הכותב הוא איטר (שמאלי)-
יש לכך משמעות מבחינה הנטייה הקהה. כלומר - יש להתייחס אליה ביתר "סלחנות" כאשר הכותב הוא שמאלי. אך המגמה של התקהות לסוף שורה משמעותית לדעתי גם אצל שמאלי. מה לדעתכם יחסי צורה-ארגון-תנועה? לי ממש קשה לקבוע, כי כל התמונות בעייתיות ומוקצנות. - הטמפו תנודי – ברובו איטי ולא זורם, תקוע, לעיתים מאיץ ולעיתים דועך. - הלחץ תנודי ומתחזק בעיקר בכיוונים האנכיים – בקוים/חוטים היורדים והעולים (ואז הלחץ ממש חזק-חודר וגם הקו מתעבה) החוט התחתי מסתיים בשיפוד ומשמאיל בסיומו- האם זו שאיפה לצאת מעצמו אל הזולת, להתגבר על המופנמות וההתרכזות בעצמו? לקשור קשרים אינטימיים-מיניים? דווקא בקערות השעוניות בכיוון האופקי-שמאלי (קשתות שאמורות להיות קלות לביצוע) - הלחץ נחלש ואז גם הקו מתרוקן מדיו. אולי זה קורה מכיון שהכותב משקיע את רוב האנרגיה במישור האנכי (האגוצנטרי) ולא נותרת לו אנרגיה למישור האופקי (הזולתי, רגשי) כמו כן יש תנודיות בגובה ונפח אות, לעיתים התקטנות עד קיפוח (למשל "פר" במלה "ספר" שורה ראשונה, ענבלי "ה", קשת תחתונה של "ס"...) יש מילים הכתובות כרעפים יורדים וחלקן כרעפים עולים, יש מילים כקונוסים גדלים ולצידן קונוסים קטנים. התנודיות קיימת גם בריווח אותיות, מילים. יש הרבה תחליפי צורה - זוית במקום קער מיימין (ג, ף), לעיתים השמטת הקער משמאיל (ש) חוט אופקי במקום קער (ת), חוט אנכי משמאיל-פתוח במקום קו ישר (ו,ן) ועוד...