לאהובי... חלק א'.
- פותח הנושא יעלבל
- פורסם בתאריך
תיקי וזיו שגן
New member
שלום לך תום וברוכה הבאה../images/Emo24.gif
כל הכבוד על הפירגון לאמא...אכן מגיע לה היא נהדרת
כל הכבוד על הפירגון לאמא...אכן מגיע לה היא נהדרת
קצינוס ובוס טורטוס
New member
בעיניים רצוצות ועייפות מיומיים קשים
הסתקרנתי אז נכנסתי...ונפעמתי כי שוב הפורום הזכיר לי אהבה של אמא מהי...
הסתקרנתי אז נכנסתי...ונפעמתי כי שוב הפורום הזכיר לי אהבה של אמא מהי...
ליעל בר../images/Emo140.gif
קראתי ובכיתי....מזדהה איתך עד עמקי נשמתי וחווה את אותם הרגשות בכל פעם שבני אהובי מתקדם עוד צעד קטן בחייו העמוסים.. בדיוק אתמול עברתי חוויה דומה שהוא נפגש לגיבושון עם חבריו לכיתה בקניון השכונתי, כל כך חששתי וחרדתי מה יהיה? איך יסתדר? וישבתי קפוצה ומתוחה כשהסללורי בידי לכל צלצול שיגיע...והגיעו הצלצולים של הבכי וחוסר השליטה אך בהכוונה ותיווך מתאים הוא עבר זאת בשלום (יחסית) ואפילו קנה לי מתנההההההה!!! אני עדיין לא במקום שלך אך בטוחה שאהיה (רון רק בן 10) ובעזרתה של ד"ר מיקי אברמוביץ המדהימה אני בטוחה שהוא יגיע להישגים מדהימים. מחזקת את ידייך וחג שמח ורגוע לכולכם. נורית
קראתי ובכיתי....מזדהה איתך עד עמקי נשמתי וחווה את אותם הרגשות בכל פעם שבני אהובי מתקדם עוד צעד קטן בחייו העמוסים.. בדיוק אתמול עברתי חוויה דומה שהוא נפגש לגיבושון עם חבריו לכיתה בקניון השכונתי, כל כך חששתי וחרדתי מה יהיה? איך יסתדר? וישבתי קפוצה ומתוחה כשהסללורי בידי לכל צלצול שיגיע...והגיעו הצלצולים של הבכי וחוסר השליטה אך בהכוונה ותיווך מתאים הוא עבר זאת בשלום (יחסית) ואפילו קנה לי מתנההההההה!!! אני עדיין לא במקום שלך אך בטוחה שאהיה (רון רק בן 10) ובעזרתה של ד"ר מיקי אברמוביץ המדהימה אני בטוחה שהוא יגיע להישגים מדהימים. מחזקת את ידייך וחג שמח ורגוע לכולכם. נורית
תיקי וזיו שגן
New member
ברוכים הבאים לפורום../images/Emo24.gif
לכל הגולשים החדשים...נשמח אם תישארו עימנו.
לכל הגולשים החדשים...נשמח אם תישארו עימנו.
לאהובי...חלק ג'
הלילה בשעה 01:30 צפצץ הסלולרי שלי, על צג המכשיר היתה הודעה ממך: My IL phone is dead this is the worst day ever"" נחנקתי, לא ידעתי איך להגיב....עכשיו, 20 שעות אח"כ אני יודעת שאשמור הודעה זו לנצח ופעם, כשתהיה אבא ונשב ונדבר על פרופורציות בחיים אזכיר לך את ההודעה ששלחת וגרמה לי לרצות למות באותו רגע.... יום א' לנסיעה: 23:00: אתה מתקשר ומודיע שהגעתם "הכל בסדר אמא, נדבר, אשלח לך הודעה שהגענו למלון (שנמצא כשעתיים נסיעה משדה התעופה)".... "בי ילד, לילה טוב.... והחלטתי לנסות וללכת לישון. 01:45: טלפון מקפיץ....אני ש-ו-נ-א-ת את הטלפונים בשעות הללו...הם מזכירים לי דברים נוראים ואני מפחדת מהם......אלפית השניה ואני מפוקסת...זה בטוח אתה... "הלו אמא, זה אני...רק רציתי להגיד לך שעדיין לא יצאנו משדה התעופה....אנחנו מחפשים את ה"שייגץ" הוא הלך לאיבוד....וסיננת מליון "ברכות" על שייגץ. בן, אני אומרת לך, שייגץ הוא כמוך....אתה הכי צריך לגלות הבנה...אמרתי לך שהוא מטופל תרופתית אבל לדעתי לא מאוזן מספיק... ואתה יודע בדיוק מה הוא חווה ומה הוא מרגיש...אז למה אתה כועס? "אני עייף, מותש...מת לישון" תנסה להרדם באוטובוס אני אומרת....אולי תצליח... ומוחי בכלל עסוק בב', המדריך, שבטח איבד 10 שנים מחייו...אבל הוא איש נורא נורא מיוחד....הוא מורה לספורט במקצועו ומאמן הקבוצה אבל בנשמתו הוא מחנך....איננו מבדיל בין בן כמוך וכמו שייגץ...בעיניו כולם שווים ואת כולם לקח למחנה האימונים על אף הקושי הצפוי.... "בי, אשלח לך הודעה שהגענו" 03:54: הסלולרי שלי מצפצץ – "הגענו, אני הולך לישון. ב- 07:00 השכמה". 03:55: אני ממסמסת לך בחזרה "תודה שעל אף שאתה מת מעייפות לא שכחת להודיע לי" 03:56: הטלפון בבית מצלצל ידעתי שזה אתה - ..."אמא...תגידי את נורמלית? מה את ערה בשעה כזו? לכי לישון... 07:04: אתה מתקשר. "אמא....אני חייב להגיד לך משהו....