מנגינת הלב
New member
לאחותי!
כבר שמונה שנים שמפרידה בינינו חומה בלתי נראית, ואם מנסים לחשב את זה בשנים, הרי שמבדילות בינינו אלפי שנות אור, ולא רק ארבע שנים, או שמונה שנים של שתיקה, שכואבת יותר ויותר עם הזמן. אין לך מושג כמה זה קשה לבוא הביתה לשבת ולחוות כזו דחיה מצידך, זה כ"כ כואב, וכ"כ מוחשי, שאני כמעט יכולה לגעת בדחיה שלך, כמעט יכולה לחוש את הטעם, והוא מר מאוד. שלא תביני לא נכון, דחיה זה משהו שאפשר ללמוד לחיות איתו, גם אם היא באה ממישהי שהיא עצמי ובשרי. כבר חוויתי דחיה מאנשים רבים- מבית הספר היסודי, עבור בשירות הצבאי ועד היום. משלימים עם זה כי אין ברירה. מה שכואב לי ומכעיס אותי יותר מכל, זה האדישות שלך, המסר הבלתי מילולי כלפייך, שאת לא רוצה שום דבר שיקשר בינינו, שאולי בעצם הנתק הנוראי בינינו לא מפריע לך בכלל. עם זה אני לא מוכנה להשלים!!! ואין לך מושג כמה זעם מעוררת בי העובדה שאת אפילו לא מנסה להתקרב. שמונה שנים. אני באמת לא יודעת מה עשיתי רע. אני מתארת לעצמי שלא הייתי אחות למופת, ושנפגעת ממני לא מעט פעמים במהלך חיינו המשותפים. אבל, אם זכרוני אינו מטעני, ועל כך יעידו בני המשפחה המורחבת, כל הפעמים שאכן הצקתי לך, מעולם לא חרגו ממה שנורמלי בין אחים. האם מגיע לי עונש על כך שהייתי אחות נורמלית??? ואיך ייתכן שאת מענישה אותי על עבירה שאני אפילו לא מודעת לה?!?! זה לא המכתב הראשון שאני כותבת לך, ואני זוכרת שהשאלה הזו חזרה על עצמה כל הזמן- מה עשיתי שאת כ"כ כועסת? אני באמת מאמינה שאם תגידי לי, אם רק תשימי את הקלפים על השולחן, אני אוכל לנסות ולתקן את מה שקלקלתי. והלא די בכך... אבל את הרי לא מגיבה, ולי כבר נמאס. כמה זמן זה עוד יימשך? כמה פעמים אני אצטרך לעמוד לבד מול השאלות הנוקבות של ההורים, במיוחד של אמא?!?! כמה זמן עוד אני אהיה זאת שנדרשת לקחת אחריות על הנתק הזה. אנחנו שתינו כבר בשנות העשרים לחיינו. אמנם גיל 20 זה לא כמו גיל 24, אבל אני מאמינה שבחורה בת 20 מסוגלת לקחת אחריות למעשיה. לפחות תעמדי מאחורי המעשים שלך, מאחורי ההתנהגות שלך. צריך שניים לטנגו, אני את התפקיד שלי גמרתי. עכשיו תורך. לעזאזל, תתעוררי, ותתחילי לקחת אחריות!!! במיוחד עכשיו, שאת משתחררת משירות הקבע ונוסעת אל מעבר לים. לא הגיע הזמן לפתוח דף חדש??? אחותך.
כבר שמונה שנים שמפרידה בינינו חומה בלתי נראית, ואם מנסים לחשב את זה בשנים, הרי שמבדילות בינינו אלפי שנות אור, ולא רק ארבע שנים, או שמונה שנים של שתיקה, שכואבת יותר ויותר עם הזמן. אין לך מושג כמה זה קשה לבוא הביתה לשבת ולחוות כזו דחיה מצידך, זה כ"כ כואב, וכ"כ מוחשי, שאני כמעט יכולה לגעת בדחיה שלך, כמעט יכולה לחוש את הטעם, והוא מר מאוד. שלא תביני לא נכון, דחיה זה משהו שאפשר ללמוד לחיות איתו, גם אם היא באה ממישהי שהיא עצמי ובשרי. כבר חוויתי דחיה מאנשים רבים- מבית הספר היסודי, עבור בשירות הצבאי ועד היום. משלימים עם זה כי אין ברירה. מה שכואב לי ומכעיס אותי יותר מכל, זה האדישות שלך, המסר הבלתי מילולי כלפייך, שאת לא רוצה שום דבר שיקשר בינינו, שאולי בעצם הנתק הנוראי בינינו לא מפריע לך בכלל. עם זה אני לא מוכנה להשלים!!! ואין לך מושג כמה זעם מעוררת בי העובדה שאת אפילו לא מנסה להתקרב. שמונה שנים. אני באמת לא יודעת מה עשיתי רע. אני מתארת לעצמי שלא הייתי אחות למופת, ושנפגעת ממני לא מעט פעמים במהלך חיינו המשותפים. אבל, אם זכרוני אינו מטעני, ועל כך יעידו בני המשפחה המורחבת, כל הפעמים שאכן הצקתי לך, מעולם לא חרגו ממה שנורמלי בין אחים. האם מגיע לי עונש על כך שהייתי אחות נורמלית??? ואיך ייתכן שאת מענישה אותי על עבירה שאני אפילו לא מודעת לה?!?! זה לא המכתב הראשון שאני כותבת לך, ואני זוכרת שהשאלה הזו חזרה על עצמה כל הזמן- מה עשיתי שאת כ"כ כועסת? אני באמת מאמינה שאם תגידי לי, אם רק תשימי את הקלפים על השולחן, אני אוכל לנסות ולתקן את מה שקלקלתי. והלא די בכך... אבל את הרי לא מגיבה, ולי כבר נמאס. כמה זמן זה עוד יימשך? כמה פעמים אני אצטרך לעמוד לבד מול השאלות הנוקבות של ההורים, במיוחד של אמא?!?! כמה זמן עוד אני אהיה זאת שנדרשת לקחת אחריות על הנתק הזה. אנחנו שתינו כבר בשנות העשרים לחיינו. אמנם גיל 20 זה לא כמו גיל 24, אבל אני מאמינה שבחורה בת 20 מסוגלת לקחת אחריות למעשיה. לפחות תעמדי מאחורי המעשים שלך, מאחורי ההתנהגות שלך. צריך שניים לטנגו, אני את התפקיד שלי גמרתי. עכשיו תורך. לעזאזל, תתעוררי, ותתחילי לקחת אחריות!!! במיוחד עכשיו, שאת משתחררת משירות הקבע ונוסעת אל מעבר לים. לא הגיע הזמן לפתוח דף חדש??? אחותך.
