תגובה קצת שונה
בעוונותיי, יצא לי לנהל בשנה האחרונה שתי מסעדות בירושלים. שתיהן היו מסעדות שמוכרות יין (ואפילו מציעות אותו באופן פעיל) אך לחלוטין לא מסעדות שמחזיקות תפריט עשיר או מעניין במיוחד, ובוודאי לא מסעדות יוקרתיות שמזוהות עם יין איכותי.
אני יכול להעיד ממקור ראשון על התנהלות כמעט-מאפיונרית של נציגי יקבים, שחוץ מלאיים עליי שאתעורר עם ראש של סוס בבוקר עשו כמעט הכל בכדי להשפיע עליי לקנות ממרכולתם ולהציע אותה ללקוחות המסעדה. בכדי להשלים את התמונה הם אפילו הציעו להדפיס Tent-Cards ולהעביר איזו הדרכה או שתיים לצוות, אבל בפירוש היה לחץ אדיר לקנות המון ארגזים של היין שלהם בכדי למכור אותו. לא נשאלתי פעם אחת כיצד אני אמור לאכסן את המלאי, ולא נערכה מעולם ביקורת או בדיקה בנדון. הדיון היחיד (שערך כמה דקות) נגע לתמחור של הבקבוקים והכוסות, והיה בעצם מונולוג של בעל-הבית של המסעדה, שהורה לי להכפיל ולשלש מחירים עלות (+ מע"מ) ואיש היקב (לא נציג מכירות, אלא איש מקצועי) הסכים איתו בכל מילה.
בפירוש ניסו לקנות את כל התפריט. אמנם, לא איימו על מלצרים אבל הציעו תמריצים נאים למי שיעמוד ביעדים המכירות השאפתניים, כך שבהחלט מלצר או ברמן יכלו להבין לאן נושבת הרוח ומה מצפים מהם להציע ולמכור.
בפועל, זה לא דבר חכם במיוחד לאיים על עבדכם הנאמן בירושלים, אז היקב קצת ירד מהרעיון והתמסדה מערכת יחסים עסקית כזו או אחרת, אבל הטרמינולוגיה והסגנון היו בהחלט כאלה של השוק האפור או אפילו שווקים כהים יותר.
אולי אני היחיד שנתקל בתופעות כאלה. אולי השוק בישראל באמת תחרותי ומשוכלל ורק אני נתקלתי בכשל. אולי. אני חושב שלא זה המקרה, ושהאדון ההוא (שאני לא מכיר, ולא מכיר גם את מסעדתו) כתב שתיים שלוש מילים אמיתיות.