אני לא יודע לאן הגענו אבל אני מסתכל עכשיו דרך החלון ונראה לי שהגענו לארץ האגדות... הכל כל כך ציורי, כל כך פסטורלי שאני משפשף ומשפשף את העניים ולא מאמין... אני אומרת לך שכך מגיב כל אחד שנוסע פעם ראשונה לחו"ל ובמיוחד לעיר ציורית כמו זו שאתה נסעת אליה.... 22:00: אבא מצלצל אליך...הקוצים בישבן מכך שאתה לא מצלצל מטריפים אותו.... "אבא...אין לי זמן עכשיו...אנחנו עסוקים...כשיהיה לי זמן אצלצל....לילה טוב"...ואף מילה נוספת. יום ב' לנסיעה: 08:00: "אמא....אל תשאלי מה קרה"...ואני שומעת את הקול הכל כך מוכר ומבשר רעות.... "מה קרה בן?".... ואתה בקול מוטרף "עזבנו את המלון לפני כשעה וחצי ועכשיו נזכרתי שהשארתי את התיק הקטן עם הדרכון, כרטיס הטיסה, הכסף, הפלאפונים המנעול הקטן והמפתחות למזוודה על המיטה שלי....במקום גלוי... י-ג-נ-ב-ו לי" ואת היגנבו לי כבר צרחת..... והלב שלי דופק...מתלבטת בכל מילה שאני עומדת להוציא מהפה...תרגלנו יציאה מהחדר, תרגלנו אירגון התיק, תרגלנו ותרגלנו..... ואני מתה להגיד לך משהו בסגנון "לכולם זה יכול לקרות אבל לך זה מוכרח"...משפט פולני ידוע....ואני עדיין מהססת מה להגיד ...ואתה....אתה קולט מיד את דממת ההתלבטות שלי ומתרגם אותה לכך שאני כועסת עליך... "ידעתי...ידעתי שיקרה לי משהו....מישהו יגע לי בדברים...אני נ-ט-ר-ף... אל תכעסי עלי..." ואיך אכעס בן???? הלא אתה תרגלת התארגנות ואני תרגלתי את "זה יקרה לך"....הייתי מוכנה להכין את עצמי למשהו שיקרה....ותרגלתי איך לא לכעוס...אבל ברגע האמת...קצת פיקששתי.... וספרתי עד 12 ואמרתי לך שכרגע אין מה לעשות. איש לא יחזיר את האוטובוס בכדי שתיקח את הדברים...נקווה שאיש לא יגע בתיק והכל יסתדר ... "תני לי את אבא" פקדת ....יוווו...איזה טון ציווי.... ואבא חוזר על דברי ואני רואה את הפולניות שלו מתחילה לטפס במעלה שערותיו...וגוון פניו משתנה....ואני מחליטה ליצור תקלה בטלפון...והופס...השיחה התנתקה....בעיית תקשורת...זו לא אני.... ולפני שאתה מצלצל שוב אני מרביצה באבא נאום תוכחה, פוציניו קוציניו....קח אוויר....הוא לא כאן לידנו שנוכל לעזור...צריך אסטרטגיה אחרת...ואני מציעה שאולי נצלצל לקבלה ונבקש שילכו לאסוף את התיק ואבא אומר לי – עיזבי....לא כדאי להוציא את השד החוצה...אולי באמת איש לא יגע בתיק והכל יעבור על מקומו בשלום..... ואתה מצלצל שוב....ואבא בקולו מלטף ואומר לך בן...תרגע...בוא נחשוב ביחד...עם אתה מדבר איתי בפלאפון אז סימן שלא גנבו לך את הטלפון, נכון? ...ואופס, נופל לך האסימון....רגע, נכון...אבל יש לי שניים....ואבא שואל אותך עם איזה אתה מדבר? ואתה....מוטרף לחלוטין....עם האפור....ואבא אומר לך – שניהם אפורים...ואתה אומר....לא יודע....ואבא מסביר לך שהם שונים במראה, אחד פלאפון ישראלי ואחד פלפאון חו"ל...ואתה יודע....ולא ידעת מה הוא מה והבנו ...אי אפשר לדבר איתך כרגע....ב' המדריך לא היה בסביבה....סיכמנו שנסיים את השיחה ונדבר שוב בערב. התלבטנו אבא ואני מה לעשות...החלטנו לחכות שתחזור בערב למלון. אבא נסע לירושלים לכל היום....עבר עלי יום זוועתי ולא היה לי עם מי לחלוק אותו....אבא היה ביום עמוס פגישות ולא רציתי להפריע לו... אני מוכרחה להודות שהתפלאתי כל היום שלא צלצלת באטרף....עכשיו אני יודעת שהעבידו אותך בפרך באימונים ובתחרויות ולא נתנו לך רגע אחד להתפנות לחשיבה אחרת.... 19:17: "אמא..." ואני שומעת שאתה מתנשם בכבדות...."הגענו למלון....אני רץ לחדר....תלווי אותי בטלפון...אני מפחד...." והרעד מתחיל להשתלט עלי....זה לא יאומן איך המוח אומר תרגעי וגוף עושה מה שבא לו..... "אמא, אני פותח את הדלת של החדר..."... אתה משתף אותי בכל צעד ...."אני לא רואה כלום....אמא....אין כלום...א..מ..א......אין תיק........לקחו לי את הכל.........ואתה צועק .....ב'.......ב.'.........איפה אתה .....ואני שומעת אותך פורץ בבכי – קורע לב..... אני שומעת אותך פותח את הדלת של החדר במלון, ניתקל בב' ששמע אותך צורח ורץ אליך....ואתה משתולל...אתה צורח ומקלל את כל העולם, דודיו ובני דודיו....אוצר המילים שלך גורם לי להתכווץ ולהתכווץ ואני מלבינה ואחותך עומדת לידי ..."אמא מה קרה...דברי איתי...." היא אומרת.....ואתה מקלל את הגרמנים...את הנאצים....ואני לא יכולה לנשום...קשה לי ...
