כתבה על תוכנית רעים

[mayarel]

כתבה על תוכנית רעים

תוכנית רעים

 

[תלמה פינץ]

כתבה יפה ותגובה מצערת מרונן גיל

יופי של כתבה, על השמחה והאור והיכולת למצוא את קבוצת השווים ולהינות ביחד. מקסים מקסים. הבדידות של נערים ונערות אלה קשה ואיזה יופי כשיש להם מקום למצוא חברות וקבלה ואהבה. לעומת הכתבה המשמחת והאופטימית, בולטת תגובתו הנוקשה והבלתי מתפשרת של רונן גיל, הקורא לתוכנית רעים תוכנית רעה "קורא לדגל" את כולם אל האתר שלו. גם אם יש קבוצה המרגישה בנוח באתר הזה, או בקומונה של סולה, זה עדיין לא נותן להם את הגושפנקא לדרוס את כל מה שלא נראה להם. בדיוק תגובות קיצוניות כאלו מכעיסות אותי, כי הן באות מתוך ראייה צרת מוחין. חבל. אולי זו עוד אספקט של תיאוריית המיינד- שהוא חושב שמה שהוא חווה עובר על כולם? עצוב שהוא לא יכול להתגבר על הרצון להטיף ולקבל שיש אחרים החושבים אחרת ממנו. חשוב שכל בוגר ימצא את מקומו במקום שבו הוא חש בנוח, וגם אם רונן ל חש בנוח בקבוצה שבה הוא היה, או חש שניסו לשנות אותו ולכך הוא כל כך מתנגד- הרי אין לו את היכולת "לקפוץ למסקנות" עבור כל הבוגרים האחרים. הראייה לכך, היא התגובה שהוא קיבל מבוגר אחר, השייך לקבוצות. יסלחו לי בוגרי ומטיפי הקומונה והאתר ההוא- חשובים ככל שיהיו- גם אם אתם רוצים לעשות קד"מ לאתר שלכם, זה לא צריך להעשות על ידי דריסת אחרים. ממש לא.

 

[אבא של סער]

../images/Emo31.gif מותר לרונן להביע את דעתו

ורצוי . אם לנו הורים לא תהיה סובלנות לאנשי הספקטרום למי תהיה הסובלנות ? אני אשית( בלי ניסיון ) חושב שפיעלות רעים חשובה מאוד אך גם המפגשים הוירטאלים של רונן וסלה חשובים לא פחות זכות הבחירה ,וחופש הביטוי חשובים לי ולכולנו.

 

[mayarel]

את מוזמנת לקומונת גשרים

להגיב לרונן באופן ישיר כמו שאני עשיתי. רונן מתוסכל מאוד ומתלהם לפעמים כמו עוד כמה אנשים שאני מכירה. הקומונה הזו נולדה מחוסר סבלנות שהיה גם כאן בפורום ההורים. העשייה שלו למען מודעות לאוטיזם, והגברת הרגישות לצרכי בוגרים אוטיסטים היא עשייה חשובה. יחד עם סולה הם יוצרים פנים נוספות לאוטיזם מלבד הדמות של הילד שמכה את ראשו שוב ושוב בקיר ולא מגיב לסביבה. לא מבינה את הקרב המוזר הזה תלמה. פשוט לא מבינה. גם אני לא הסכמתי עם דבריו אבל פשוט כתבתי דעה אחרת . חבל לפסול את הקהילה מבלי להכיר את הגוונים שלה ואת הערך שהיא תשרת ככל שהיא תגדל.

