לאהובי... חלק א'.
בן יקר ואהוב שלי, לפני 14 שנים ו- 10 ימים נתתי לך חיים. כשחבל הטבור נותק בנינו לא ידעתי ולא חשבתי לרגע לאן יובילו אותנו החיים. לא היה לי זמן לחשוב... הייתי תחת הפחד הנוראי שאולי שוב אסבול מדכאון שלאחר הלידה שאני בטוחה שהיה לי לאחר הולדת אחותך, אימי חלתה אז בסרטן ופחדתי שלא יהיה מי שיושיט לי יד חמה ואוהבת כשאזדקק לה....הפחד והדאגה היו נוראיים ופשוט תפקדתי כמו רובוט...היום אתם קוראים לזה "טיקטוק של העניינים" אז כן בן, אז טקטקתי את הכל כמו רובוט.... אתמול אחה"צ הרגשתי ששוב נותק חבל הטבור בנינו....ולהבדיל מלפני 14 שנה – זולגות לי הדמעות משמחה, מאושר ומגאוה שכן בן, מעתה ואילך אני יודעת שבגרת, שציידנו אותך בהמון כלים, בהבנה, ביכולת לנתח דברים, בראיה חיובית של החיים, באומץ ובעיקר בהמון המון אהבה.... לפני חודשיים זרקת לנו בארוחת הערב אתגר. אמרת לנו שאתה רוצה לנסוע עם הקבוצה למחנה אימונים בגרמניה. לי נתקעה החביתה בגרון ואבא... לא אמר מילה... קם מהכסא, הביא את פנקס הצ'קים ושאל אותך – מה הסכום שצריך למלא?... לא אכחיש שכמעט הרגתי את אבא אחר כך, אבל הוא היה כל כך נחרץ שאמרתי לעצמי - "עדיף שאשתוק ואשחה עם הזרם" מתוך ידיעה שאתה תיסוג ותוותר על הרעיון. לאט לאט וביסודיות זרמנו עם הרעיון... התחלת לרקום רעיונות סביב הנסיעה...ביקשת מאבא שאחרי שבוע של מחנה האימונים יצטרף אליך לנסיעת כיף... שתיסעו לבלות...ואתה יודע שלאבא לא צריך להגיד יותר מזה...רק צריך להגיד לו אבא בוא איתי והוא כבר יגיע... ושילמנו, השלמנו ציוד שעולה ים של כסף, בנינו מסלול לטיול המשך, קראנו חומר על המקומות שתיסע אליהם וביקשתי שלא תגיד לאיש שאתה נוסע....כבר זממתי לשאול את הצוות בבה"ס איך אתה מתנהג... וככל שהתקרב מועד הנסיעה כך עלה המתח. חזרת לטקטק ב-ע-נ-ק... ראיתי את חברנו ה-OCD מתחיל לנגוס חלקות טובות...דברים ששכחתי מהם "באו לבקר"...וכך אני מתייחסת לכך בן...באו לבקר ואני בטוחה שיעזבו במהרה ...התחלת לשאול אותי כל רגע – "אמא מה השעה?"...בעבר הרחוק זה היה הסימן של אבא ושלי עד כמה ה- OCD שלך משתפר או לא...היית חייב לבדוק את נוכחותנו בבית והיית צועק מכל פינה בבית ,אמא...מה השעה?". אני חייבת לומר שכששמעתי את זה עכשיו בפעם הראשונה – הנשמה פרחה לי ותוך שניה הודעתי לאבא שאתה לא נוסע.... טקטוק הרגלים שרגל ימין נוגעת בקרסול שמאל ואח"כ ההפך – הטקטוק שבגללו בעבר היית על הרצפה מליון פעם חזר בגדול...אבל הפעם התפלאתי נורא שאתה לא נופל??? איך זה?... העניים...אוי העניים...איך הן לא כואבות לך? שעות נוספות שהן עובדות - ימינה, שמאלה, סלטה לפנים ופעמיים סלטה לאחור – זה הקצב נכון? הטיקים לא הטרידו אותי כלל. הפחיד אותי ה-OCD ובערב שביקשת ל"תפוס איתי שיחה" וביקשת להתחיל לקחת את הכדורים פעם נוספת – נשברתי.....לא בן...רק לא זה....אנחנו כבר עוד מעט שנה ללא התרופות....בוא נוותר... אבל הייתי 10 – תודה בכך...אמרתי לך תן לי יום לחשוב ואחזיר לך תשובה.... הלכתי להרוג את אבא פעם נוספת (מסכן אבא...הרגתי והחייתי אותו מליון פעם בתקופה האחרונה)....ואתה יודע מה קרה?....אבא גילה סדקים... נבהל.... אמר לי את יודעת מה – "בואי באמת נוריד אותו מהרעיון".... וזה בדיוק מה שהייתי צריכה....אתה יודע שזה הדלק שלי...מקור האנרגיה שלי.... 30 שניות היינו שותפים לרעיון ואז אמרתי לו – "מה פתאום....הולכים באש ובמים...כמו תמיד...ננצח...עם תרופות בלי תרופות....הבן נוסע". שוחחתי איתך למחרת. הסברתי לך את משמעות החזרה לתרופות. הסברתי לך שההשפעה לא מיידית, שצריך לקבוע תור לרופא על מנת להתחיל איתם שוב. סיכמנו שנבדוק בכל רגע נתון עד כמה ה- OCD מפריע לתפקוד, אספנו את כל העצות מהשנים הארוכות על "הלוחמה ב- OCD" ותירגלנו נשימות....