הלילה בשעה 01:30 צפצץ הסלולרי שלי, על צג המכשיר היתה הודעה ממך: My IL phone is dead this is the worst day ever"" נחנקתי, לא ידעתי איך להגיב....עכשיו, 20 שעות אח"כ אני יודעת שאשמור הודעה זו לנצח ופעם, כשתהיה אבא ונשב ונדבר על פרופורציות בחיים אזכיר לך את ההודעה ששלחת וגרמה לי לרצות למות באותו רגע.... יום א' לנסיעה: 23:00: אתה מתקשר ומודיע שהגעתם "הכל בסדר אמא, נדבר, אשלח לך הודעה שהגענו למלון (שנמצא כשעתיים נסיעה משדה התעופה)".... "בי ילד, לילה טוב.... והחלטתי לנסות וללכת לישון. 01:45: טלפון מקפיץ....אני ש-ו-נ-א-ת את הטלפונים בשעות הללו...הם מזכירים לי דברים נוראים ואני מפחדת מהם......אלפית השניה ואני מפוקסת...זה בטוח אתה... "הלו אמא, זה אני...רק רציתי להגיד לך שעדיין לא יצאנו משדה התעופה....אנחנו מחפשים את ה"שייגץ" הוא הלך לאיבוד....וסיננת מליון "ברכות" על שייגץ. בן, אני אומרת לך, שייגץ הוא כמוך....אתה הכי צריך לגלות הבנה...אמרתי לך שהוא מטופל תרופתית אבל לדעתי לא מאוזן מספיק... ואתה יודע בדיוק מה הוא חווה ומה הוא מרגיש...אז למה אתה כועס? "אני עייף, מותש...מת לישון" תנסה להרדם באוטובוס אני אומרת....אולי תצליח... ומוחי בכלל עסוק בב', המדריך, שבטח איבד 10 שנים מחייו...אבל הוא איש נורא נורא מיוחד....הוא מורה לספורט במקצועו ומאמן הקבוצה אבל בנשמתו הוא מחנך....איננו מבדיל בין בן כמוך וכמו שייגץ...בעיניו כולם שווים ואת כולם לקח למחנה האימונים על אף הקושי הצפוי.... "בי, אשלח לך הודעה שהגענו" 03:54: הסלולרי שלי מצפצץ – "הגענו, אני הולך לישון. ב- 07:00 השכמה". 03:55: אני ממסמסת לך בחזרה "תודה שעל אף שאתה מת מעייפות לא שכחת להודיע לי" 03:56: הטלפון בבית מצלצל ידעתי שזה אתה - ..."אמא...תגידי את נורמלית? מה את ערה בשעה כזו? לכי לישון... 07:04: אתה מתקשר. "אמא....אני חייב להגיד לך משהו....אני לא יודע לאן הגענו אבל אני מסתכל עכשיו דרך החלון ונראה לי שהגענו לארץ האגדות... הכל כל כך ציורי, כל כך פסטורלי שאני משפשף ומשפשף את העניים ולא מאמין... אני אומרת לך שכך מגיב כל אחד שנוסע פעם ראשונה לחו"ל ובמיוחד לעיר ציורית כמו זו שאתה נסעת אליה.... 22:00: אבא מצלצל אליך...הקוצים בישבן מכך שאתה לא מצלצל מטריפים אותו.... "אבא...אין לי זמן עכשיו...אנחנו עסוקים...כשיהיה לי זמן אצלצל....לילה טוב"...ואף מילה נוספת. יום ב' לנסיעה: 08:00: "אמא....אל תשאלי מה קרה"...ואני שומעת את הקול הכל כך מוכר ומבשר רעות.... "מה קרה בן?".... ואתה בקול מוטרף "עזבנו את המלון לפני כשעה וחצי ועכשיו נזכרתי שהשארתי את התיק הקטן עם הדרכון, כרטיס הטיסה, הכסף, הפלאפונים המנעול הקטן והמפתחות למזוודה על המיטה שלי....במקום גלוי... י-ג-נ-ב-ו לי" ואת היגנבו לי כבר צרחת..... והלב שלי דופק...מתלבטת בכל מילה שאני עומדת להוציא מהפה...תרגלנו יציאה מהחדר, תרגלנו אירגון התיק, תרגלנו ותרגלנו..... ואני מתה להגיד לך משהו בסגנון "לכולם זה יכול לקרות אבל לך זה מוכרח"...משפט פולני ידוע....ואני עדיין מהססת מה להגיד ...ואתה....אתה קולט מיד את דממת ההתלבטות שלי ומתרגם אותה לכך שאני כועסת עליך... "ידעתי...ידעתי שיקרה לי משהו....מישהו יגע לי בדברים...אני נ-ט-ר-ף... אל תכעסי עלי..." ואיך אכעס בן???? הלא אתה תרגלת התארגנות ואני תרגלתי את "זה יקרה לך"....הייתי מוכנה להכין את עצמי למשהו שיקרה....ותרגלתי איך לא לכעוס...אבל ברגע האמת...קצת פיקששתי.... וספרתי עד 12 ואמרתי לך שכרגע אין מה לעשות. איש לא יחזיר את האוטובוס בכדי שתיקח את הדברים...נקווה שאיש לא יגע בתיק והכל יסתדר ... "תני לי את אבא" פקדת ....יוווו...איזה טון ציווי.... ואבא חוזר על דברי ואני רואה את הפולניות שלו מתחילה לטפס במעלה שערותיו...וגוון פניו משתנה....