 

[תלמה פינץ]

כתבתי לו כבר לפני כן

כן, כתבתי גם שם, היות ואני יודעת שהוא איננו גולש לכאן יותר. מצערת אותי הגישה שלו. זה עושה רושם של אני ואפסי עוד. זו קיצוניות בדיוק כמו הויכוחים על שיטות הטיפול. לא הכל מתאים לכל אחד וחשוב לכבד את דיעות האחר. הבעייה היא שהוא רוצה לקדם את האתר שלו, על חשבון דיעות של אחרים. חבל, כי התגובה שלו לא לעניין. אבא של סער- אם תקרא את תגובתו, תבין שהביקורתיות שלו איננה במקום. אני מכירה את הקומונה וגם הגבתי שם, אך חשוב להבין שצעירים זקוקים לחברה והיציאה שלו כנגד, כנראה באה מתוך התנסות שלילית שלו, אך היא איננה תקיפה לגבי כולם וההכללה חוטאת כאן לפרוייקט היפה הזה. הגישה שלו באה מתוך האמירה הקבועה של "אל תשנו אותנו- כי ככה אנחנו" אבל היא לא רלוונטית. לא לשם, לפחות.

 

[mayarel]

../images/Emo4.gif אבל את מגיבה כאן כמוהו..

כמו שהוא פסל כל ניסיון בתוכנית הרעים את פוסלת את כל העשייה שלו.. אין בזה היגיון.. הוא לא מנסה למכור לאנשים בכוח את הקהילה שהוא חלק ממנה בדיוק כמו שתוכנית הרעים לא מנסה לכפות על אוטיסטים סיטואציות שקשות להם מידי... תלמה אני חושבת שיש הרבה דרכים להשיג את אותן המטרות. בעשייה שלי אני רוצה את ילדי מאושר ומתפקד בחברה באופן הכי עצמאי שניתן. חלק בלתי נפרד מזה לדעתי היא ההשתייכות לקבוצה בלי להתאמץ. פשוט להתאים. כמו שאני מנסה לענות על הצרכים האחרים של רותם ובכך מקדמת אותו, הגברת המודעות בנושא האוטיזם בעיני היא חשובה לא פחות. שתי הדרכים שאתם מציגים קיצוניות: לקרוא לאוטיזם שלו מגיפה ולהלחם בו בחומרה או לחלופין לדרוש מכל החברה להתאים את עצמה אליו. חבל כי שוב המטרה היא שלאוטיסטים יהיה טוב יותר. ממש היה הרבה יותר אפקטיבי לשלב כוחות הרי הילדים שלנו יגדלו וכנראה שרק כלים תקשורתיים הם פשוט לא מספיקים וצריך גם מודעות חברתית ללקויות כמו גם לילכולות שלהם.

 

[mayarel]

לילכולות = ליכולות

 

[daphna26]

../images/Emo45.gifשיעשו טובה החברה האלה

האס"ים ומנהיגיהם ויאמרו לנו סוף סוף - מה ואיך בדיוק הם תורמים לקידומם החברתי של האוטיסטטים הצעירים? האם הם מתנדבים בארגון מסויים ומאגדים את האוטיסטים הצעירים מהם והלא-ורבליים כמותם לחבורה? האם הם פונים לאוטיסטים הצעירים שיושבים בדד בביתם ומציעים להם את עזרתם במציאת חברה לבילוי של אחה"צ? האם הם מוכנים לשמש חונכים לאוטיסטים הצעירים ? האם בכלל הם מסוגלים להקים חבורה שתספק להם חברה לשעות הפנאי הרבות בהם הם יושבים בדד בביתם? כי מה שנראה הוא שהם רק מניפים דגלים וסיסמאות ומלהגים בלי הרף - ותכלס אין להם פתרון מציאותי ולו אחד. וחוץ מזה, הגישה הסלחנית הזאת שצצה כל אימת שהם משמיעים דברים ממש לא במקומה. לדבר - או קיי , אבל גם להם לא מותרת האפשרות הבלעדתי והללא-סייג של לצאת חוצץ בצורה נחרצת נגד כל דבר שלא נראה להם, ושעשוי להוות פתרון ועזרה לאחרים, וכל זאת, אפילו, מבלי להציע עזרה ורעיון רלבנטי אחר.

