לֵאָה

שמים1

New member
לֵאָה

"וַיְהִי בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה " (בְּרֵאשִׁית כ"ט , כ"ה)

הֲיָדַעְתְּ נֵזֶר הַבְּרִיאָה , אִישִׁי
יָדֶיךָ חָרְשׁוּ גּוּפִי אֲדָמָה בְּתוּלִית
לִבִּי נָהָה אַחֲרֶיךָ כְּצֹאן אַחַר רוֹעֶה
לִקַּטְתִּי אַנְחוֹתֶיךָ בְּמִרְעֶה אֲהָבִים
הִכְמַנְתִּי פָּנַי מִפָּנֶיךָ.

וְגָנַבְתִּי.
גָּנַבְתִּי רִגְעֵי פִּלְאָהּ
נִקְנוּ בְּשֶׁבַע שְׁנוֹת זֵעָה
פּוֹרֶמֶת יְרִיעַת אָהֳלִי
עֵת קָפְאוּ נְשִׁיקוֹת
עַל שִׂפְתוֹתֶיךָ .

וְאֶקְרַע הַיְּרִיעָה
בְּדַשׁ לִבִּי
אֵשֶׁת דּוּדָאיךָ הַגְּנוּבִים
אֶלְגֹּם וְלֹא אוֹתִיר .
 
קשה לי להחליט

אם השיר הוא מנקודת המבט של הדמות המקראית או שיר אישי שנכתב בהשראת הרגע הזה, אחד הדרמטיים בסיפור המקראי (דווקא בגלל שהוא כל כך אישי).
אהבתי מאוד, ובעיקר את הבית השני -
"עת קפאו נשיקותיך
על שפתותיך".
מרגיש לי כאילו הבעל הוא הלאה - הוא זה ששבע השנים שוחקות בו את היכולת להביע אהבה והנה פתאום הוא קם ומגלה שמי שלידו אינה מי שחשב והוא עצמו אינו מי שחשב. והאישה מוצאת בשגרה המתישה הזו רגעי פליאה (וזה יפה)

תודה, שמים!
 
למעלה