ואני מחליטה ליצור תקלה בטלפון...והופס...השיחה התנתקה....בעיית תקשורת...זו לא אני.... ולפני שאתה מצלצל שוב אני מרביצה באבא נאום תוכחה, פוציניו קוציניו....קח אוויר....הוא לא כאן לידנו שנוכל לעזור...צריך אסטרטגיה אחרת...ואני מציעה שאולי נצלצל לקבלה ונבקש שילכו לאסוף את התיק ואבא אומר לי – עיזבי....לא כדאי להוציא את השד החוצה...אולי באמת איש לא יגע בתיק והכל יעבור על מקומו בשלום..... ואתה מצלצל שוב....ואבא בקולו מלטף ואומר לך בן...תרגע...בוא נחשוב ביחד...עם אתה מדבר איתי בפלאפון אז סימן שלא גנבו לך את הטלפון, נכון? ...ואופס, נופל לך האסימון....רגע, נכון...אבל יש לי שניים....ואבא שואל אותך עם איזה אתה מדבר? ואתה....מוטרף לחלוטין....עם האפור....ואבא אומר לך – שניהם אפורים...ואתה אומר....לא יודע....ואבא מסביר לך שהם שונים במראה, אחד פלאפון ישראלי ואחד פלפאון חו"ל...ואתה יודע....ולא ידעת מה הוא מה והבנו ...אי אפשר לדבר איתך כרגע....ב' המדריך לא היה בסביבה....סיכמנו שנסיים את השיחה ונדבר שוב בערב. התלבטנו אבא ואני מה לעשות...החלטנו לחכות שתחזור בערב למלון. אבא נסע לירושלים לכל היום....עבר עלי יום זוועתי ולא היה לי עם מי לחלוק אותו....אבא היה ביום עמוס פגישות ולא רציתי להפריע לו... אני מוכרחה להודות שהתפלאתי כל היום שלא צלצלת באטרף....עכשיו אני יודעת שהעבידו אותך בפרך באימונים ובתחרויות ולא נתנו לך רגע אחד להתפנות לחשיבה אחרת.... 19:17: "אמא..." ואני שומעת שאתה מתנשם בכבדות...."הגענו למלון....אני רץ לחדר....תלווי אותי בטלפון...אני מפחד...." והרעד מתחיל להשתלט עלי....זה לא יאומן איך המוח אומר תרגעי וגוף עושה מה שבא לו..... "אמא, אני פותח את הדלת של החדר..."... אתה משתף אותי בכל צעד ...."אני לא רואה כלום....אמא....אין כלום...א..מ..א......אין תיק........לקחו לי את הכל.........ואתה צועק .....ב'.......ב.'.........איפה אתה .....ואני שומעת אותך פורץ בבכי – קורע לב..... אני שומעת אותך פותח את הדלת של החדר במלון, ניתקל בב' ששמע אותך צורח ורץ אליך....ואתה משתולל...אתה צורח ומקלל את כל העולם, דודיו ובני דודיו....אוצר המילים שלך גורם לי להתכווץ ולהתכווץ ואני מלבינה ואחותך עומדת לידי ..."אמא מה קרה...דברי איתי...." היא אומרת.....ואתה מקלל את הגרמנים...את הנאצים....ואני לא יכולה לנשום...קשה לי ...
לאהובי....חלק ד'
ופתאום....לא יודעת למה... אני מתחילה לצחוק בהיסטריה מוחלטת....ואחותך נבהלת...כי אני רועדת מקור ויחד עם זאת צוחקת.... וב' לוקח מידך את הטלפון, אומר לי אתקשר אח"כ וסוגר אותו.... דקה, שתיים, שלוש, עשר, רבע שעה, חצי שעה...ואני משתגעת....אחותך מביאה לי מעיל.... מתיישבת עלי כדי לחמם אותי....אמא ...היא אומרת...בואי נצלצל לאבא...זה דחוף... ואני אומרת שלא....מה בסך הכל קרה???? והמוח לא שומע לגוף, וההגיון לא שומע למוח והגוף עושה מה שבא לו...והלכתי לאיבוד....הייתי באחת הסיטואציות הבודדות בחיי שלא ידעתי מה לעשות. אחרי חצי שעה ב' מצלצל.... אתה רגוע יותר הוא אומר....שתית משהו והצלחת לדבר איתו מעט.... "אז תשמעי יעל" אומר לי ב'....כשהגענו ביום א' ב- 4 בבוקר למלון אספתי מכל הילדים את הדרכונים וכרטיסי הטיסה ...הם אצלי בכספת....לגבי הארנק....בדקתי על גופו של הבן וגיליתי את הארנק בכיס התחתון (הוא הלך עם מכנסי דגמ"ח).... פלאפונים – שניהם עליו....ובאמת התיק, המפתחות ועוד כמה ניירות – אנחנו לא מוצאים....אנחנו נוסעים לאכול...הבן ירגע וכשנחזור....אכנס איתו לחדר ואבדוק בחפציו...." אוישששש...לב תעבוד ...לב תעבוד אני אומרת לעצמי....לצחוק לבכות....איך להגיב....ואיפה אבא שלך... ואני מקללת קללה עסיסית.... ואחותך....נשמתי....המומה....עדיין יושבת עלי ומחבקת אותי בגופה הקטן.... ואמא תרגעי....