 

[mayarel]

העשייה שלהם היא דרך המחשב

שמתי כאן קישורים בעבר אז רק רשימה שמית: קומונת גשרים הבלוג של רונן גיל הבלוג של סולה שלי האתר של סולה שלי הקהילה האוטיסטית הישראלית קומונת האס"ים הסגורה להציג כך את סיפור חייך, להיות זמין לשאלות אישיות (כמו שאני למשל שאלתי ועוד כהורה ולא כאוטיסטית), להשקיע זמן בתרגום מאמרים, ועוד הרבה עשייה שהיא לחלוטין אלטרואיסטית. כדאי לזכור שיש גוונים בקהילה וגם בשרשור המקביל בקומונה אס אחר אמר שהוא חושב דווקא להצטרף לכזו קבוצה אז באמת חבל להכליל כל פעם מחדש... וכמו שאת מייעצת פשוט עדיף לומר מה כן לעשות לא רק מה לא עושים..שמשו דוגמא.. מצחיק בקומונת הגשרים אני "מגינה" על תלמה ופה על רונן.. טוב שלא הלכתי על קריירה פוליטית עוד הייתי מתחילה ככל הנראה את מלחמת העולם השלישית מרוב כוונות טובות..

 

[daphna26]

לכתוב תגובה שלילית נוכח עשייה

(כמו שעשו בכתבה נגד תכנית "רעים") זה לקרוא תיגר על אופציות, בודדה אולי, של חברה לילדים הבודדים. ניחא אם היתה חלופה אלטרנטיבית מצד הכותב, אבל מכיוון שלא ניתנת אחת שכזאת - זה ממש לא במקום. ולעצם העניין - נראה לך ענייני מצידם להציע חלופה של תכתובת באינטרנט לנערים לא-ורבליים? צריך גם להיות אחראי ולא סתם לצאת חוצץ.

 

[snooopi]

"החברה האלה" זה הילדים של כולנו!

תתביישי בתגובה שלך, איזו פתיחות מדהימה... את לא חייבת לקבל כל דבר ש"החברה האלה" אומרים, אבל מנוסח התגובה שלך את נראת לי כאמא נוספת שחושבת שהיא יודעת הכי טוב מה הבן שלה רוצה...ובעצם מחליטה בשבילו מה הוא רוצה... אותם אלו שאת יוצאת כנגדם היו בעצמם אוטיסטים צעירים, ואם יש להם ביקורת על מסגרת מסויימת כדאי להקשיב לה גם אם לא מקבלים אותה. אולי הילד האוטיסט שלך מעדיף להשאר לבד בבית? אם הוא לא יודע לדבר איך את יודעת שלא? אולי את מנסה להחיל עליו את מה שאת אוהבת או לא אוהבת? אני הייתי מעוניין מאוד לשמוע ממך שאת יודעת בוודאות שהבן שלך מעדיף לצאת עם חברים מאשר לשבת מול המחשב ולשחק או לראות קלטת שמעניינת אותו...אין לי ספק מה התשובה לגבי הבן שלי שלא מדבר ולגבי עוד ילדים אוטיסטים שאני מכיר... אבל אני לא מנסה להפוך אותו ל"נורמלי" אלא מקשיב מה אומרים אוטיסטים בתפקוד גבוה ומשתדל לתת לו לעשות את מה שטוב לו ולא את מה שטוב לי! כן, אנחנו מחוייבים להקשיב להם וללמוד, גם אם אנחנו לא חייבים לקבל כל דבר. ומי אם לא אנחנו צריכים להבין שלפעמים נוסח התגובה של אספים משקף את השוני התקשורתי שקיים אצלם ולכן אסור לשפוט את צורת ההתבטאות שלהם על פי כלי הביטוי שלנו.

