לאורו של ירח ...
- פותח הנושא hemi32
- פורסם בתאריך
חופשי בהלל
New member
יפה!
נמאס להתבחשש
New member
מליצי
קראתי. לא אהבתי. מאד לא.
אבל קודם כל אני צריך להבהיר משהו: אין ספק חמי, שאתה אומן. הצלחת לגעת בלבם של כל כך הרבה אנשים, זה אומר שאתה אומן. זה אומר שמה שכתבת היא יצירת אומנות. זה תפקידה של אומנות לגעת. נגעת? הצלחת... אין ספק שרם אורן הוא סופר גדול. כמו גם עירית לינור. מטרתו של ספר אינה להוכיח כמה חכם הכותב, אלא לספר לאנשים אגדה או מציאות שתשעשע, תכעיס, תשמח, תטריד אותם. ואת זה הוא עושה. אחרת לא היו כל כך הרבה אנשים קוראים אותו. "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים" ולכן זו לעולם תהיה מוסיקה נהדרת, ואין ספק ש"סוף העולם שמאלה" הוא קולנוע מצוין למרות שהאקדמיה קטלה אותו - שלוש מאות אלף איש לא מתרגשים לחינם. אין ספק שאני עיתונאי מעולה, למרות שהפוסטים שלי נקראים בשקיקה בעיקר גלל שהם סופר-חושפניים ומרגשים. נגעתי? הגעתי. תחביר? שפה? ניתוח ספרותי? זה אקדמיה. לא כל ספר הוא פרוזה. ולא הכל צריך לנתח, שיר הוא שיר, וספר הוא ספר הוא ספר. סתם יצירת אומנות שעונה לכל הכללים. אז אין ספק חמי, שהשיר הזה שכתבת הוא יצירת אומנות. ובדיוק בגלל זה הוא עיצבן לי את הצורה, והביא לי את הג'ננה. יש לך מסר בשיר. מסר קצר וברור, מסר שהרבה מאיתנו מתחברים אליו: גיליתי את הנער שבי, את הנער והילד שהזנחתי כל השנים, לא רוצה להזניח אותו שוב. רוצה להשלים את הילדות החסרה שלי. והנה, (בהגזמה פראית כמובן) מה שעשית ממנו: "סרטן! היא מתה מסרטן! לאט לאט גססה מחרחרת את נשמתה המעונה לשמיים, קול חרחורה החנוק המנסה לשאוף עוד טיפת אושר בים היגון והנהי, מתמזג עם שפשוף השחרחור שבחוץ. עלי כותרת נופלים לים מוות נוראי, ופתע בכי, זעקה! שלדים מתרוצצים כשגרונם משוסף, עוד מעט יעלה השחר, תיתם ממלכת הצללים... שם אשמדאי מרקד עם לילית, לצלילי זעקות יתומים טבוחים מכבשן רותח. כורעים תחת המשא האיום, זועקים בקול חנוק, ובכיים כמו תפוח - סובב את הנפש ההומיה והבוכיה, נדם הבכי, אסף נוגהו, והערב רד, וליל בא אל העולם, וזעקה נוראה מסוף העולם ועד סופו - אייכה! נשאלה השאלה, נזעק המסר, נמרטה הגבה, נתלש הלב, נקרא השיר, אייכה? זעקתי בקול חנוק מזעם כבוש, היכן הנער שבי שהלך ואיננו עוד לנצח!" ובעברית פשוטה? במקום לספר לי על התגלית שלך, במקום לספר לי על רגע הגילוי הזה, איך הוא קרה, מה כאב בו, איך אתה מתמודד איתו, עברת מתקווה לייאוש סתם ככה? ובקיצור: "מה היה לנו שם קאלארשו" - אתה מגבב מלים קודרות, רובן לא קשורות בשום צורה למסר הקצרצר והענייני, דימויים מיותרים והזויים (אל תדאג, אני כבר מפרט...) במקום לחשוף אתה מערפל לחינם, במקום להעביר מסרים ישיר וחד אתה משתמש בטריק המגעיל ביותר והמאוס ביותר של השירה: כתיבה פאסיבית ("צבעו נצבע, נשימתו סודרה, לחיו חוברה) שום דבר, אבל שום דבר בשיר שלך לא משרת את המסר שכתבת. כמעט שום דבר. לקחת מלים, ליהטטת בהם כדי לתת אוירה כללית