תסבירי לי איך את רועדת מקור ועדיין צוחקת.... ואני אומרת לה.... וסליחה על מה שאכתוב...אבל לי – מותר)......בתוך כל הקרב הבליחה במוחי מחשבה שהנה עכשיו צופים באחיך 6 מליון יהודים וצועקים לך: "ילא בן...קדימה בן..."... ולא יכולה להרגע מהמחשבה על הסיטואציה הדבילית הזו.... "בואי אמא...נלך החוצה לטייל עם הכלבים" אחותך אומרת... והאויר בחוץ מחזיר לי קצת נשימה.... 22:30: אבא נכנס....מריח מיד משהו.... אומר שהתאפק לא לשאול כל היום מה קורה.....קצת פחד...קצת לא רצה לשמוע...כי הלב ניבא לו שזה לא יגמר נחמד.... ועוד לא התחלתי לספר....ואתה מצלצל. השארתי אותך עם אבא והטלפון והלכתי...עייפתי כל כך...התווספה לי בבת אחת טונה וחצי של עייפות איומה נוסף על זו שהיתה מהמתח לקראת נסיעתך ...ופשוט נכנסתי למיטה...ונרדמתי מיד. לא יודעת מה קרה, לא יודעת מה אמרתם אחד לשני....לא יודעת כלום..... 01:30: הסלולרי שלי מצפצף, על צג המכשיר היתה הודעה ממך: My IL phone is dead this is the worst day ever"" רק זה מה שהיה חסר לי.... שהפלאפון שלך יעבור לעולם שכולו טוב..... אחותך שמעה את הסמס נכנס ומיד כותבת לך בחזרה: "תרגע ז'וז'ו...אולי הסוללה ריקה. תנסה להוציא את הסוללה ותכניס שוב. תזכור שתמיד יש ימים גרועים יותר. אנחנו אוהבים אותך". ודממה.....אין טלפון, אין סמס, אין מייל, ש..ק...ט....רגיעה.... גמרתי לישון....ואני חושבת....מה התפקשש.....למה שכחת היכן הדרכון והיכן הכסף ואיזה פלאפון יש לך.... יום ג' לנסיעה: 06:00: אתה פותר לי את הבעיה..."אמא, שכחתי לקחת יומיים רטלין".... היום לא אשכח ...רק צלצלי אלי בשעה 07:30 לוודא שאני לוקח את זה בארוחת הבוקר.... 07:30: "היי בן, בוקר טוב" "בוקר טוב אמא, לקחתי....יהיה בסדר....אבא שטף אותי והתאפסתי...." לפני שעתיים: "הי אמא.... היה ברור היום אחה"צ עם המנקה ומנהל המלון....הם לא מוצאים את התיק שלי..... אני ...ואני...ואני....ודי........לא רוצה לכתוב אפילו מה אמרת....... "אמא....שאבא יבוא כבר....." ואני....לוקחת נשימה ארוכה.... – אל דאגה בן... אבא גשש בלש בפעולה יגיע בסוף השבוע..... החזק מעמד בן...כוחות ההצלה מגיעים.... ואני מחייכת.... אני מחייכת כי לא ביקשת ולו פעם אחת לחזור הביתה, אמרת שאתה נהנה ועובד קשה על אף מה שקרה באמצע, לא נטרפת לחלוטין מזה שנגעו לך בדברים, הגעת בעצמך למסקנה ששכחת לקחת רטלין (ואני משוכנעת שזה מרוב התרגשות), ננזפת ע"י אבא ו"התפקסת" מיד......ואני שמחה.... אני שמחה שמיד לקחת את הדברים בפרופרציות הנכונות ושמחה שהתגובות שלך היו כעס, עלבון, רוגז נוראי אבל הפגנת שליטה מ-ו-ח-ל-ט-ת על גופך ועל ידך.... אני אוהבת אותך בן.... אמא.
ופתאום....לא יודעת למה... אני מתחילה לצחוק בהיסטריה מוחלטת....ואחותך נבהלת...כי אני רועדת מקור ויחד עם זאת צוחקת.... וב' לוקח מידך את הטלפון, אומר לי אתקשר אח"כ וסוגר אותו.... דקה, שתיים, שלוש, עשר, רבע שעה, חצי שעה...ואני משתגעת....אחותך מביאה לי מעיל.... מתיישבת עלי כדי לחמם אותי....אמא ...היא אומרת...בואי נצלצל לאבא...זה דחוף... ואני אומרת שלא....מה בסך הכל קרה???? והמוח לא שומע לגוף, וההגיון לא שומע למוח והגוף עושה מה שבא לו...והלכתי לאיבוד....הייתי באחת הסיטואציות הבודדות בחיי שלא ידעתי מה לעשות. אחרי חצי שעה ב' מצלצל.... אתה רגוע יותר הוא אומר....שתית משהו והצלחת לדבר איתו מעט.... "אז תשמעי יעל" אומר לי ב'....כשהגענו ביום א' ב- 4 בבוקר למלון אספתי מכל הילדים את הדרכונים וכרטיסי הטיסה ...הם אצלי בכספת....לגבי הארנק....בדקתי על גופו של הבן וגיליתי את הארנק בכיס התחתון (הוא הלך עם מכנסי דגמ"ח).... פלאפונים – שניהם עליו....ובאמת התיק, המפתחות ועוד כמה ניירות – אנחנו לא מוצאים....אנחנו נוסעים לאכול...הבן ירגע וכשנחזור....