 

[ענת בן צבי]

הרבה דברים שאנחנו מעדיפים לא תמיד

טובים עבורנו. סיסמאות של אני מקבל את הילד שלי ולא משנה אותו מוזרות בעיני? התפקיד שלנו כהורים לדעתי הוא לעזור לילדים להגיע ליציבות ושיקול דעת בבחירות שלהם. זה נכון לכל ילד ספקטרום או לא. הורות לדעתי היא האיזון שבין לקבל את הילד שלך על יכולותיו וקשייו ולעזור לא למצות את עצמו. יש לי שני בנים אחד ספסקטרום והשני לא ושניהם מקבלים את אותו יחס בנקודה הזאת - כלומר מקום לבחירה אישית עם דרישות וגבולות. במסגרת הזאת אני כהורה לא מוכנה להפעיל טלבזיה אצלי בבית. בטח שלא אותו צחוק או צרחה בקלטת מאות פעמים. אז לא משנה כמה הוא חושב שזה עושה לו טוב לדעתי זה לא טוב לו ולכן אין טלבזיה בבית - והנה איזה הפתעה אפשר במקום לקרוא ספר עם אבא או לשמוע מוסיקה בטייפ או לשחק בצעצועים משחק עשיר ומגוון. האם הוא אוהב את זה כן! האם זאת הבחירה הראשונה שלו לא! האם זה מקדם אותו כן בהחלט! אני לא אוהבת את מכבסת המילים הזאת. כהורים אנחנו מעצבים את הילדים שלנו - כל הילדים שלנו. אנחנו משנים אותם כי כולנו לומדים ומשתנים דרך אינטראקציות. הקושי והיופי בהורות זה למצוא את האיזון בין קבלה ושינוי. ענת

 

[mayarel]

ענת אני מסכימה איתך

אני חושבת שסנופי פשוט מדבר על דברים קשים בהרבה שנחשפנו אליהם מסיפורים של אוטיסטים. יש בוגרים שמספרים על חוסר יכולת להתרכז כי הם חייבים לנפנף בידים להרגע אבל לא מסוגלים לעשות זאת ולכן צריכים ללכת הרבה לשירותים כדי להשתחרר מהצורך הזה, אחרים שיחסיהם עם ההורים שלהם היו תמיד של תובענות וחוסר הבנה, אחת אפילו מספרת מידי פעם על גערות של אמא שלה שפשוט נשמעות כמו התעללות נפשית שקוראת לה מוזרה וצועקת עליה שלא הסתכלה לאיזה אורחת פורחת בעיניים... כמו שעניתי גם לאס"ים בקומונת הגשרים אני בעד זכות בחירה. לתת כלים לילד שלי ואחר כך שיבחר מה הוא רוצה לעשות בהתאם לגיל שלו. עם זאת הכלים שאעזור לו לרכוש יהיו תמיד במקסימום התחשבות בצרכים שלו ולעולם לא מתוך כפייה שלא הייתי בוחרת בה עם ילד רגיל. אני תמיד אמצא את הדרך שתאפשר לו גם למידה אפקטיבית יותר כי הוא יבחר בה ואשקיע בחיפוש הזה מאמץ. אני מוכרחה לומר שאני משתדלת לא "לעצב" את הילדים שלי אלא לחפש את האישיות שלהם ולהציג בפניהם את הערכים שלי.

 

[snooopi]

אולי זה מוזר לך...

