טלטל עושה פרצוף
New member
לאבא.... שוב. (חלק ג')
הנה עבר עוד שבוע מהמכתב הקודם... ושוב אני כותבת לך. כשאני חושבת עלייך אני מרגישה מן ריק כזה.. אפילו שאני מוצפת בזכרונות. רק הרעיון הזה שאני עדיין יכולה להרגיש את החיבוק שלך, ואיתו הידיעה שאני בחיים לא אקבל אותו יותר.... שניהם ביחד הורסים אותי. 8 בבוקר עכשיו..... אנשים מתחילים את היום בשעה הזאת. ואני יושבת פה כמו ילדה מטומטמת ובוכה. אלוהים, למה לעזאזל אני בוכה? לא בכיתי מספיק? בכיתי. לא הגעתי למסקנה שהדמעות שלי לא יחזירו לי אותך? הגעתי. אז מה יש עוד לבכות? ובכל זאת. היינו שלשום אצל הסבים והסבתות עם הטיוטה של המצבה... לשאול מה דעתם. איזה שיחה מטומטמת הלכה אצל ההורים שלך... אני יודעת, אני יודעת. שוב אני קוטלת מהר מדיי, שוב אני חושבת שאני יודעת הכל. אבל.. אני לא מוכנה לקבל את זה שאתה שם. אתה איתי בלב. וזה שיש שם גוף בקופסה שמכוסה בקצב חול ואבנים ופרחים לא אומר לי כלום. סבא לא הבין למה אין לי מה להגיד על המצבה. למה אני "לא תורמת לשיחה". לעזאזל איתם..... נראה להם שמעניין אותי אם יהיה כתוב תאריך עברי או לועזי, או שניהם? נראה לי שגם לך זה לא משמעותי. ואולי כן? לא.. אין סיכוי. בטוח אכפת לך מה יהיה איתנו עכשיו..... אם כל כך אכפת לך למה אתה לא חוזר?! אוף, תראה אותי. הבטחתי לעצמי לא לכעוס. הבטחתי לא לשאול שאלות של מפגרת. תחזור כבר. בכל החודש וחצי שלא היית בבית כשנסעת לא התגעגעתי כמו בשבועיים וקצת המזורגגים האלה.... אם תחזור אני מבטיחה שלא נריב. אני מבטיחה לא להגביר את הסטריאו מעל למה שאמרת... מבטיחה לשאול כל יום מה שלומך. מבטיחה לתת לך ולאמא לדבר בשקט... מבטיחה להעריך אותך באמת באמת... מבטיחה להיות מאושרת.... מבטיחה חיבוק ענק.....מבטיחה בחיים לא לשחק ברוגז לשבועיים כשאני מתעצבנת....מבטיחה לא לקטר יותר על המחשב. אוף, מה הטעם להמשיך לכתוב בכלל... אני בכלל כבר לא בטוחה אם אתה למעלה כדי לקרוא. אולי הם צודקים והסוף זה הסוף... אני לא רוצה ולא מסוגלת נפשית בכלל להאמין בזה. בתכלס אני יודעת שזה לא ישנה כלום אם אני אכתוב. לא יחזיר כלום. אני אוהבת אותך. הכי הכי הכי הכי...... אבל אני כן כועסת....לפעמים. צ'ופצ'ופ
הנה עבר עוד שבוע מהמכתב הקודם... ושוב אני כותבת לך. כשאני חושבת עלייך אני מרגישה מן ריק כזה.. אפילו שאני מוצפת בזכרונות. רק הרעיון הזה שאני עדיין יכולה להרגיש את החיבוק שלך, ואיתו הידיעה שאני בחיים לא אקבל אותו יותר.... שניהם ביחד הורסים אותי. 8 בבוקר עכשיו..... אנשים מתחילים את היום בשעה הזאת. ואני יושבת פה כמו ילדה מטומטמת ובוכה. אלוהים, למה לעזאזל אני בוכה? לא בכיתי מספיק? בכיתי. לא הגעתי למסקנה שהדמעות שלי לא יחזירו לי אותך? הגעתי. אז מה יש עוד לבכות? ובכל זאת. היינו שלשום אצל הסבים והסבתות עם הטיוטה של המצבה... לשאול מה דעתם. איזה שיחה מטומטמת הלכה אצל ההורים שלך... אני יודעת, אני יודעת. שוב אני קוטלת מהר מדיי, שוב אני חושבת שאני יודעת הכל. אבל.. אני לא מוכנה לקבל את זה שאתה שם. אתה איתי בלב. וזה שיש שם גוף בקופסה שמכוסה בקצב חול ואבנים ופרחים לא אומר לי כלום. סבא לא הבין למה אין לי מה להגיד על המצבה. למה אני "לא תורמת לשיחה". לעזאזל איתם..... נראה להם שמעניין אותי אם יהיה כתוב תאריך עברי או לועזי, או שניהם? נראה לי שגם לך זה לא משמעותי. ואולי כן? לא.. אין סיכוי. בטוח אכפת לך מה יהיה איתנו עכשיו..... אם כל כך אכפת לך למה אתה לא חוזר?! אוף, תראה אותי. הבטחתי לעצמי לא לכעוס. הבטחתי לא לשאול שאלות של מפגרת. תחזור כבר. בכל החודש וחצי שלא היית בבית כשנסעת לא התגעגעתי כמו בשבועיים וקצת המזורגגים האלה.... אם תחזור אני מבטיחה שלא נריב. אני מבטיחה לא להגביר את הסטריאו מעל למה שאמרת... מבטיחה לשאול כל יום מה שלומך. מבטיחה לתת לך ולאמא לדבר בשקט... מבטיחה להעריך אותך באמת באמת... מבטיחה להיות מאושרת.... מבטיחה חיבוק ענק.....מבטיחה בחיים לא לשחק ברוגז לשבועיים כשאני מתעצבנת....מבטיחה לא לקטר יותר על המחשב. אוף, מה הטעם להמשיך לכתוב בכלל... אני בכלל כבר לא בטוחה אם אתה למעלה כדי לקרוא. אולי הם צודקים והסוף זה הסוף... אני לא רוצה ולא מסוגלת נפשית בכלל להאמין בזה. בתכלס אני יודעת שזה לא ישנה כלום אם אני אכתוב. לא יחזיר כלום. אני אוהבת אותך. הכי הכי הכי הכי...... אבל אני כן כועסת....לפעמים. צ'ופצ'ופ