אכנס איתו לחדר ואבדוק בחפציו...." אוישששש...לב תעבוד ...לב תעבוד אני אומרת לעצמי....לצחוק לבכות....איך להגיב....ואיפה אבא שלך... ואני מקללת קללה עסיסית.... ואחותך....נשמתי....המומה....עדיין יושבת עלי ומחבקת אותי בגופה הקטן.... ואמא תרגעי....תסבירי לי איך את רועדת מקור ועדיין צוחקת.... ואני אומרת לה.... וסליחה על מה שאכתוב...אבל לי – מותר)......בתוך כל הקרב הבליחה במוחי מחשבה שהנה עכשיו צופים באחיך 6 מליון יהודים וצועקים לך: "ילא בן...קדימה בן..."... ולא יכולה להרגע מהמחשבה על הסיטואציה הדבילית הזו.... "בואי אמא...נלך החוצה לטייל עם הכלבים" אחותך אומרת... והאויר בחוץ מחזיר לי קצת נשימה.... 22:30: אבא נכנס....מריח מיד משהו.... אומר שהתאפק לא לשאול כל היום מה קורה.....קצת פחד...קצת לא רצה לשמוע...כי הלב ניבא לו שזה לא יגמר נחמד.... ועוד לא התחלתי לספר....ואתה מצלצל. השארתי אותך עם אבא והטלפון והלכתי...עייפתי כל כך...התווספה לי בבת אחת טונה וחצי של עייפות איומה נוסף על זו שהיתה מהמתח לקראת נסיעתך ...ופשוט נכנסתי למיטה...ונרדמתי מיד. לא יודעת מה קרה, לא יודעת מה אמרתם אחד לשני....לא יודעת כלום..... 01:30: הסלולרי שלי מצפצף, על צג המכשיר היתה הודעה ממך: My IL phone is dead this is the worst day ever"" רק זה מה שהיה חסר לי.... שהפלאפון שלך יעבור לעולם שכולו טוב..... אחותך שמעה את הסמס נכנס ומיד כותבת לך בחזרה: "תרגע ז'וז'ו...אולי הסוללה ריקה. תנסה להוציא את הסוללה ותכניס שוב. תזכור שתמיד יש ימים גרועים יותר. אנחנו אוהבים אותך". ודממה.....אין טלפון, אין סמס, אין מייל, ש..ק...ט....רגיעה.... גמרתי לישון....ואני חושבת....מה התפקשש.....למה שכחת היכן הדרכון והיכן הכסף ואיזה פלאפון יש לך.... יום ג' לנסיעה: 06:00: אתה פותר לי את הבעיה..."אמא, שכחתי לקחת יומיים רטלין".... היום לא אשכח ...רק צלצלי אלי בשעה 07:30 לוודא שאני לוקח את זה בארוחת הבוקר.... 07:30: "היי בן, בוקר טוב" "בוקר טוב אמא, לקחתי....יהיה בסדר....אבא שטף אותי והתאפסתי...." לפני שעתיים: "הי אמא.... היה ברור היום אחה"צ עם המנקה ומנהל המלון....הם לא מוצאים את התיק שלי..... אני ...ואני...ואני....ודי........לא רוצה לכתוב אפילו מה אמרת....... "אמא....שאבא יבוא כבר....." ואני....לוקחת נשימה ארוכה.... – אל דאגה בן... אבא גשש בלש בפעולה יגיע בסוף השבוע..... החזק מעמד בן...כוחות ההצלה מגיעים.... ואני מחייכת.... אני מחייכת כי לא ביקשת ולו פעם אחת לחזור הביתה, אמרת שאתה נהנה ועובד קשה על אף מה שקרה באמצע, לא נטרפת לחלוטין מזה שנגעו לך בדברים, הגעת בעצמך למסקנה ששכחת לקחת רטלין (ואני משוכנעת שזה מרוב התרגשות), ננזפת ע"י אבא ו"התפקסת" מיד......ואני שמחה.... אני שמחה שמיד לקחת את הדברים בפרופרציות הנכונות ושמחה שהתגובות שלך היו כעס, עלבון, רוגז נוראי אבל הפגנת שליטה מ-ו-ח-ל-ט-ת על גופך ועל ידך.... אני אוהבת אותך בן.... אמא.
איש החידות
New member
../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif
יעל, פשוט אין מילים
גאה בך !!!
יעל, פשוט אין מילים
תיקי וזיו שגן
New member
אמרי לי יקירה...לא חשבת פעם
להתחיל לכתוב ספרים...את מדהימה בתיאורים וסוחפת אותנו אל תוך עולמך במתח...וריגושים...פשוט חבל"ז ממוש...אבידות זה חלק מהחוויה..ושיחקת אותה..כל הכבוד
להתחיל לכתוב ספרים...את מדהימה בתיאורים וסוחפת אותנו אל תוך עולמך במתח...וריגושים...פשוט חבל"ז ממוש...אבידות זה חלק מהחוויה..ושיחקת אותה..כל הכבוד
זיו האמיתי
New member
יעל ../images/Emo26.gif
לילה טוב לך לכי לנוח מעט עד הסמסום הבא . כל הכבוד לך ואני מקווה מימצאו את כל האבדות/גניבות .
לילה טוב לך לכי לנוח מעט עד הסמסום הבא . כל הכבוד לך ואני מקווה מימצאו את כל האבדות/גניבות .