אבל גם לי יש בן "רגיל" (אני לא אוהב את ההגדרה הזאת) בן 9, ואני לא כופה עליו כמעט שום דבר. הוא החליט שהוא לא רוצה ללכת לתנועת נוער אחרי שניסיתי להסביר לו שכדאי לו לנסות...וזה בסדר מבחינתי. הוא יכול להחליט שלפעמים הוא לא רוצה ללכת לבית ספר, וזה בסדר גמור מבחינתי. היו כבר פעמים שבדרך לבית ספר אני הצעתי לו שנלך לבלות במקום ללכת לבית הספר. גם שיעורי בית הוא עושה ללא כפיה שלנו ולפעמים באמת הוא לא עושה. וכשיש משחק כדורגל של בית"ר ירושלים עד מאוחר בלילה הוא נשאר לראות. לפעמים הוא רואה טלויזיה שעתיים ביום, ולפעמים בכלל לא פותח אותה. מעולם לא הכרחנו אותו או את אחיו לאכול משהו שהוא לא רוצה או "לגמור את מה שבצלחת", והוא אוכל בכמויות שכל אמא פולניה הייתה כבר מתה עשרות פעמים... אנחנו לא מכריחים אותו לשבת ליד השולחן כל הארוחה והוא יכול לקום מהשולחן מתי שהוא רוצה, אנחנו משפחה דתית ומעולם לא הכרחתי אותו לבוא איתי לבית הכנסת. עכשיו בטח את אומרת "איזה ילד מופרע יש לו" ותתפלאי.... הוא אחד משלושת התלמידים הכי טובים בכיתה, חרוץ, מקובל חברתית, שחקן כדורגל מצויין, אלוף ירושלים בג'ודו לבני גילו והמשקל שלו. בד"כ כאשר אני מציע לו ללכת לכייף במקום ללכת לבית ספר הוא אומר לי: "אבא אל תגזים" והולך לבת ספר. והכי חשוב הוא ילד שמח ומאושר שחי במשפחה שאין בה לחץ או צעקות ושלא רואה את ההורים שלו רבים אחד עם השני. על יפתח שהוא הבן האוטיסט שלנו בן 8 כבר סיפרתי פה, אבל כדי שתביני את התגובה שלי...הוא בתפקוד בינוני-נמוך לומד בכיתת תקשורת, כשהוא חוזר הביתה יש כל יום מישהי שמשחקת איתו בחוץ לפחות שעה ולאחר מכן עובדת איתו בחדר באופן שמשלב את הדברים הטובים מכל שיטה. מבחני הקבלה היחידים לסטודנטיות שעובדות איתו זה שהוא יאהב אותן וכל הפעילויות שעושים איתו אלו דברים שהוא נהנה מהם (והוא מראה את זה כבר בפעם הראשונה). לאחר מכן יש לו את הזמן שלו שבו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה(טלויזיה, קלטת, מחשב או לשחק עם אחד מאיתנו). יפתח מעולם לא הרביץ לילד אחר, אוהב את שני האחים שלו, ילד שמח ומאושר שרק לעיתים רחוקות נכנס להיסטריה לא מוסברת של בכי. ומטרת העל בכל מה שעושים איתו ואשר הודגשה גם לצוות בבית הספר וגם לסטודנטיות שאיתו בבית היא לעשות שהוא יהיה ילד מאושר. זה כמובן לא אומר שאנחנו לא נותנים לו כלים לתקשר בצורה יותר טובה עם העולם הלא אוטיסטי בדיוק כמו שאנחנו מנסים ללמוד ככל האפשר את "השפה האוטיסטית". והכי חשוב: אנחנו יודעים שאוטיזם זו לא מחלה שצריך לרפא אותה, ולא מנסים "להוציא אותו מהאוטיזם". הבן האחרון הוא תינוק מקסים בן שמונה חודשים כך שבהקשר הזה אין עדיין מה לכתוב... הסיבה שכתבתי את כל המגילה הארוכה ואולי גם המתישה הזו זה כדי להגיד להורים שאפשר גם אחרת. בלי להתעמת עם הילדים שלנו, בלי לחשוב שתמיד אנחנו כהורים יודעים הכל לגבי מה שטוב להם, שהאוירה החיובית בבית ללא מאבקים ומריבות בין ההורים או בינם לבין הילדים זה דבר חשוב מאוד ושנקבל כל אחד מהילדים שלנו כמו שהוא. וענת, אם את לא מאמינה, את וכל אחד ואחת בפורום תמיד מוזמנים בשמחה לבוא לבקר ולראות. (אני מבטיח שבביקור יהיה נחמד מאוד ולא ניכנס לויכוחים שיש פה...)