קודרת. קשקשת, גיבבת, הזית, התעוות. באותה מידה יכולת לתת מוסיקה אימתנית או תיאור של אמא גוססת ליד שמונת ילדיה המרוחים בדם תרנגולים - ובסוף, כדי להפוך את כל הקש וגבבא הזה לשיר וכדי להסביר את המסר שלך, נאלצת - כמה משעשע - לשנס מותניים, לזרוק את הדימויים לפח, להפסיק עם המלים המוזרות והמצועצעות. ופשוט כתבת. שים לב: בעברית פשוטה של מסמך משפטי... "שנים התנכרתי אליכם , שנים הפניתי גב לרצונותיכם , היום אני יודע שצדקתם ! שטעיתי ! שעלי להיות קשוב לכם ! כי אתם זה אני ואני זה אתם ! אתם תגידו מה ! ואני יגיד איך" איפה "קרקור הצפרדע איפה הינשוף שגרונו ניחר, איפה "הנפש כמו נר, מעמסה אחזתני, עילפון טלטלני, בין טל ודשא כרעתי נפלתי" שום דבר. "סליחה חברים?, איבדתי את עצמי בתוך ים הקשקשת"... אנא עיזרו לג'קי למצוא את המסר ואימרו אותו בקול רם ובצורה פשוטה: הילד והנער שבי? שנים התנכרתי אליכם, לא עוד! אני ואתם זה אחד!" אלו מילים! ככה מדברים! בשביל מה לך לעזאזל היית צריך את קרקור הצפרדע ונשנוש הינשוף? נכון. ריגשת אתם כולם. זה מגיע משתי סיבות: א) בתוך ים השטויות וזיוני השכל שמסביב הוצאת משהו מלבך, וזה יפה ונדיר. ב) יכולת באותה מידה לספר איך שחטת את אמא שלך ובישלת את המח שלה בתוך סיר בחצר של איצקוביץ' - ובסוף לכתוב "לא רוצה להתכחש לנער שבתוכי" וזה היה עושה בדיוק את אותו אפקט, ואפילו אולי היה מגיע לטאגליינס... אני חושב שאני כבר בהגבלת הקילומטראז'. אז אני עושה הפסקה של שניה, פותח חלון חדש, וממשיך לקטול ללא רחם את גבב המלים המרגש שלך. אל תלך לשום מקום.
אבל קודם כל אני צריך להבהיר משהו: אין ספק חמי, שאתה אומן. הצלחת לגעת בלבם של כל כך הרבה אנשים, זה אומר שאתה אומן. זה אומר שמה שכתבת היא יצירת אומנות. זה תפקידה של אומנות לגעת. נגעת? הצלחת... אין ספק שרם אורן הוא סופר גדול. כמו גם עירית לינור. מטרתו של ספר אינה להוכיח כמה חכם הכותב, אלא לספר לאנשים אגדה או מציאות שתשעשע, תכעיס, תשמח, תטריד אותם. ואת זה הוא עושה. אחרת לא היו כל כך הרבה אנשים קוראים אותו. "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים" ולכן זו לעולם תהיה מוסיקה נהדרת, ואין ספק ש"סוף העולם שמאלה" הוא קולנוע מצוין למרות שהאקדמיה קטלה אותו - שלוש מאות אלף איש לא מתרגשים לחינם. אין ספק שאני עיתונאי מעולה, למרות שהפוסטים שלי נקראים בשקיקה בעיקר גלל שהם סופר-חושפניים ומרגשים. נגעתי? הגעתי. תחביר? שפה? ניתוח ספרותי? זה אקדמיה. לא כל ספר הוא פרוזה. ולא הכל צריך לנתח, שיר הוא שיר, וספר הוא ספר הוא ספר. סתם יצירת אומנות שעונה לכל הכללים. אז אין ספק חמי, שהשיר הזה שכתבת הוא יצירת אומנות. ובדיוק בגלל זה הוא עיצבן לי את הצורה, והביא לי את הג'ננה. יש לך מסר בשיר. מסר קצר וברור, מסר שהרבה מאיתנו מתחברים אליו: גיליתי את הנער שבי, את הנער והילד שהזנחתי כל השנים, לא רוצה להזניח אותו שוב. רוצה להשלים את הילדות החסרה שלי. והנה, (בהגזמה פראית כמובן) מה שעשית ממנו: "סרטן! היא מתה