לאחי הקטן
כבר כמה ימים שאני מחפשת מילים לכתוב לך, לאח הקטן והמקסים שלי. זהו, התגייסת. השולחן היה כל כך ריק בלעדיך עכשיו, הרגשתי כאילו שהכסא צועק את השם שלך. זאת לא פעם ראשונה שאתה נעדר מארוחת ערב, אבל הפעם זה היה כל כך מורגש. החדר שלך ריק וחשוך, מחכה לך שתחזור ואמא אפילו הספיקה לסדר אותו. זה יהיה "לילה ראשון בלי אמא" בשבילך, הפעם לא בטיול של הצופים או בית ספר, הפעם באמת. זה כל כך מוזר לי. אתה כבר לא ילד קטן, אתה חייל. גדלנו כמו תאומים, אבל אני הייתי טיפה יותר גדולה. תמיד שנה מעליך, תמיד מספרת לך איך זה הולך להיות- כיתה י"ב, מסע לפולין, בגרויות. ועכשיו..צבא. וכל מה שאני אגיד לך לא יוכל להכין אותך. להלם בקום שבטח חטפת, לארוחה הראשונה בחדר אוכל, למדים שקיבלת לפני כמה שעות ועכשיו הם בטח עליך. לשבת הראשונה בבית, אני כבר לא יכולה לחכות! לשביזות שאחריה, לרגעים הכיפיים ולרגעים הקשים (והלוואי שלא יהיו לך הרבה). אני לא מפחדת שיקרה לך משהו, כמו שאני מפחדת להתגעגע אליך. זה תמיד נראה לי מובן מאליו, שאתה בבית כשאני חוזרת מהצבא, שאתה לוקח את האוטו ואני צריכה לריב איתך, שאתה מסיע את אחותנו הפעם ואני בפעם הבאה. ופתאום החדר שלך ריק! פתאום אני שוב מרגישה כמו אחות גדולה כזאת, שצריכה לגונן עליך מהעולם. קודם לא הייתי צריכה כי תמיד הסתדרת לגמרי לבד, אבל עכשיו אתה ילד אחד במערכת גדולה כל כך, ואני מפחדת שלא יתייחסו אליך יפה, שהאוכל לא יהיה לך טעים או שלא יהיה לך טוב שם. אתה כבר לא ילד קטן, אתה בן 18..ואני גדולה ממך רק בשנה, אבל בשבילי אתה תמיד תהיה האח הקטן. וכשאח קטן מתגייס, מותר לי להתרגש ולפחד ולדאוג נכון? כבר 12 שעות מאז שהתגייסת, ועוד לא התקשרת. אני לא יודעת איפה אתה עכשיו, ואם אתה בא הביתה ביום שישי. תתקשר כבר, אני מתגעגעת! תשמור על עצמך...! אוהבת, אחותך הגדולה.
כבר כמה ימים שאני מחפשת מילים לכתוב לך, לאח הקטן והמקסים שלי. זהו, התגייסת. השולחן היה כל כך ריק בלעדיך עכשיו, הרגשתי כאילו שהכסא צועק את השם שלך. זאת לא פעם ראשונה שאתה נעדר מארוחת ערב, אבל הפעם זה היה כל כך מורגש. החדר שלך ריק וחשוך, מחכה לך שתחזור ואמא אפילו הספיקה לסדר אותו. זה יהיה "לילה ראשון בלי אמא" בשבילך, הפעם לא בטיול של הצופים או בית ספר, הפעם באמת. זה כל כך מוזר לי. אתה כבר לא ילד קטן, אתה חייל. גדלנו כמו תאומים, אבל אני הייתי טיפה יותר גדולה. תמיד שנה מעליך, תמיד מספרת לך איך זה הולך להיות- כיתה י"ב, מסע לפולין, בגרויות. ועכשיו..צבא. וכל מה שאני אגיד לך לא יוכל להכין אותך. להלם בקום שבטח חטפת, לארוחה הראשונה בחדר אוכל, למדים שקיבלת לפני כמה שעות ועכשיו הם בטח עליך. לשבת הראשונה בבית, אני כבר לא יכולה לחכות! לשביזות שאחריה, לרגעים הכיפיים ולרגעים הקשים (והלוואי שלא יהיו לך הרבה). אני לא מפחדת שיקרה לך משהו, כמו שאני מפחדת להתגעגע אליך. זה תמיד נראה לי מובן מאליו, שאתה בבית כשאני חוזרת מהצבא, שאתה לוקח את האוטו ואני צריכה לריב איתך, שאתה מסיע את אחותנו הפעם ואני בפעם הבאה. ופתאום החדר שלך ריק! פתאום אני שוב מרגישה כמו אחות גדולה כזאת, שצריכה לגונן עליך מהעולם. קודם לא הייתי צריכה כי תמיד הסתדרת לגמרי לבד, אבל עכשיו אתה ילד אחד במערכת גדולה כל כך, ואני מפחדת שלא יתייחסו אליך יפה, שהאוכל לא יהיה לך טעים או שלא יהיה לך טוב שם. אתה כבר לא ילד קטן, אתה בן 18..ואני גדולה ממך רק בשנה, אבל בשבילי אתה תמיד תהיה האח הקטן. וכשאח קטן מתגייס, מותר לי להתרגש ולפחד ולדאוג נכון? כבר 12 שעות מאז שהתגייסת, ועוד לא התקשרת. אני לא יודעת איפה אתה עכשיו, ואם אתה בא הביתה ביום שישי. תתקשר כבר, אני מתגעגעת! תשמור על עצמך...! אוהבת, אחותך הגדולה.