בן יקר ואהוב שלי, לפני 14 שנים ו- 10 ימים נתתי לך חיים. כשחבל הטבור נותק בנינו לא ידעתי ולא חשבתי לרגע לאן יובילו אותנו החיים. לא היה לי זמן לחשוב... הייתי תחת הפחד הנוראי שאולי שוב אסבול מדכאון שלאחר הלידה שאני בטוחה שהיה לי לאחר הולדת אחותך, אימי חלתה אז בסרטן ופחדתי שלא יהיה מי שיושיט לי יד חמה ואוהבת כשאזדקק לה....הפחד והדאגה היו נוראיים ופשוט תפקדתי כמו רובוט...היום אתם קוראים לזה "טיקטוק של העניינים" אז כן בן, אז טקטקתי את הכל כמו רובוט.... אתמול אחה"צ הרגשתי ששוב נותק חבל הטבור בנינו....ולהבדיל מלפני 14 שנה – זולגות לי הדמעות משמחה, מאושר ומגאוה שכן בן, מעתה ואילך אני יודעת שבגרת, שציידנו אותך בהמון כלים, בהבנה, ביכולת לנתח דברים, בראיה חיובית של החיים, באומץ ובעיקר בהמון המון אהבה.... לפני חודשיים זרקת לנו בארוחת הערב אתגר. אמרת לנו שאתה רוצה לנסוע עם הקבוצה למחנה אימונים בגרמניה. לי נתקעה החביתה בגרון ואבא... לא אמר מילה... קם מהכסא, הביא את פנקס הצ'קים ושאל אותך – מה הסכום שצריך למלא?... לא אכחיש שכמעט הרגתי את אבא אחר כך, אבל הוא היה כל כך נחרץ שאמרתי לעצמי - "עדיף שאשתוק ואשחה עם הזרם" מתוך ידיעה שאתה תיסוג ותוותר על הרעיון. לאט לאט וביסודיות זרמנו עם הרעיון... התחלת לרקום רעיונות סביב הנסיעה...ביקשת מאבא שאחרי שבוע של מחנה האימונים יצטרף אליך לנסיעת כיף... שתיסעו לבלות...ואתה יודע שלאבא לא צריך להגיד יותר מזה...רק צריך להגיד לו אבא בוא איתי והוא כבר יגיע... ושילמנו, השלמנו ציוד שעולה ים של כסף, בנינו מסלול לטיול המשך, קראנו חומר על המקומות שתיסע אליהם וביקשתי שלא תגיד לאיש שאתה נוסע....כבר זממתי לשאול את הצוות בבה"ס איך אתה מתנהג... וככל שהתקרב מועד הנסיעה כך עלה המתח. חזרת לטקטק ב-ע-נ-ק... ראיתי את חברנו ה-OCD מתחיל לנגוס חלקות טובות...דברים ששכחתי מהם "באו לבקר"...וכך אני מתייחסת לכך בן...באו לבקר ואני בטוחה שיעזבו במהרה ...התחלת לשאול אותי כל רגע – "אמא מה השעה?"...בעבר הרחוק זה היה הסימן של אבא ושלי עד כמה ה- OCD שלך משתפר או לא...היית חייב לבדוק את נוכחותנו בבית והיית צועק מכל פינה בבית ,אמא...מה השעה?". אני חייבת לומר שכששמעתי את זה עכשיו בפעם הראשונה – הנשמה פרחה לי ותוך שניה הודעתי לאבא שאתה לא נוסע.... טקטוק הרגלים שרגל ימין נוגעת בקרסול שמאל ואח"כ ההפך – הטקטוק שבגללו בעבר היית על הרצפה מליון פעם חזר בגדול...אבל הפעם התפלאתי נורא שאתה לא נופל??? איך זה?... העניים...אוי העניים...איך הן לא כואבות לך? שעות נוספות שהן עובדות - ימינה, שמאלה, סלטה לפנים ופעמיים סלטה לאחור – זה הקצב נכון? הטיקים לא הטרידו אותי כלל. הפחיד אותי ה-OCD ובערב שביקשת ל"תפוס איתי שיחה" וביקשת להתחיל לקחת את הכדורים פעם נוספת – נשברתי.....לא בן...רק לא זה....אנחנו כבר עוד מעט שנה ללא התרופות....בוא נוותר... אבל הייתי 10 – תודה בכך...אמרתי לך תן לי יום לחשוב ואחזיר לך תשובה.... הלכתי להרוג את אבא פעם נוספת (מסכן אבא...הרגתי והחייתי אותו מליון פעם בתקופה האחרונה)....ואתה יודע מה קרה?....אבא גילה סדקים... נבהל.... אמר לי את יודעת מה – "בואי באמת נוריד אותו מהרעיון".... וזה בדיוק מה שהייתי צריכה....אתה יודע שזה הדלק שלי...מקור האנרגיה שלי.... 30 שניות היינו שותפים לרעיון ואז אמרתי לו – "מה פתאום....הולכים באש ובמים...כמו תמיד...ננצח...עם תרופות בלי תרופות....הבן נוסע". שוחחתי איתך למחרת. הסברתי לך את משמעות החזרה לתרופות. הסברתי לך שההשפעה לא מיידית, שצריך לקבוע תור לרופא על מנת להתחיל איתם שוב. סיכמנו שנבדוק בכל רגע נתון עד כמה ה- OCD מפריע לתפקוד, אספנו את כל העצות מהשנים הארוכות על "הלוחמה ב- OCD" ותירגלנו נשימות....