מסרטן! לאט לאט גססה מחרחרת את נשמתה המעונה לשמיים, קול חרחורה החנוק המנסה לשאוף עוד טיפת אושר בים היגון והנהי, מתמזג עם שפשוף השחרחור שבחוץ. עלי כותרת נופלים לים מוות נוראי, ופתע בכי, זעקה! שלדים מתרוצצים כשגרונם משוסף, עוד מעט יעלה השחר, תיתם ממלכת הצללים... שם אשמדאי מרקד עם לילית, לצלילי זעקות יתומים טבוחים מכבשן רותח. כורעים תחת המשא האיום, זועקים בקול חנוק, ובכיים כמו תפוח - סובב את הנפש ההומיה והבוכיה, נדם הבכי, אסף נוגהו, והערב רד, וליל בא אל העולם, וזעקה נוראה מסוף העולם ועד סופו - אייכה! נשאלה השאלה, נזעק המסר, נמרטה הגבה, נתלש הלב, נקרא השיר, אייכה? זעקתי בקול חנוק מזעם כבוש, היכן הנער שבי שהלך ואיננו עוד לנצח!" ובעברית פשוטה? במקום לספר לי על התגלית שלך, במקום לספר לי על רגע הגילוי הזה, איך הוא קרה, מה כאב בו, איך אתה מתמודד איתו, עברת מתקווה לייאוש סתם ככה? ובקיצור: "מה היה לנו שם קאלארשו" - אתה מגבב מלים קודרות, רובן לא קשורות בשום צורה למסר הקצרצר והענייני, דימויים מיותרים והזויים (אל תדאג, אני כבר מפרט...) במקום לחשוף אתה מערפל לחינם, במקום להעביר מסרים ישיר וחד אתה משתמש בטריק המגעיל ביותר והמאוס ביותר של השירה: כתיבה פאסיבית ("צבעו נצבע, נשימתו סודרה, לחיו חוברה) שום דבר, אבל שום דבר בשיר שלך לא משרת את המסר שכתבת. כמעט שום דבר. לקחת מלים, ליהטטת בהם כדי לתת אוירה כללית קודרת. קשקשת, גיבבת, הזית, התעוות. באותה מידה יכולת לתת מוסיקה אימתנית או תיאור של אמא גוססת ליד שמונת ילדיה המרוחים בדם תרנגולים - ובסוף, כדי להפוך את כל הקש וגבבא הזה לשיר וכדי להסביר את המסר שלך, נאלצת - כמה משעשע - לשנס מותניים, לזרוק את הדימויים לפח, להפסיק עם המלים המוזרות והמצועצעות. ופשוט כתבת. שים לב: בעברית פשוטה של מסמך משפטי... "שנים התנכרתי אליכם , שנים הפניתי גב לרצונותיכם , היום אני יודע שצדקתם ! שטעיתי ! שעלי להיות קשוב לכם ! כי אתם זה אני ואני זה אתם ! אתם תגידו מה ! ואני יגיד איך" איפה "קרקור הצפרדע איפה הינשוף שגרונו ניחר, איפה "הנפש כמו נר, מעמסה אחזתני, עילפון טלטלני, בין טל ודשא כרעתי נפלתי" שום דבר. "סליחה חברים?, איבדתי את עצמי בתוך ים הקשקשת"... אנא עיזרו לג'קי למצוא את המסר ואימרו אותו בקול רם ובצורה פשוטה: הילד והנער שבי? שנים התנכרתי אליכם, לא עוד! אני ואתם זה אחד!" אלו מילים! ככה מדברים! בשביל מה לך לעזאזל היית צריך את קרקור הצפרדע ונשנוש הינשוף? נכון. ריגשת אתם כולם. זה מגיע משתי סיבות: א) בתוך ים השטויות וזיוני השכל שמסביב הוצאת משהו מלבך, וזה יפה ונדיר. ב) יכולת באותה מידה לספר איך שחטת את אמא שלך ובישלת את המח שלה בתוך סיר בחצר של איצקוביץ' - ובסוף לכתוב "לא רוצה להתכחש לנער שבתוכי" וזה היה עושה בדיוק את אותו אפקט, ואפילו אולי היה מגיע לטאגליינס... אני חושב שאני כבר בהגבלת הקילומטראז'. אז אני עושה הפסקה של שניה, פותח חלון חדש, וממשיך לקטול ללא רחם את גבב המלים המרגש שלך. אל תלך לשום מקום.