לאהובי...חלק ה'
הלילה ישנתי כל כך טוב שאפילו לא התעוררתי בבוקר...(ואתה יודע שנרשמתי לטיול אופניים שכל כך חיכיתי לו...איזה באסה...). טוב שצילצלת... אבל בשניה הראשונה לא זהיתי אותך. מה קרה לקולך? אמרת שדאגת לי כי לא הערתי אותך ב- 05:00....אמרת שהחברה שלך התרגלו לשמוע את אמא שלך מצלצלת להעיר אותכם...זה נתן להם קצת הרגשה של אמא בבית... שאלתי אותך עם פגשת את אבא אתמול וענית לי ב..ט...ח כזה שהבנתי כמה שחיכית שהוא יגיע... אבא התקשר אלי...היה מוכרח לשתף אותי בחוויות. גשש בלש בפעולה אמר שנמצאה האבדה....החבאת את התיק והניירת כל כך טוב שאף אחד לא ימצא - ולא מצאת את זה בעצמך....אבל היית 10 כי מיד קלטת שעוצמת התגובות של היתה "חזקה" מידי ואמרת שאתה הולך להתנצל בפני מנהל המלון, הצוות ובפני ב' על "הסקנדל" שעשית... בן - הכל נמחל לך....פעם...לפני המון המון זמן (...כולה שנה וחצי...) לא היית מוכן לשמוע על המילה להתנצל...לא ידעת בכלל מה ערכה המעשי של מילה זו. העובדה שאמרת שאתה הולך להתנצל - היא עוד נק' ציון דרך עבורך - כל הכבוד! ואבא סיפר שהדברים שלך היו ארוזים...חבל על הזמן...שקיות הבגדים המלוכלכות היו כולן סגורות במליון קשרים וקשורות אחת עם השניה וקשורות למזוודה שקשורה....ל...שקשור...ל...סתם...צחוקים....אבא אמר שמסכנים החיידקים - לא השארת להם טיפה אויר בשקיות... הוא הגיע אליך ונסע ישר למגרש לראות אותך. הוא מספר שחש תחושת גאוה אמיתית כשראה אותך...הוא אף פעם לא ראה אותך במשחק אמיתי...נראתם כל כך מרשימים עם הבגדים הענקיים האלה, עם המגנים הענקיים והקסדות על הראש...בדיוק צילמו אותכם לטלויזיה הגרמנית... הפסדתם אבא אמר .... "חסרה להם עבודת צוות" - אמר לי הגשש בלש שהפך לפרשן ספורט (תענה לו...תענה לו את מה שאנחנו כל הזמן אומרים לו...שיהיה בשקט כי הוא...הספורט היחידי שהוא עושה זה להזיז את העכבר של המחשב מצד ימין לצד שמאל...תענה לו)... שאלתי אותך מה קרה לקולך...אמרת שאתה עייף מאוד. אתם ישנים בממוצע 5 שעות בלילה, כל היום על הקרח וצועקים ... אה..שכחתי שהתקשורת היחידה במשחקים האלה היא רק צעקות...אמרת שכואב לך מאוד הגרון...לך לגשש בלש, לפרשן הספורט שבמקרה הצורך הוא גם רוקח...יש לו בתיק עזרה ראשונה לעניין. אין דבר בן, מחרתיים אתה נפרד מהקבוצה ונוסע עם אבא והוא בטח יתן לך להשלים שעות שינה...אני אומרת... "נראה לך"??? אתה שואג לשפורפרת...לרגע קט חזר קולך... את ראית איזה אוטו נתנו לאבא? יש לו מליון "כפתוריטיס" (כפתורים) ו-GPS (מערכת ניווט לווינית) מובנה...אני חייב ללמוד על הכל...וחוץ מזה אבא אמר לי שמחרתיים אנחנו צריכים....ונגיע ל....ובתוכנית יש את ...אז נראה לך שיש לי זמן לישון?"....אבל את יודעת מה אמא...במחשבה שניה תגידי לו שיתן לי קצת לישון... לא בעצם אל תגידי לו...בעצם כן תגידי לו...בעצם לא אל תגידי לו....וכאן ידעתי והבנתי...כן בן, זה אתה...בני הטוב והמוכר....עם התגידי לו ואל תגידי לו ועם הכן ועם הלא... אז בן ...אל תשכח...אני לא אומרת לאף אחד שום דבר....כמו תמיד....החוקים נשארים, גם כשאתה רחוק ממני....אתה איתו ואתה אומר לו - לא לי. אתה פותר את הבעיות עם מי שנמצא איתך...לא עם כל העולם וסביבתו... ועצה קטנה לסיום...זרוק לו "חו'תמת... פנה קוטה (פנק אותה)...ועוד אוסף המילים מתוכניות הישראלים וארץ נהדרת שאתה מדקלם בע"פ ותראה איך הכל מסתדר... אז תהנה בן...אני מרגישה שעכשיו מותר לי להוריד הילוך...נשארו רק עוד 14 יום... אוהבת אותך וגאה בך, אמא
הלילה ישנתי כל כך טוב שאפילו לא התעוררתי בבוקר...(ואתה יודע שנרשמתי לטיול אופניים שכל כך חיכיתי לו...איזה באסה...). טוב שצילצלת... אבל בשניה הראשונה לא זהיתי אותך. מה קרה לקולך? אמרת שדאגת לי כי לא הערתי אותך ב- 05:00....אמרת שהחברה שלך התרגלו לשמוע את אמא שלך מצלצלת להעיר אותכם...זה נתן להם קצת הרגשה של אמא בבית... שאלתי אותך עם פגשת את אבא אתמול וענית לי ב..ט...ח כזה שהבנתי כמה שחיכית שהוא יגיע... אבא התקשר אלי...היה מוכרח לשתף אותי בחוויות. גשש בלש בפעולה אמר שנמצאה האבדה....החבאת את התיק והניירת כל כך טוב שאף אחד לא ימצא - ולא מצאת את זה בעצמך....אבל היית 10 כי מיד קלטת שעוצמת התגובות של היתה "חזקה" מידי ואמרת שאתה הולך להתנצל בפני מנהל המלון, הצוות ובפני ב' על "הסקנדל" שעשית... בן - הכל נמחל לך....פעם...לפני המון המון זמן (...כולה שנה וחצי...) לא היית מוכן לשמוע על המילה להתנצל...