 

[ענת בן צבי]

אנחנו חושבים מאד דומה למרות השוני

בסיסמאות - שזאת בדיוק הסיבה למה אני לא אוהבת סיסמאות... אני גם לא אוהבת את ההגדרה רגיל אבל מאחר ואני חייה בארה''ב נמאס לי ממכבסת המילים בסגנון - מאותגר תקשורתית. רגיל זה תרגום חופשי של typical שזה התואר הכי מתאים לי - מי בכלל רוצה (או יכול) להיות רגיל... אני לא כופה יל ילדי דברים ושומעת אותם צורחים עד לב השמיים. אני (בחסרונה של מילה יותר טובה) מחנכת אותם לערכים מסויימים שמתישבים את תפיסת העולם שלי. אם לפשוש שלי יש יום רע הוא לא ילך לבית ספר ולמורה יש הוראה תמיד שאם הוא לא מווסת וקשה לו מאד אז להתקשר ואני שם תוך 5 דקות (עד עכשיו קרה בדיוק פעם אחת ואני מבטיחה לך שהוא קיבל חיבוק ענקי על הקושי ולא צעקות על ההתנהגות). אבל גם אתה מחנך את ילידך לערכים מסוימים. מדבריך עולה שאתה גאה בבן הבכור (גם אני הייתי גאה!) ואני בטוחה שהוא יודע את זה ואני בטוחה שהוא בוחר בדרך הזאת כי ככה לימדתם אותם. אני חושבת שחשוב להפריד בין ערך של כבוד לאדם ובין חינוך. יש לי כבוד לכל אדם שאני פוגשת (עד שהוא מוכיח אחרת). חלק מהכבוד לילד שלי זה להקשיב לרצונות שלו. אבל שבוע שעבר שהוא רצה ללכת הביתה ולא למחנה אומנות (ואני ידעתי שהם הולכים להצגה ושהוא יואהב) התעקשתי. הוא כל כך נהנה שהוא הגיע הביתה זורח. אתמול כשהיה ברור שהוא עייף מהתראפיה והוא ביקש לא ללכת לקחתי אותו הביתה. אני מאמינה בשקיפות - מדבר או לא אני תמיד מסבירה למה אנחנו עושים דברים מסוימים. אבל יחד עם זאת מתעקשת מולו על דברים שנראים לי חיוניים - אני אמא שלו אחרי הכל. אני לא מנסה למנוע ממנו להיות עצמו - להיפך בכל הזמנות אני מחפשת מקומות שיתנו לו ביטוי אישי - חוגי מוסיקה, טיולים למוזאוני אומנות, ספרים שהוא אוהב. האווירה אצלי בבית מאד חיובית והילד שלי ב 95% מהזמן מחייך ומאושר - למעשה כמוך כל פעם שאנחנו נכנסים למסגרת חדשה ושואלים אותי מה המטרה שלי עבור בני אני אומרת - שיהיה מאושר. אתה מוזמן לבית שלי לראות אם אתה רוצה גם כן, טיול לארה''ב כלול במחיר... אבל זאת בדיוק הבעיה כאן. בעיני קבלנו אותם כמו שהם ועל תנסו לשנות שזאת סיסמאת הזנחה. בעיניך, לנסות לשנות = כפיה. לדעתי יש דרך באמצע ושנינו הולכים בה אבל הדגלים שאנחנו נושאים שונים... ענת

 

[rutimay]

../images/Emo45.gifענת, אהבתי מאוד את תגובתך.

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

גם אני

אהבתי מאוד את תגובתך, ענת.

 

[גם אמא של]

../images/Emo45.gif

 

[shavririt]

ה"חברה האלה", דפנה, עושים המון.

