לאחותי
כשנולדת, לא ידעתי שתהיי שונה משאר הילדים. אמנם קיבלתי אותך באופן שונה, לא כמו שילדים קטנים מקבלים בדרך כלל אח קטן שנולד להם. לשניה לא קינאתי ולא כעסתי. אהבתי אותך מהרגע הראשון. שמחתי בכל לבי על הבובה שקיבלתי מתנה. הייתי רק בת שלוש, אבל ידעתי שקיבלתי מתנה לכל החיים, שאת תמיד תהיי אחותי ותמיד תהיי איתי. לא הפסקתי ללחוש לך באוזן: "כשתהיי גדולה, אני אשחק איתך". התחננתי בפני אמא שתיתן לנו לישון ביחד. לא כעסתי עלייך כש"גזלת" את מקומי במיטה של ההורים. גיליתי הבנה. הבנה מוזרה ומפתיעה לילדה בת 4. ואז אבחנו אותך. הייתי בת 6 כשאמא תפסה אותי ואת אחינו הגדול לשיחה, והסבירה לנו, כמיטב יכולתה, שאת לא ילדה כמו כל הילדים. שאת משהו אחר. את לא מפגרת, אבל את אחרת. אז עוד לא ידעתי מה מצפה לי. ולך. השנים עברו. את גדלת. המשכת ללמוד במסגרת החינוך הרגיל, ואפילו עלית לכיתה א' יחד עם כל חברייך לגן. כאן התחיל הסיוט שלי. ילדים זה עם אכזר, ומי כמוך יודעת. היית שונה ולא היה אחד שלא שם לב לכך. ילדים רבים ניצלו את זה. וכאן התחילו 8 שנים של סבל. עבורי. וגם עבורך. את סבלת יותר, בזה אין לי שום ספק, אבל את ראית את זה מנקודת מבט אחרת ולא חווית את זה כמוני. אמנם עשיתי הכל על מנת להגן עלייך, ולשניה לא התביישתי בך. עמדתי לפנייך והודעתי שמי שיתעסק איתך צריך לעבור קודם דרכי. אבל הקורבן שזה דרש ממני, היה מר וקשה. ילדים צעירים ממני, שאת שמותיהם אפילו לא ידעתי, קיללו אותי ברחוב. הייתי "האחות של המפגרת", אפילו שאת לא מפגרת, אבל איך אפשר להסביר להם. קשרים עם חברים התפרקו והתקשתי מאוד ליצור קשרים חדשים. מי ירצה להתחבר עם "האחות של המפגרת" שכל כך כיף להציק לה ומי יוכל להתחבר איתי, כאשר את כל זמן ההפסקות אני מבלה בהשגחה עלייך? וההורים... הם היו עסוקים איתך. לא היה להם זמן להקשיב לבעיות שלי ולסייע בקשיים החברתיים שלי. הם היו טרודים יותר בשאלת העתיד שלך ומה יהיה איתך. במאבקים מול מנהלת ביה"ס, שלא ראתה את שהייתך המוסד לימודי רגיל בעין יפה. בקשיים שלך. אני נשארתי לבדי. אבל לא הייתי לגמרי לבד. תמיד את היית איתי. אמנם לא ידעת להביע את עצמך במילים, אבל תמיד ידעת להראות לי - אם במגע ואם בדרכים עקיפות, שגם את אוהבת אותי ומעריכה את הדאגה שלי כלפייך. תמיד ידעתי שלא משנה מה קרה, חיבוק ממך יקל את הכאב. ישכיח את הקושי שבלהיות אחותך. יפיג את העלבון שחשתי כלפי חוץ. עברו שנים. עכשיו את כבר גדולה, מתכוננת לחיים עצמאיים. עם אמא ואבא סגרתי את החשבון. הם משלמים אותו מדי שבוע. הילדים שהתעללו בך כבר בצבא. חלקם הבינו במהלך השנים את הטמטום והאטימות שהפגינו, וניסו לפצות. רובם לא הצליחו. אנשים מסביב מסתכלים עלייך כעל הישג. תוצר של השקעה והתמדה. משבחים את ההורים על שלא ויתרו כל השנים. ואני שותקת. אמא מנסה לשכנע אותי להרפות, לתת לך להמשיך לבד. טוענת שככה יהיה לכולנו יותר קל. אני לא בטוחה. לא משנה מה יהיה וכמה זמן יעבור, תמיד תשארי אחותי הקטנה. תמיד תשארי ילדה שזקוקה לתמיכה, הגנה והדרכה. ולא משנה מה, אני תמיד אהיה איתך ואספק לך את כל מה שתצטרכי. הלך רוח דתי גורס שילדים כמוך הם מלאכים שירדו לצורך תיקון. אני תמיד סברתי שאת עונש שקיבלתי בגלל חטאים מגלגולי הקודם. זה לא משנה שום דבר. אני אוהבת אותך, אחותי הקטנה, אוהבת אותך הכי בעולם. אין דבר שלא אעשה בשבילך. את אולי מתקשה להבין זאת, אבל אני יודעת. את הסיבה העיקרית שאני עדיין חיה.