מישהו אחד 2 האחד
New member
לא הלכנו לשום מקום
זה אתה זה שמתמהמה...
זה אתה זה שמתמהמה...
לא עיתונאי .. לא משורר .. ../images/Emo70.gif
מצטער , השחתת מילים לשוא , וזה די לגיטימי , שאדם המתעסק בכתיבה רואה את עצמו מטיף בשער , לשעשועי לשון , מעוררי המון , אך זו תכונה גרועה לראות את העולם מבעד למשקפיים של עצמך ! שמע ! אני לא משורר , גם לא קרוב לזה , ועם זאת מצאתי לנכון להעביר תחושות לאנשים קרובים ואהובים כאן בפורום ! כי זאת מטרתו , ולכך הוקם , לגשר בין אנשים שליבם קרוב , ואם אתה אוהב או לא , תקפוץ ! אתה יכול למרוח עמודים שלמים בדיו אדומה או שחורה כרצונך , מצידי תוכל להעביר כאן קורס בכתיבה , או פשוט לכתוב מה שבא לך בראש .. כך אני כותב , זה מה שרציתי להשיג , ואם לא השגתי אותך , יהיה אחד פחות .
מצטער , השחתת מילים לשוא , וזה די לגיטימי , שאדם המתעסק בכתיבה רואה את עצמו מטיף בשער , לשעשועי לשון , מעוררי המון , אך זו תכונה גרועה לראות את העולם מבעד למשקפיים של עצמך ! שמע ! אני לא משורר , גם לא קרוב לזה , ועם זאת מצאתי לנכון להעביר תחושות לאנשים קרובים ואהובים כאן בפורום ! כי זאת מטרתו , ולכך הוקם , לגשר בין אנשים שליבם קרוב , ואם אתה אוהב או לא , תקפוץ ! אתה יכול למרוח עמודים שלמים בדיו אדומה או שחורה כרצונך , מצידי תוכל להעביר כאן קורס בכתיבה , או פשוט לכתוב מה שבא לך בראש .. כך אני כותב , זה מה שרציתי להשיג , ואם לא השגתי אותך , יהיה אחד פחות .
קראתי. לא אהבתי מאד לא (2)
חמי, אני לא ממש יודע לכתוב שירים. אבל אני יודע לספר. אז הנה דוגמא קצרצרה לפתיחה של משהו שהיה קונה אותי אני כמובן מקצר ומדלג ומתמצת, אבל העיקרון... "בן ארבעים ושתים אני (לא באמת...) . ועדיין ילד. כל בוקר אני קם מוקדם, מנער את קורי החלומות השובבים שלי, מכסה את הדלת למערה החשמלית הקסומה מרתקת שבה אני משתולל כל הלילה, פושט את פיג'מת הדובונים שלי, ולובש את החליפה של גיל ארבעים ושתים. כן. בדיוק ככה אני מרגיש. בתשומת לב אני מנער את האבק ממסכת "פני גיל ארבעים ושתים" שלי. בודק אם קרה לה משהו בלילה, אם נוסף לה קמט חדש בזוויות של העיניים, אם היא התרחבה קצת מהחום. בעיקר באיזור הבטן התחתונה. שכמה שאני מגהץ אותה דווקא שם היא מסרבת להתיישר ולהתקשח, מחזק ומהדק את המבט הרציני והעינייני בפנים שלה - ויוצא לחיים שבחוץ. אבל בלילה אני חוזר להיות ילד. משחק עם כולם. ודווקא בלילה הזה פגשתי אותו. מין ילד מוזר כזה, עם מבט עצוב בעיניים. והוא הלך כפוף כזה, מוזנח, משהו בבגדים שלו , משהו בהליכה, משחק ושותק. שותק וכאילו מחכה. מחכה שישאלו אותו. אז שאלתי, והוא סיפר, וסיפר, וכמה קשה לו להיות שם, כלוא, ובניגוד לתמיד, ששם בחלום אני ילד שמח, הלילה הייתי עצוב איתו. בטח עצוב. ולאט לאט התחלתי להבין... ופתאום החליפה הזו קצת התחילה ללחוץ לי, ורציתי להוריד, מה פתאום להוריד? איך יזהו אותי ככה? שאצא עם פיג'מת הדובונים שלי? הצחקתם אותי. ומה יגידו? ואיך?..." טוב, הבנת את העיקרון. כמובן שזו דוגמא בוטה ולא ספרותית בעליל, אבל עם קצת דמיון אפשר ליפות את עולם הדימויים הזה שמשתלשל ומתפתל בצורה שיש לה הגיון והסבר והקשר. ואצלך? שם הרי גולן, צפצוף