זקוקה להצלפה
New member
כשהערב יורד
כשהערב יורד, בגופי עובר רעד קל. קבענו לערב הזה. עוד לא ראיתי את פניך, עוד לא שמעתי את קולך. כמה דברים שכתבת, שכתבתי- זה הכל. איכשהו בכל זאת הצלחנו להבין שהמתח קיים. מצאנו שפה משותפת. בקשתי מחברה שתהיה זמינה, שאני אשלח הודעה שהכל בסדר.
סכמנו שניפגש ליד תחנת הרכבת. זה משאיר לי קצת מהאנונימיות שלי, לא מסגיר לך מאיפה אני באה. ככה רציתי שזה יהיה. מפגש חד פעמי, בלי שום מחויבות להמשך.
"איך אני אזהה אותך?" כתבת לי.
אני לובשת חצאית עד הברך, חצאית בצבע כחול, עם כמה פרחים עדינים. לא משהו שמושך תשומת לב. אני לובשת גם חולצה ירוקה, עם כמה כפתורים מקדימה. השיער אסוף. מראה סטנדרטי למדי. כזה שהייתי יכולה ללבוש גם לעבודה. או ללימודים. או לכל מקום אחר.
אבל בתוכי הלב פועם, ככל שהערב יורד.
אני יורדת בתחנה הבאה, אני אומרת לעצמי, מצפה לבאות. רעד נעים עובר בתוכי, של התרגשות וציפייה.
אני יורדת בתחנה, מעבירה יד בשיער, לוודא שהוא אסוף.
אני יוצאת מהתחנה. התרמיל תלוי ברישול על הכתף.
העיניים שלי סורקות סביב. אני מחפשת בחור בחולצה כחולה. אני רואה כמה אנשים בחולצות כחולות, שואלת את עצמי אם מדובר במישהו מהם. אחד מהם מפנה אליי את המבט. "רגע, זה הוא?", אני שואלת את עצמי.
אבל הגבר שלו אני מחכה צץ דווקא מאחוריי.
אני מרגישה את המבט שלו סוקר אותי, רואה ניצוץ מסויים שנדלק בעיניו.
"ידעתי שתבואי בזמן." הוא אומר לי. "איך עברה הנסיעה?"
כן, זה הגבר שלו חיכיתי. ככה סיכמנו בינינו.
אנחנו מדברים קצת על הא ודא, תוך כדי הליכה לרכב שלו. אני מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה. הבחור הזה גבוה ממני בראש, לפחות. הזרועות נראות חזקות. הפנים נאות. לא ידעתי למה בדיוק לצפות, אבל הגבר הזה בהחלט מוצא חן בעיניי.
ברכב הוא מדליק את הרדיו ואת המזגן, שואל אם אני רעבה.
אני לא רעבה. אני לא חושבת שבמצב הנוכחי הייתי יכולה לאכול משהו.
"טוב, אז ניסע ישר אליי." הוא אומר, מביט עליי שוב. המבט שלו בוחן, סוקר. אני קצת נבוכה.
השמש שוקעת, נעלמת מעבר לבניינים. ברדיו מתנגן לו שיר, אבל אני לא באמת מקשיבה. מדי פעם העיניים שלי נודדות ומציצות עליו.
אנחנו עולים במדרגות. רגע לפני שאנחנו מגיעים לדלת של דירתו, אני מרגישה את זרועו על גבי.
המגע שלו נעים. ספק מחבק, ספק מכוון.
הוא פותח את הדלת, נותן לי להכנס ראשונה, מחייך אליי.
אני מחזירה חיוך.
אנחנו נכנסים לסלון. הוא מציע לי כוס מים קרים ומוזג כוס מים גם לעצמו. אני מרגישה את הדופק שלי עולה אפילו יותר. הוא נועץ בי מבט, לא מוריד ממני את העיניים.
"אז היית ילדה רעה היום?..."
כשהערב יורד, בגופי עובר רעד קל. קבענו לערב הזה. עוד לא ראיתי את פניך, עוד לא שמעתי את קולך. כמה דברים שכתבת, שכתבתי- זה הכל. איכשהו בכל זאת הצלחנו להבין שהמתח קיים. מצאנו שפה משותפת. בקשתי מחברה שתהיה זמינה, שאני אשלח הודעה שהכל בסדר.
סכמנו שניפגש ליד תחנת הרכבת. זה משאיר לי קצת מהאנונימיות שלי, לא מסגיר לך מאיפה אני באה. ככה רציתי שזה יהיה. מפגש חד פעמי, בלי שום מחויבות להמשך.
"איך אני אזהה אותך?" כתבת לי.
אני לובשת חצאית עד הברך, חצאית בצבע כחול, עם כמה פרחים עדינים. לא משהו שמושך תשומת לב. אני לובשת גם חולצה ירוקה, עם כמה כפתורים מקדימה. השיער אסוף. מראה סטנדרטי למדי. כזה שהייתי יכולה ללבוש גם לעבודה. או ללימודים. או לכל מקום אחר.
אבל בתוכי הלב פועם, ככל שהערב יורד.
אני יורדת בתחנה הבאה, אני אומרת לעצמי, מצפה לבאות. רעד נעים עובר בתוכי, של התרגשות וציפייה.
אני יורדת בתחנה, מעבירה יד בשיער, לוודא שהוא אסוף.
אני יוצאת מהתחנה. התרמיל תלוי ברישול על הכתף.
העיניים שלי סורקות סביב. אני מחפשת בחור בחולצה כחולה. אני רואה כמה אנשים בחולצות כחולות, שואלת את עצמי אם מדובר במישהו מהם. אחד מהם מפנה אליי את המבט. "רגע, זה הוא?", אני שואלת את עצמי.
אבל הגבר שלו אני מחכה צץ דווקא מאחוריי.
אני מרגישה את המבט שלו סוקר אותי, רואה ניצוץ מסויים שנדלק בעיניו.
"ידעתי שתבואי בזמן." הוא אומר לי. "איך עברה הנסיעה?"
כן, זה הגבר שלו חיכיתי. ככה סיכמנו בינינו.
אנחנו מדברים קצת על הא ודא, תוך כדי הליכה לרכב שלו. אני מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה. הבחור הזה גבוה ממני בראש, לפחות. הזרועות נראות חזקות. הפנים נאות. לא ידעתי למה בדיוק לצפות, אבל הגבר הזה בהחלט מוצא חן בעיניי.
ברכב הוא מדליק את הרדיו ואת המזגן, שואל אם אני רעבה.
אני לא רעבה. אני לא חושבת שבמצב הנוכחי הייתי יכולה לאכול משהו.
"טוב, אז ניסע ישר אליי." הוא אומר, מביט עליי שוב. המבט שלו בוחן, סוקר. אני קצת נבוכה.
השמש שוקעת, נעלמת מעבר לבניינים. ברדיו מתנגן לו שיר, אבל אני לא באמת מקשיבה. מדי פעם העיניים שלי נודדות ומציצות עליו.
אנחנו עולים במדרגות. רגע לפני שאנחנו מגיעים לדלת של דירתו, אני מרגישה את זרועו על גבי.
המגע שלו נעים. ספק מחבק, ספק מכוון.
הוא פותח את הדלת, נותן לי להכנס ראשונה, מחייך אליי.
אני מחזירה חיוך.
אנחנו נכנסים לסלון. הוא מציע לי כוס מים קרים ומוזג כוס מים גם לעצמו. אני מרגישה את הדופק שלי עולה אפילו יותר. הוא נועץ בי מבט, לא מוריד ממני את העיניים.
"אז היית ילדה רעה היום?..."
