רוח
במדבר החורף השומם נעה הרוח בודדה ולעיתים היתה שורטת את האש ששמרתי לך בתוכי. שם הייתי מהרהרת, ישובה על אבן גדולה מחוספסת בעור החלק ,השחום המפרק את דמי פלגים פלגים ומערבל. יוצקת עוד נגיעה לגופך, רוקחת סיפוק מהזיה רטובה וחולצה מופשלת, ומשבים קרירים חושפים את שרטוטי הרעב הלבן מעוגל ומלא פרפורי ציפיה.