ולא רק במחשב. ולידיעתך, יש דווקא אוטיסטים לא- ורבאליים שבמחשב מסוגלים להוציא מילים .. ה"חברה האלה" הקימו קומונה של א"סים ואוטיסטים שנפגשים ו"מבלים", ונכון- לא בבתי קפה אלא במה שמעניין אותם, לצערנו המרחק הגיאוגרפי מקשה על הצטרפות רבים מהם לפעילות. ה"חברה האלה" בד"כ אוהבים "לשבת בדד בביתם" אבל עושים עוד דברים רבים כמו ללמוד, לקיים משפחה (כן, יש גם כאלו ביניהם) ומנסים למצוא פתרונות בדרכם שלהם, השקטה. מה שאת רואה זו דרכם להגיד: "אל תנתבו את כוונותיכם הטובות לחינוך ואילוף שלנו, אלא עיזרו לנו להתמצא בסבך העולם בכלים שלכם, אך בהתאמה ליישות שלנו ולא שלכם". ה"גישה הסלחנית" היא הגישה שלנו ההורים שניסינו וראינו כי הגשרים הכי טובים אליהם ולקידומם, הם דווקא ההסתכלות בגובה העיניים וההבנה שלפעמים צורת ההתבטאות שלהם היא הדרך לזעוק כדי להתקרב אלינו, ורק בהסברה הגיונית נוכל כולנו להתקרב זה לזה. אגב, אם תיכנסי לקומונה "גשרים" תוכלי לראות גם רעיונות מאד רלבנטיים שלהם וגם עזרה. אחד מהם למשל הוא חבר בוועדה באלו"ט, שעוסקת בדרכים לקידום אס"ים ואוטיסטים בתפקוד גבוה (לא הספקתי לבקש רשות לפרסם את שמו, לכן בעילום-שם).

 

[רונית ולגרין]

סליחה שאני מתערבת,

שהרי אני לא שייכת לא ל"חברה האלה" ולא להורים. אבל אולי דווקא בגלל זה אני מסוגלת לתת זוית ראיה יותר אובייקטיבית. דווקא בגלל העובדה שהמעורבות שלי פחות אמוציונלית או פחות חוויתית. אני בהחלט חושבת שחלק מאותם חברה , אסים, נותנים את דמם ונשמתם כדי לשנות זויות ראיה של אנשים לגבי התסמונת, לגבי התובנות שהתסמונת והאדם הם אחד ולא ישויות נפרדות, לגבי תפיסות עולם שלדעתם אנחנו מעוותים. (ואגב- הם בהחלט מצליחים. בהרצאה האחרונה שנתתי, לפני שבוע, במדגרת לסומכים, סיכמתי את ההרצאה בדבריו של גים סינקלר..) אני גם יכולה להתחבר למקום של ההורים. הרי הורים מתוקף היותם הורים מנסים לעצב את ילדם כמו שהם חושבים שאדם טוב, שאדם בכלל, צריך להיות,לחשוב, להתנהג. אנחנו נותנים את נשמתנו, ואז פתאום מתברר לנו שיש גבולות למקום שלנו והילד שיצרנו הוא עם תכונות משלו, תובנות משלו, שלא בהכרח תואמות את אלו שלנו. מה שצרם לי הוא הפסילה הנחרצת. גם אם יש ארגון שלא הולם לדעותי, להבנותי, לתפיסותי, ויש כאלה הנהנים ממנו, והוא לא פוגע בזכויות של אף אחד, אני לא אצא כנגדו באמירה שזהו ארגון רע. אני בהחלט אשתדל לפנות במה לדעות שלי, שאולי הפוכות ממה שנכתב. הקטגוריה הזו- רע, וטוב, היא סובייקטיבית. ולכן חשוב להשמיע, אולי לנסות ולשכנע, אבל כל זמן שיש כאלה (ודווקא בארגון רעים החברה מסוגלים בהחלט להשמיע את דעותיהם..) שמרוצים, הבחירה שאני יכולה לעשות היא לא להצטרף.. אבל בהחלט לקטול.. במילים קשות.. זה לא פיתרון מומלץ, ואולי גם פוגע בהרבה רצון טוב ומאמץ של האחרים. רונית ולגרין קלינאית תקשורת