לא ידעת בכלל מה ערכה המעשי של מילה זו. העובדה שאמרת שאתה הולך להתנצל - היא עוד נק' ציון דרך עבורך - כל הכבוד! ואבא סיפר שהדברים שלך היו ארוזים...חבל על הזמן...שקיות הבגדים המלוכלכות היו כולן סגורות במליון קשרים וקשורות אחת עם השניה וקשורות למזוודה שקשורה....ל...שקשור...ל...סתם...צחוקים....אבא אמר שמסכנים החיידקים - לא השארת להם טיפה אויר בשקיות... הוא הגיע אליך ונסע ישר למגרש לראות אותך. הוא מספר שחש תחושת גאוה אמיתית כשראה אותך...הוא אף פעם לא ראה אותך במשחק אמיתי...נראתם כל כך מרשימים עם הבגדים הענקיים האלה, עם המגנים הענקיים והקסדות על הראש...בדיוק צילמו אותכם לטלויזיה הגרמנית... הפסדתם אבא אמר .... "חסרה להם עבודת צוות" - אמר לי הגשש בלש שהפך לפרשן ספורט (תענה לו...תענה לו את מה שאנחנו כל הזמן אומרים לו...שיהיה בשקט כי הוא...הספורט היחידי שהוא עושה זה להזיז את העכבר של המחשב מצד ימין לצד שמאל...תענה לו)... שאלתי אותך מה קרה לקולך...אמרת שאתה עייף מאוד. אתם ישנים בממוצע 5 שעות בלילה, כל היום על הקרח וצועקים ... אה..שכחתי שהתקשורת היחידה במשחקים האלה היא רק צעקות...אמרת שכואב לך מאוד הגרון...לך לגשש בלש, לפרשן הספורט שבמקרה הצורך הוא גם רוקח...יש לו בתיק עזרה ראשונה לעניין. אין דבר בן, מחרתיים אתה נפרד מהקבוצה ונוסע עם אבא והוא בטח יתן לך להשלים שעות שינה...אני אומרת... "נראה לך"??? אתה שואג לשפורפרת...לרגע קט חזר קולך... את ראית איזה אוטו נתנו לאבא? יש לו מליון "כפתוריטיס" (כפתורים) ו-GPS (מערכת ניווט לווינית) מובנה...אני חייב ללמוד על הכל...וחוץ מזה אבא אמר לי שמחרתיים אנחנו צריכים....ונגיע ל....ובתוכנית יש את ...אז נראה לך שיש לי זמן לישון?"....אבל את יודעת מה אמא...במחשבה שניה תגידי לו שיתן לי קצת לישון... לא בעצם אל תגידי לו...בעצם כן תגידי לו...בעצם לא אל תגידי לו....וכאן ידעתי והבנתי...כן בן, זה אתה...בני הטוב והמוכר....עם התגידי לו ואל תגידי לו ועם הכן ועם הלא... אז בן ...אל תשכח...אני לא אומרת לאף אחד שום דבר....כמו תמיד....החוקים נשארים, גם כשאתה רחוק ממני....אתה איתו ואתה אומר לו - לא לי. אתה פותר את הבעיות עם מי שנמצא איתך...לא עם כל העולם וסביבתו... ועצה קטנה לסיום...זרוק לו "חו'תמת... פנה קוטה (פנק אותה)...ועוד אוסף המילים מתוכניות הישראלים וארץ נהדרת שאתה מדקלם בע"פ ותראה איך הכל מסתדר... אז תהנה בן...אני מרגישה שעכשיו מותר לי להוריד הילוך...נשארו רק עוד 14 יום... אוהבת אותך וגאה בך, אמא
אלי של נופר ובר
New member
איזה אוסף של חוויות התווספו לכם
אך בעיקר לבן........ איזה כיף יהיה לשבת מתישהו ולשחזר אותן , לצחוק על כל רגעי הלחץ האלה , על אובדן העשתונות ועל ההתעשתות (שהגיעה עם אבא)...... ממלאי הזכרונות האלה ניזונים שנים אח"כ.......ומחייכים...... שמחה בשבילך , יעל, שאת נושמת לרווחה ונחה סופ סופ
אך בעיקר לבן........ איזה כיף יהיה לשבת מתישהו ולשחזר אותן , לצחוק על כל רגעי הלחץ האלה , על אובדן העשתונות ועל ההתעשתות (שהגיעה עם אבא)...... ממלאי הזכרונות האלה ניזונים שנים אח"כ.......ומחייכים...... שמחה בשבילך , יעל, שאת נושמת לרווחה ונחה סופ סופ
קראתי בשקיקה - כל מילה פנינה../images/Emo42.gif
הרגשות הגועשים שעולים מדבריך רק מזכירים לי כמה שאני מעריצה את הבן שלי ואת כל הטורטניקים שמסתכלים לפחד בעיניים ולא מוותרים... הכי דיבר אלי הקטע "אמרת שאתה מת לסגת אבל אתה לא מוותר....אתה נוסע"... פשוט גיבור הבן שלך... פשוט גיבור... אכן כן, הסיפור שלכם רק מוכיח ש"קשה באימונים - קל בקרב"... הרבה עוצמה יש בכם ובזכות זה וחוש ההומור אין בליבי ספק שעוד תגיעו רחוק (אפילו יותר מגרמניה...) אגב, נקרעתי מצחוק מהקטע על הנאצים. משום מה, גם נדבי שלי לא סובל אותם...
הרגשות הגועשים שעולים מדבריך רק מזכירים לי כמה שאני מעריצה את הבן שלי ואת כל הטורטניקים שמסתכלים לפחד בעיניים ולא מוותרים... הכי דיבר אלי הקטע "אמרת שאתה מת לסגת אבל אתה לא מוותר....אתה נוסע"... פשוט גיבור הבן שלך... פשוט גיבור... אכן כן, הסיפור שלכם רק מוכיח ש"קשה באימונים - קל בקרב"... הרבה עוצמה יש בכם ובזכות זה וחוש ההומור אין בליבי ספק שעוד תגיעו רחוק (אפילו יותר מגרמניה...) אגב, נקרעתי מצחוק מהקטע על הנאצים. משום מה, גם נדבי שלי לא סובל אותם...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.