו מאושרים כמוני. אני באמת מצטערת על מה שחווית...ותמיד ובכל פורום יש מקום לשמוע את הסיפור שלך.(אני אישית בחרתי בפורום ספציפי, למרות שאני כבר לא ממש רושמת שם לאחרונה...ושוב כותבת לרוב רק עיצות.) איה, אני מאחלת לך שתדעי רק אושר, ואת מסוגלת לזאת. הצלקת לא תעלם לך לעולם! תמיד יהיו רגעים של טריגר, אבל אני מאחלת לך שאלו יהיו רגעים מאוד קטנים בחייך. מחבקת אותך עם המון אהבה, Mאיה. נ.ב. אני אשמח לדבר איתך בכל עת...אם מתחשק לך טלפונית את יכולה להשאיר מס´ במייל- אני אשמח מאוד.
 

מעגלים

New member
איה ומאיה

לדבר או לא לדבר? האם לדבר ולפרוק יגרום לנו לשקוע בכאב או להשתחרר ממנו? שתי הגישות לשכם מאד תלויות בצורך וברצון שלנו לשתף ולדבר על הדברים הכואבים. יש מי שדיבור על הכאב והטראומה יגרום לו לשקוע עוד יותר בכאב ויש מי שזה יעזור לו להשתחרר. הסכנה היא בהדחקה. אני מאמין שחייב לבוא שלב שבו צריך לספר,לפרוק ,לעבד להשלים ו..לסגור. פגיעה כזו היא אובדן ולכן התהליך הטבעי יהייה לעבד את האבל על האובדן הזה. לפעמים העיבוד נמשך שנים ולפעמים ימים. מאיה- אני בהחלט בעד לא לשקוע בעצב ולא לתת לפגיעה הזו ללוות ולהשפיע על כל רגע בחיים. אבל חשוב שתבהירי לעצמך האם עיבדת מספיק את הנושא,האם אין הדחקה. איה-גם אותך אני בהחלט מבין וחושב שכל עוד קיים בך צורך לדבר ולפרוק את צריכה לעשות את זה. אני לא חושב שיש פורום ש"מתאים" או "לא מתאים" לזה. אם את מרגישה שבפורום הזה יש אנשים יקרים שמוכנים להקשיב לעזור ולתמוך אז בהחלט יש לזה מקום כאן. להגיד שזה לא הפורום המתאים זה כמו להגיד לבן משפחה "אל תשתף אותנו בכאב שלך ,לך למשפחה אחרת שכבר רגילה לשמוע דברים כאלה,אנחנו משפחה שרוצה רק לשמוח,אין כאן מקום לכאבים ומועקות..." אני לא מנסה לשפוט אותך מאיה ואני באמת מבין את הרצון שלך לא להתעסק בזה והבחירה שלך לשמוח -אני בעד!!!. אבל אני גם בעד לתת למי שרוצה לפרוק את כאבו לאפשר לו ,זה לא יקלקל באמומה (להיפך),ולמי שזה מעורר כאבים ישנים שהוא לא מעוניין לעורר,יכול תמיד לא להיכנס לזה מתוך בחירה... מאיה-היה לי תענוג אדיר לפגוש אותך במפגש בשבת. את מקסימה. אי אפשר להיות לידך ולא להידבק בשימחה ובאהבה שאת מקרינה.אל תפסיקי... (היו אנשים מקסימים רבים במפגש -אבל זה בהודעה נפרדת...) איה-את נוגעת בי בהודעותייך ואני רוצה לחזק את ידייך ולעודד אותך להמשיך ולעבד את הכאב. אני אולי חוזר על מה שאמרו לך אבל יש בך אומץ בלתי רגיל ואני בטוח שאת אדם מקסים ומלא אהבה כפי שלמדתי מהודעותייך. מקווה שיהיה לי הכבוד גם לפגוש אותך. אז מאיה ואיה (בלי שטרודל?) שולח לכן הרבה אהבה ו-
משה
 
בסהר-תמיכה הוחלט שהודעות

שעלולות לגרום לפלאשבק לאנשים, או מה שנקרא טריגר, לשים בכותרת את אייקון
, ואז מי שחווה משהו דומה , למה שעבר על הכותב, יבין שיתכן שיש בהודעת הכותב משהו שיכול לעורר בו טריגר, ואיננו מסוגל להתמודד אז ידלג. ומנגד לא תהיה מניעה , לאנשים עם כאב שרוצים לדבר עליו, ורצוי לדבר עליו אם זה גורם להם הקלה, לדבר בלי הרגשה של משהו לא בסדר נהפוך הוא יתכן שיש הרבה שיתחזקו מאומץ ליבם לדבר, ויפתחו בעצמם רחל-נשמה משה
בוקר קסום לך
 

Mאיה

New member
טוב, אני רואה שלא הסברתי את עצמי...

נכון... קודם כל, הכל דובר לגביי! כשרשמתי שאני חושבת שאיה טועה...התכוונתי שהיא טועה לגביי! אני בעד חרשום את הדברים היכן שמרגישים הכי טוב, היכן שמרגישים שאת הפידבק ואת העידוד והתמיכה יקבלו. כמו כן, אני חושבת שחשוב לדבר על הנושא הזה. אני חושבת שחייבים לדבר!! חייבים לפתור את כל השאילתות והכאב שבפנים!! פשוט- חייבים! אני כותבת לעיתים בפורום נפגעי/ות תקיפה מינית כי אני חושבת שאני יכולה להבין את התחושה של הכותבים שם ואם יש באפשרותי לתת עיצה, עידוד או סתם חיבוק (אפילו וירטואלי) אז אני אעשה זאת ובשמחה! התמיכה לאחר מקרה כזה חשובה ביותר! לי לא הייתה תמיכה מהסביבה. לגביי, אני כבר 6 שנים אחרי...התעמקתי בכאב, שקעתי בו, שאלתי את כל השאלות הנדושות וכל מיני שאלות שמאפיינות אותי. האשמתי את עצמי ולימדתי את עצמי שאני לא אשמה...דיברתי על הנושא, כתבתי עליו...יותר מידיי! נגעתי בכאב בכל הכיוונים. אני עדיין מדברת עליו..לעיתים מאוד רחוקות, כשמופיעים הטריגרים למינהם. אני לא משלה את עצמי, אני לא מנסה לטייח, הם יופיעו לכל החיים...כי כמו שכבר אמרתי זו צלקת לכל החיים! אני בעד שאיה תכתוב על הנושא הזה כאן, כי טוב לה כאן להיפתח...ונראה לי ביותר שהיא צריכה לדבר על זה... אני לא חושבת שהגישה שלה נכונה בהחלטה לגרום לאחרים לדבר. איה, את צריכה להוציא את מה שיש לך, את מה שכואב לך...אל תלכי בגישה של לנסות להציל עוד נפשות שעברו את זה. אני מכירה את הגישה הזאת, אני חושבת שכל נפגעת מכירה וחווה אותה. את צריכה לפתור את הכאב שלך, לפני שתוכלי לעזור לאחרים בנושא זה. אני יודעת כמה כנות יש בדברים שלך, ואני יודעת מאיזה נקודה כואבת זה בא...אני יודעת גם כשאת רושמת על הדברים הללו הכאב שלך עולה...אולי גם דמעות בעיניים. איה, אני כאן להקשיב, לחבק( אפילו וירטואלי...ואם תרצי אשמח לתת חיבוק אמיתי). טעיתי באופן העברת הדברים...אני מקווה שעכשיו אני מובנת. ואם עדיין לא, אשמח להבהיר. אוהבת, Mאיה.
 
למעלה