ינשופים, וקרקור תרנגולות, בקיצור, כתבת את השיר כשהיית בכינרת? זה יפה. אבל במחילה, מה הקשר? ולמה להעמיס אותו בשברי ציטוטים משירים? "ונדמה שהשחר לא יפציע לעולם"? ולמה לעוות את המלים כדי ליצור חרוזים אם אתה לא באמת מתכונן לכתוב ככה הלאה? ("מושל, ומשהו כושל") גם ככה חריזה היא משימה קשה והמסר לפעמים נאבד במאמץ לחרוז, אז למה? "והנפש כמו נר, עולה ויורדת"? הלו? יש לך נדנדה של נרות שבת? עירבבו לך בגן בטעות את "נד נד" עם "נר לי דקיק?" לאן היא עולה, למי היא יורדת? מה זה הדימוי המטופש וההזוי הזה? ומה זה קשור לקול הכי "כבכיו של תינוק"? ואגב, תינוקות בוכים, מה רע אם תכתוב "וקול בכיו של תינוק"? הלא לאור השתלשלות העלילה מדובר אכן בתינוק בשר ודם (או שבכלל זה התינוק של הינשוף?) שנשימתו "סודרה" , ו"לחיו באדום נצבע". אז אתה חושב שאם תכתוב "כבכיו של תינוק" זה יהפוך מתיאור לדימוי ויעשה אותך למשורר? טוב, אין לזה באמת סוף, וזה יהיה קצת טפשי אם אני אנסה להסביר לך למה לא כותבים בשיר "זעקתי בעוז ובהיסטריה", ולמה אתה נשמע פתאטי כשאתה מנסה לשכנע אותי שהבחור הרזה והשקוף מאחורי העץ הפחיד אותך נורא "ולפתע חלחלה!" תגיד מה קורה איתך? ראית יותר מדי הצגות של אחותך בסמינר? קראת עודף ספרים של ה. תראל, או איזה תת-זבלון חרדי אחר? מה זו השפה השמאלצית והאובר-אובר-אובר דרמטית הזו? אבל בחיי שבתך כל הכאוס, ניסיתי פשוט סתם להבין מה היה :אתה ישבת בכינרת, כן? בהית בצפרדעים. מצוין. אחלה עיסוק. כנראה היית רחוק מחניוני-מטיילים כי לא שמעת מוסיקה מזרחית, והיה, כדבריך, "שקט ניצחי" (בכינרת?) אחלה אוירה לחשבון נפש - וזה כמובן במקרה שהיית מצליח לתפוס אותה כשהיא לא עסוקה בלעלות ולרדת... ומה קרה פתאום? שמעת קול בכי "כבכיו של תינוק" ובמקום להתקשר ל"הצלה" או לממועצה מקומית שער הגולן אתה מחפש אותו. זה יפה. סח על האומץ. והנה! חלחלה! בעתה! אימה חשכה! אתה שואג בעוצמה! זועק ברעדה! עיניך קרועות לרווחה! ואני די מבין אותך. שקט, חושך, ינשופים וכל זה... מין חייזר שהוא ספק תינוק ספק נער (דוד דאור?) בוכה בקול הכי מוזר בעולם: "עמוס מיגון" "נחנק מאנחה" (בחייך חמי, מתי שמעת מישהו נחנק מאנחה? מה זה אסטמה?) ו"כורע ממעמסה..." (גם את המעמסה הצלחת לשמוע דרך הבכי של החייזר? אוזניים לך...) ואז מה? אתה קורס תחתיך ומתעלף? חמי? לחץ דם נמוך? לא. ברצינות... להזכיר לך שאתה עדיין לא מתאר חלום? החלום מתחיל רק אחרי שהתעלפת (למה לעזאזל אתה צריך לשמוע תינוק ולהתעלף כדי להסביר שחלמת משהו יפה בלילה?) אז מה הקטע? זה אפילו לא קיטש. סתם גבב מעצבן של מלים פסאודו-דיכאוניות. היית עושה שירות טוב לעצמך אם פשוט היית יושב וכותב מהלב את המסר המקסים שלך. (ואני נשבע לך שאם יש לך ביצים ותעשה את זה עכשיו, אני מעניק לך צל"ש פומבי ושיר הילולים) מספר לנו על עצמינו, מראה לנו נקודות חדשות במלחמה הנואשת הזו לאמץ לעצמינו את גיל התבגרות בגיל שלושים. ספר איך אתה מתמודד. ספר על התהליך. דבר איתנו חמי, אל תזיין לנו את השכל. ועל ההתלהבות של חברי הפורום? סבתא שלי היתה אומרת "במקו םשאין אנשים השתדל להיות איש, ובמקום שאין איש? "איז א הערינג אויכעט א פיש" (גם דג מלוח זה דג...)
