לאחי
או בעצם, יותר נכון לכתוב "אחי", אנחנו בכל זאת לא אחים באמת... מה קורה איתך? לא יודעת אם השאלה הזו במקום, אנחנו מדברים לפחות 3 פעמים ביום, אבל בכל זאת, מה המצב איתך אחי? די הפתיע אותי לגלות שיש לי גם משהו חסוי לכתוב לך. משהו שאני לא אכתוב לך באמת, כי אתה בכל זאת הבנאדם שאני מדברת איתו באמת, דוגרי, בלי הסתרות. הבנאדם היחיד שאני מדברת איתו ככה... אני חושבת... לא, בעצם אני בטוחה, שמה שהניע אותי לחשוב על זה בכלל או לכתוב את המכתב הזה זה מה שדיברנו ביום ראשון, כששאלת אותי אם יש לי רגשות כלפיך. אני חושבת שאם הייתי מוכנה באמת לדבר איתך דוגרי, התגובה המיידית שלי הייתה 'דההההההההה'. ואיך לא? רציני, איך לא?! כי זה לא כאילו... נכון, אנחנו ידידים-קרובים-קרובים, ממש אחים, אבל זה נראה הרבה יותר מזה. זה לא שאתה יושב ולא עושה כלום ואני סתם מסיקה מסקנות... אתה מדבר ומדבר, ומראה אכפתיות כמו שלא הייתה לי בחיים... איך אני יכולה שלא לקפוץ למסקנות כאן? הייתי רוצה לחשוב שיש דבר כזה 'קשר אפלטוני'. באמת. אבל דוגרי, אני לא חושבת שזה קיים. לא באמת באמת. אלה רק תירוצים. לפי הסיפורים, היית ככה גם עם שירן, החברה הקודמת שלך. ידידים קרובים-קרובים, עד שנהייתם חברים. לשנתיים וחצי, שזה המון! אז אחי... הייתי רוצה להאמין לך שאנחנו כמו אחים... אבל אנחנו לא באמת אחים ו'כמו אחים' לא נבנה בשלושה חודשים. זה כמעט שקוף שיש פה משהו יותר והלוואי שהייתי מגלה מה. הלוואי שאתה היית מגלה לי מה. אתה יודע שאני אסכים, אתה יודע שאני קשורה אליך. אתה לא צריך להכנס לי פה לספקות כי זה סתם. באמת... רק אל תמתח אותי, בבקשה. לקח לי הרבה זמן לקלוט שמה שיש פה זה משהו רציני. אני שומרת נגיעה, בכל זאת, אבל כל אחד צריך לפעמים איזה חיבוק. ואת החיבוק שלי - רציתי לא מאמא ולא מאבא ואפילו לא מאחי הקטן אילון, רק ממך. ואני עדיין רוצה. אני יודעת שזה לא יקרה בזמן הקרוב, כי יש שמירת נגיעה ויש דפוסי התנהגות, אבל רק הרצון פה מעיד על משהו. הייתי רוצה לחשוב שתקרא את זה, למרות שאני יודעת שלא. אבל לפחות זה יתן לי איזה ביטוי. אולי.
או בעצם, יותר נכון לכתוב "אחי", אנחנו בכל זאת לא אחים באמת... מה קורה איתך? לא יודעת אם השאלה הזו במקום, אנחנו מדברים לפחות 3 פעמים ביום, אבל בכל זאת, מה המצב איתך אחי? די הפתיע אותי לגלות שיש לי גם משהו חסוי לכתוב לך. משהו שאני לא אכתוב לך באמת, כי אתה בכל זאת הבנאדם שאני מדברת איתו באמת, דוגרי, בלי הסתרות. הבנאדם היחיד שאני מדברת איתו ככה... אני חושבת... לא, בעצם אני בטוחה, שמה שהניע אותי לחשוב על זה בכלל או לכתוב את המכתב הזה זה מה שדיברנו ביום ראשון, כששאלת אותי אם יש לי רגשות כלפיך. אני חושבת שאם הייתי מוכנה באמת לדבר איתך דוגרי, התגובה המיידית שלי הייתה 'דההההההההה'. ואיך לא? רציני, איך לא?! כי זה לא כאילו... נכון, אנחנו ידידים-קרובים-קרובים, ממש אחים, אבל זה נראה הרבה יותר מזה. זה לא שאתה יושב ולא עושה כלום ואני סתם מסיקה מסקנות... אתה מדבר ומדבר, ומראה אכפתיות כמו שלא הייתה לי בחיים... איך אני יכולה שלא לקפוץ למסקנות כאן? הייתי רוצה לחשוב שיש דבר כזה 'קשר אפלטוני'. באמת. אבל דוגרי, אני לא חושבת שזה קיים. לא באמת באמת. אלה רק תירוצים. לפי הסיפורים, היית ככה גם עם שירן, החברה הקודמת שלך. ידידים קרובים-קרובים, עד שנהייתם חברים. לשנתיים וחצי, שזה המון! אז אחי... הייתי רוצה להאמין לך שאנחנו כמו אחים... אבל אנחנו לא באמת אחים ו'כמו אחים' לא נבנה בשלושה חודשים. זה כמעט שקוף שיש פה משהו יותר והלוואי שהייתי מגלה מה. הלוואי שאתה היית מגלה לי מה. אתה יודע שאני אסכים, אתה יודע שאני קשורה אליך. אתה לא צריך להכנס לי פה לספקות כי זה סתם. באמת... רק אל תמתח אותי, בבקשה. לקח לי הרבה זמן לקלוט שמה שיש פה זה משהו רציני. אני שומרת נגיעה, בכל זאת, אבל כל אחד צריך לפעמים איזה חיבוק. ואת החיבוק שלי - רציתי לא מאמא ולא מאבא ואפילו לא מאחי הקטן אילון, רק ממך. ואני עדיין רוצה. אני יודעת שזה לא יקרה בזמן הקרוב, כי יש שמירת נגיעה ויש דפוסי התנהגות, אבל רק הרצון פה מעיד על משהו. הייתי רוצה לחשוב שתקרא את זה, למרות שאני יודעת שלא. אבל לפחות זה יתן לי איזה ביטוי. אולי.