כשנולדת, לא ידעתי שתהיי שונה משאר הילדים. אמנם קיבלתי אותך באופן שונה, לא כמו שילדים קטנים מקבלים בדרך כלל אח קטן שנולד להם. לשניה לא קינאתי ולא כעסתי. אהבתי אותך מהרגע הראשון. שמחתי בכל לבי על הבובה שקיבלתי מתנה. הייתי רק בת שלוש, אבל ידעתי שקיבלתי מתנה לכל החיים, שאת תמיד תהיי אחותי ותמיד תהיי איתי. לא הפסקתי ללחוש לך באוזן: "כשתהיי גדולה, אני אשחק איתך". התחננתי בפני אמא שתיתן לנו לישון ביחד. לא כעסתי עלייך כש"גזלת" את מקומי במיטה של ההורים. גיליתי הבנה. הבנה מוזרה ומפתיעה לילדה בת 4. ואז אבחנו אותך. הייתי בת 6 כשאמא תפסה אותי ואת אחינו הגדול לשיחה, והסבירה לנו, כמיטב יכולתה, שאת לא ילדה כמו כל הילדים. שאת משהו אחר. את לא מפגרת, אבל את אחרת. אז עוד לא ידעתי מה מצפה לי. ולך. השנים עברו. את גדלת. המשכת ללמוד במסגרת החינוך הרגיל, ואפילו עלית לכיתה א' יחד עם כל חברייך לגן. כאן התחיל הסיוט שלי. ילדים זה עם אכזר, ומי כמוך יודעת. היית שונה ולא היה אחד שלא שם לב לכך. ילדים רבים ניצלו את זה. וכאן התחילו 8 שנים של סבל. עבורי. וגם עבורך. את סבלת יותר, בזה אין לי שום ספק, אבל את ראית את זה מנקודת מבט אחרת ולא חווית את זה כמוני. אמנם עשיתי הכל על מנת להגן עלייך, ולשניה לא התביישתי בך. עמדתי לפנייך והודעתי שמי שיתעסק איתך צריך לעבור קודם דרכי. אבל הקורבן שזה דרש ממני, היה מר וקשה. ילדים צעירים ממני, שאת שמותיהם אפילו לא ידעתי, קיללו אותי ברחוב. הייתי "האחות של המפגרת", אפילו שאת לא מפגרת, אבל איך אפשר להסביר להם. קשרים עם חברים התפרקו והתקשתי מאוד ליצור קשרים חדשים. מי ירצה להתחבר עם "האחות של המפגרת" שכל כך כיף להציק לה ומי יוכל להתחבר איתי, כאשר את כל זמן ההפסקות אני מבלה בהשגחה עלייך? וההורים... הם היו עסוקים איתך. לא היה להם זמן להקשיב לבעיות שלי ולסייע בקשיים החברתיים שלי. הם היו טרודים יותר בשאלת העתיד שלך ומה יהיה איתך. במאבקים מול מנהלת ביה"ס, שלא ראתה את שהייתך המוסד לימודי רגיל בעין יפה. בקשיים שלך. אני נשארתי לבדי. אבל לא הייתי לגמרי לבד. תמיד את היית איתי. אמנם לא ידעת להביע את עצמך במילים, אבל תמיד ידעת להראות לי - אם במגע ואם בדרכים עקיפות, שגם את אוהבת אותי ומעריכה את הדאגה שלי כלפייך. תמיד ידעתי שלא משנה מה קרה, חיבוק ממך יקל את הכאב. ישכיח את הקושי שבלהיות אחותך. יפיג את העלבון שחשתי כלפי חוץ. עברו שנים. עכשיו את כבר גדולה, מתכוננת לחיים עצמאיים. עם אמא ואבא סגרתי את החשבון. הם משלמים אותו מדי שבוע. הילדים שהתעללו בך כבר בצבא. חלקם הבינו במהלך השנים את הטמטום והאטימות שהפגינו, וניסו לפצות. רובם לא הצליחו. אנשים מסביב מסתכלים עלייך כעל הישג. תוצר של השקעה והתמדה. משבחים את ההורים על שלא ויתרו כל השנים. ואני שותקת. אמא מנסה לשכנע אותי להרפות, לתת לך להמשיך לבד. טוענת שככה יהיה לכולנו יותר קל. אני לא בטוחה. לא משנה מה יהיה וכמה זמן יעבור, תמיד תשארי אחותי הקטנה. תמיד תשארי ילדה שזקוקה לתמיכה, הגנה והדרכה. ולא משנה מה, אני תמיד אהיה איתך ואספק לך את כל מה שתצטרכי. הלך רוח דתי גורס שילדים כמוך הם מלאכים שירדו לצורך תיקון. אני תמיד סברתי שאת עונש שקיבלתי בגלל חטאים מגלגולי הקודם. זה לא משנה שום דבר. אני אוהבת אותך, אחותי הקטנה, אוהבת אותך הכי בעולם. אין דבר שלא אעשה בשבילך. את אולי מתקשה להבין זאת, אבל אני יודעת. את הסיבה העיקרית שאני עדיין חיה.