חמי, אני לא ממש יודע לכתוב שירים. אבל אני יודע לספר. אז הנה דוגמא קצרצרה לפתיחה של משהו שהיה קונה אותי אני כמובן מקצר ומדלג ומתמצת, אבל העיקרון... "בן ארבעים ושתים אני (לא באמת...) . ועדיין ילד. כל בוקר אני קם מוקדם, מנער את קורי החלומות השובבים שלי, מכסה את הדלת למערה החשמלית הקסומה מרתקת שבה אני משתולל כל הלילה, פושט את פיג'מת הדובונים שלי, ולובש את החליפה של גיל ארבעים ושתים. כן. בדיוק ככה אני מרגיש. בתשומת לב אני מנער את האבק ממסכת "פני גיל ארבעים ושתים" שלי. בודק אם קרה לה משהו בלילה, אם נוסף לה קמט חדש בזוויות של העיניים, אם היא התרחבה קצת מהחום. בעיקר באיזור הבטן התחתונה. שכמה שאני מגהץ אותה דווקא שם היא מסרבת להתיישר ולהתקשח, מחזק ומהדק את המבט הרציני והעינייני בפנים שלה - ויוצא לחיים שבחוץ. אבל בלילה אני חוזר להיות ילד. משחק עם כולם. ודווקא בלילה הזה פגשתי אותו. מין ילד מוזר כזה, עם מבט עצוב בעיניים. והוא הלך כפוף כזה, מוזנח, משהו בבגדים שלו , משהו בהליכה, משחק ושותק. שותק וכאילו מחכה. מחכה שישאלו אותו. אז שאלתי, והוא סיפר, וסיפר, וכמה קשה לו להיות שם, כלוא, ובניגוד לתמיד, ששם בחלום אני ילד שמח, הלילה הייתי עצוב איתו. בטח עצוב. ולאט לאט התחלתי להבין... ופתאום החליפה הזו קצת התחילה ללחוץ לי, ורציתי להוריד, מה פתאום להוריד? איך יזהו אותי ככה? שאצא עם פיג'מת הדובונים שלי? הצחקתם אותי. ומה יגידו? ואיך?..." טוב, הבנת את העיקרון. כמובן שזו דוגמא בוטה ולא ספרותית בעליל, אבל עם קצת דמיון אפשר ליפות את עולם הדימויים הזה שמשתלשל ומתפתל בצורה שיש לה הגיון והסבר והקשר. ואצלך? שם הרי גולן, צפצוף ינשופים, וקרקור תרנגולות, בקיצור, כתבת את השיר כשהיית בכינרת? זה יפה. אבל במחילה, מה הקשר? ולמה להעמיס אותו בשברי ציטוטים משירים? "ונדמה שהשחר לא יפציע לעולם"? ולמה לעוות את המלים כדי ליצור חרוזים אם אתה לא באמת מתכונן לכתוב ככה הלאה? ("מושל, ומשהו כושל") גם ככה חריזה היא משימה קשה והמסר לפעמים נאבד במאמץ לחרוז, אז למה? "והנפש כמו נר, עולה ויורדת"? הלו? יש לך נדנדה של נרות שבת? עירבבו לך בגן בטעות את "נד נד" עם "נר לי דקיק?" לאן היא עולה, למי היא יורדת? מה זה הדימוי המטופש וההזוי הזה? ומה זה קשור לקול הכי "כבכיו של תינוק"? ואגב, תינוקות בוכים, מה רע אם תכתוב "וקול בכיו של תינוק"? הלא לאור השתלשלות העלילה מדובר אכן בתינוק בשר ודם (או