כשהשמש צללה

[אביאורי1]

כשהשמש צללה

כשהשמש צללה בין חשרת עבים, חשתי כיצד האור נמלט ממני ומותיר אותי יצוק באפילה ומבקש מהמילים כי תתרצנה. אני זוכר אותה קולעת צמות של קרני אור מתעצמות, אני זוכר אותה צורפת בברק את הסלעים המרקיעים בצד הדרך, אני זוכר אותה עוטרת ביקודות את תכלת הרקיע הנפרש מעל, ועתה, נסתלקו מאורותיה וצינה התעשתה במרחבים. ויהי ערב, ויהי בוקר, ויהי בוקר ויהי ערב, יום אחד.

 

[shkedud]

כשהבוקר עולה והשמש זורחת

מתחילה להרגיש קצת שלווה ונחת כי לילי היה שחור משחור חושך אימים ואינאור כהבוקר עולה וזורחת לה שמש נסות על נפשן מפלצות ליל אמש יש מעט רגיעה, פה ושם קצת תקווה ואפילו - אם מותר להעז אמונה כשהבוקר עולה ומביא עימו אור יש בי תחינה לא עוד לילה שחור

 

[אביאורי1]

כשהיום חולף מעלינו

כשהיום חולף מעלינו, אנו מלקטים בו שבבים נרעדים של אור, מבטים תמימי דרך ורסיס אחד או שניים של אהבה. כשהיום חולף מעלינו, אנו מבקשים להתרצות למשאלות שנקרו על דרכנו ולהסתלק ממצוקי עתים אל חן ואל חסד. בואי, שלבי את ידך בידי, ובהיותנו קוראים דרור לנפשנו, נפסע בין מראות צלולים.

 

[שמים1]

בוא

בוא נכבוש את הדממות בזעקה ניצחת בריחוף אל מרחבים נלכוד את המילים. בחיק אותה תחושה אמתיק את לשונך המתלטפת על גופי בשיכרון חושים.

 

[odo13z]

עת ערב רד....

ברוכה .... שלווה שוקטת... הבאה לאחר ימים של שחור וסערה. תבורך השמש המחממת ולוטפת..... פנייך היפים. קצרו ידיי..... איני רצוי . מותר....וודאי מותר. ומי יאמר לך לא ? יאיר כל יום חדש פנים אלייך. חייכי לבבואה שלך בראי. האמיני בכוחך ובעצמך. בסתר. בלב.... תמיד איתי.