שבכלל זה התינוק של הינשוף?) שנשימתו "סודרה" , ו"לחיו באדום נצבע". אז אתה חושב שאם תכתוב "כבכיו של תינוק" זה יהפוך מתיאור לדימוי ויעשה אותך למשורר? טוב, אין לזה באמת סוף, וזה יהיה קצת טפשי אם אני אנסה להסביר לך למה לא כותבים בשיר "זעקתי בעוז ובהיסטריה", ולמה אתה נשמע פתאטי כשאתה מנסה לשכנע אותי שהבחור הרזה והשקוף מאחורי העץ הפחיד אותך נורא "ולפתע חלחלה!" תגיד מה קורה איתך? ראית יותר מדי הצגות של אחותך בסמינר? קראת עודף ספרים של ה. תראל, או איזה תת-זבלון חרדי אחר? מה זו השפה השמאלצית והאובר-אובר-אובר דרמטית הזו? אבל בחיי שבתך כל הכאוס, ניסיתי פשוט סתם להבין מה היה :אתה ישבת בכינרת, כן? בהית בצפרדעים. מצוין. אחלה עיסוק. כנראה היית רחוק מחניוני-מטיילים כי לא שמעת מוסיקה מזרחית, והיה, כדבריך, "שקט ניצחי" (בכינרת?) אחלה אוירה לחשבון נפש - וזה כמובן במקרה שהיית מצליח לתפוס אותה כשהיא לא עסוקה בלעלות ולרדת... ומה קרה פתאום? שמעת קול בכי "כבכיו של תינוק" ובמקום להתקשר ל"הצלה" או לממועצה מקומית שער הגולן אתה מחפש אותו. זה יפה. סח על האומץ. והנה! חלחלה! בעתה! אימה חשכה! אתה שואג בעוצמה! זועק ברעדה! עיניך קרועות לרווחה! ואני די מבין אותך. שקט, חושך, ינשופים וכל זה... מין חייזר שהוא ספק תינוק ספק נער (דוד דאור?) בוכה בקול הכי מוזר בעולם: "עמוס מיגון" "נחנק מאנחה" (בחייך חמי, מתי שמעת מישהו נחנק מאנחה? מה זה אסטמה?) ו"כורע ממעמסה..." (גם את המעמסה הצלחת לשמוע דרך הבכי של החייזר? אוזניים לך...) ואז מה? אתה קורס תחתיך ומתעלף? חמי? לחץ דם נמוך? לא. ברצינות... להזכיר לך שאתה עדיין לא מתאר חלום? החלום מתחיל רק אחרי שהתעלפת (למה לעזאזל אתה צריך לשמוע תינוק ולהתעלף כדי להסביר שחלמת משהו יפה בלילה?) אז מה הקטע? זה אפילו לא קיטש. סתם גבב מעצבן של מלים פסאודו-דיכאוניות. היית עושה שירות טוב לעצמך אם פשוט היית יושב וכותב מהלב את המסר המקסים שלך. (ואני נשבע לך שאם יש לך ביצים ותעשה את זה עכשיו, אני מעניק לך צל"ש פומבי ושיר הילולים) מספר לנו על עצמינו, מראה לנו נקודות חדשות במלחמה הנואשת הזו לאמץ לעצמינו את גיל התבגרות בגיל שלושים. ספר איך אתה מתמודד. ספר על התהליך. דבר איתנו חמי, אל תזיין לנו את השכל. ועל ההתלהבות של חברי הפורום? סבתא שלי היתה אומרת "במקו םשאין אנשים השתדל להיות איש, ובמקום שאין איש? "איז א הערינג אויכעט א פיש" (גם דג מלוח זה דג...)
לא
לא הלכתי, ואם הלכתי לא חזרתי, סתם עצבן אותי השיר, לייתר דיוק אוסף התגובות "מדהים" שבעקבותיו. ואני שואל את עצמי, הקשקוש הזה באמת הדהים אותם? או שכמו שאמרה ילדה אחת: לא מממש הבנתי אבל זה נראה לי שיר יפה? כלומר כל מה שהוא קצת יותר מ"שלום מה נשמע" הופך ל"מדהים" ואז התחלתי לחשוב על הפעמים שכתבו לי פה "מדהים" ואיכשהוא זה עשה לי... נו לא חשוב... (-:
לא הלכתי, ואם הלכתי לא חזרתי, סתם עצבן אותי השיר, לייתר דיוק אוסף התגובות "מדהים" שבעקבותיו. ואני שואל את עצמי, הקשקוש הזה באמת הדהים אותם? או שכמו שאמרה ילדה אחת: לא מממש הבנתי אבל זה נראה לי שיר יפה? כלומר כל מה שהוא קצת יותר מ"שלום מה נשמע" הופך ל"מדהים" ואז התחלתי לחשוב על הפעמים שכתבו לי פה "מדהים" ואיכשהוא זה עשה לי... נו לא חשוב... (-:
אליזד?!
הרגשתי מאוד לא נעים לקרוא את התגובות שלך לחמי. תהיתי תוך קריאת דבריך מדוע אתה נוזף בו ללא רחם. וכי מה הוא חטאו? אינני מכיר אותך, לא ידעתי להחליט אם זה מתוך חוסר רגישות או רוע. לא, לא נראה היה לי הגיוני שזה מתוך קנאה-גם אתה כותב יפה ולא סביר שתקנא-אז למה? למה להעיר בכזו בוטות? שכחת לרגע שאתה כותב לאדם-אדם, אדם שעתיד לקרוא את מה שאתה כותב לו!!! חשבת מה הוא עלול להרגיש עם זה? זה עניין אותך בכלל??? אליזד!!! זה ממש ממש לא יפה! קח נשימה עמוקה, קרא את דבריך שוב, ושפוט בעצמך...
הרגשתי מאוד לא נעים לקרוא את התגובות שלך לחמי. תהיתי תוך קריאת דבריך מדוע אתה נוזף בו ללא רחם. וכי מה הוא חטאו? אינני מכיר אותך, לא ידעתי להחליט אם זה מתוך חוסר רגישות או רוע. לא, לא נראה היה לי הגיוני שזה מתוך קנאה-גם אתה כותב יפה ולא סביר שתקנא-אז למה? למה להעיר בכזו בוטות? שכחת לרגע שאתה כותב לאדם-אדם, אדם שעתיד לקרוא את מה שאתה כותב לו!!! חשבת מה הוא עלול להרגיש עם זה? זה עניין אותך בכלל??? אליזד!!! זה ממש ממש לא יפה! קח נשימה עמוקה, קרא את דבריך שוב, ושפוט בעצמך...
נמאס להתבחשש
New member
זה הסגנון של הבנאדם
אפשר לאהוב אפשר לא. לפעמים אנשים מעדיפים לעטוף את התחושות במעטה מליצי מלא דימויים פומפוזים. לא כולם מצליחים או רוצים לשדר כל כך חשוף ונקי. כמוך. אני מעדיפה את הסגנון הישיר. אבל עובדה שהרבה הבינו והתרגשו. תכונה אנושית עצובה שמעדיפה להתעטף בהמון המון מלל כדי לחפות על הרגש. מה לעשות. עובדה שזה מוכר.
אפשר לאהוב אפשר לא. לפעמים אנשים מעדיפים לעטוף את התחושות במעטה מליצי מלא דימויים פומפוזים. לא כולם מצליחים או רוצים לשדר כל כך חשוף ונקי. כמוך. אני מעדיפה את הסגנון הישיר. אבל עובדה שהרבה הבינו והתרגשו. תכונה אנושית עצובה שמעדיפה להתעטף בהמון המון מלל כדי לחפות על הרגש. מה לעשות. עובדה שזה מוכר.
נמאס להתבחשש
New member
נכון מאוד.
וגם טיטאניק היה סרט מצליח
איזה כייף להרגיש מיעוט איכותי.
וגם טיטאניק היה סרט מצליח
איזה כייף להרגיש מיעוט איכותי.Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.