כשהם נלחמים

[Soul Cake Duck]

כשהם נלחמים

אני בטוח שזה קרה לרובכם, במערכות כאלה או אחרות, ובעיקר שהיינו צעירים יותר ובעלי פחות ניסיון: מסיבה זו או אחרת, הדמויות שמרכיבות קבוצה אחת מתחילות להילחם אחת בשניה. בדרך כלל זה קורה בגלל, כאמור, חוסר ניסיון או חוסר בבגרות; השחקן לא מצליח להפריד בין כעסים אישיים שלו לבין הדמויות במשחק, ואף מאפשר לכעסים קטנים להסלים כלפי אלימות רצחנית שבוודאי איננה מתבקשת במשחק עצמו. וחוץ מזה, אולי מתחשק לשחקנים, רק קצת, לבחון את דמויותיהם בקרב "אמיתי" - הפלוס 8 לפגיעה של הברברי מול ה- 17 דרג"ש של הסייר... הרבה היו מעוניינים, ולו מעט, לגלגל את הגלגולים הרגילים עם תוספת הדרמה הזאת. אבל מה קורה, כשזה לא המצב? כשהחיכוך נובע דווקא ממשחק דמות מושקע, אולי מוקצן מדי? משחקנים שלוקחים את המשחק והדמויות ברצינות רבה מאוד, ופשוט ממשיכים עם התגובות ה"טבעיות" של הדמויות, וזה מתגלגל למלחמה בזעיר אנפין? זה קרה הערב (הבוקר?). אני מנחה קבוצה מזה די הרבה זמן כבר, אבל זה מעולם לא הגיע לכדי לוחמה ממש. אבל הפעם זה קרה.ומה שמציק לי זו המחשבה שאולי הייתי צריך להתערב ולהפסיק את זה. או להרגיע את השחקנ/ים, בטיעון שמידה כזו של "ריאליזם מבחינת אישיות" פוגמת בהנאה מהמשחק? או שרצונם של השחקנים קובע? ועוד אלף ואחת דילמות אפשריות. וכמובן עוד, שההקצנה של אישיות הדמויות עצמן היא בחירה של השחקן... אז מה אתם אומרים?

 

[Nihau]

זה הביא לפירוק קבוצת הפריפורם

כיוון שבשלב מסויים לא היו לדמויות סיבות טובות מספיק להשאר יחד, הם (הדמויות) החליטו שהם מתפזרים. דמויות מושקעות ואהובות שאף אחד לא רצה להחליף ולכן פורקה הקבוצה וכל שחקן המשיך פחות או יותר מול הGM לבד בICQ ופגישות פרטיות. כמובן שאף אחד לא היה מרוצה מכך שהתנהגות הדמויות הנכונה מחייבת אותן להפרד. המצב הגיע לכך לאחר זמן ארוך של התדרדרות הדרגתית עם שיאים קטנים לאורך הדרך שניתן היה למנוע, לשנות, לפתור, לנצל ולתעל לתועלתו. כמובן שלכל שחקן יש את המילה הסופית על הדמות ולכן היו בחירות לאורך הדרך שיכלו להיות אחרות ואז התוצאה הייתה שונה, היה אפשר להיות מתונים יותר או לבחור מילים טוב יותר וחלק מהבעיות לאורך הדרך היו נמנעות, אבל מעצם אופי הדמויות לא כל הבעיות היו פתירות. ובכל מקרה יש גלגלים מסויימים אי אפשר לסובב לאחור. הקצנת אישיות היא במידה מסויימת בחירה של השחקן, אף אחד לא מאוד מעוניין לשחק את הדמות האפאטית, אבל יש מצבים - במיוחד במשחקים ארוכים- שיש מקום לשחק את האופי של הדמות כראוי גם אם זה מפריע למשחק, לא לוותר על משחק הדמות הנכון בשביל שלום בית כי אז נוצרת לטווח הארוך הרגשת מרירות שהיא הרבה יותר בעייתית. ההפסקה מהמשחק אפשרה לרגשות שלילים להתפוגג, נתנה זמן למחשבה עמוקה על כל הסיצואציה מזוויות יותר גבוהה מאשר קו מחשבה של דמות מעורבת בסכסוך. דעתי היא שכן. היית יכול להתערב ולהפסיק את זה, היית יכול להרגיע את השחקנים, והכי חשוב -היית יכול לנצל את הריב המשחקי לפיתוח עלילה שתחייב את הדמויות להעריך אחת את השניה ובמקביל גם את השחקנים לעשות זאת- וכיוון שזה בתוך המשחק אין את ההרגשה שאתה מתערב להם בצורת המשחק שלהם. אתה רק מביא אותם למצבים בהם הם יעריכו ויכבדו אחד את השני ולכן מאבקים ומלחמות יפחתו. פאלאדין יעריך בשלב זה או אחר את יכולותיו של הגנב (המאוס עליו מעצם אורך חייו) אם אותו גנב טוב לב יהיה זה שמכל חבריו יעז להסתנן פנימה ולשחרר אותו מהכלא הארור של השטן הגדול בבורות השאול. לאחר איזה 10 דלתות בלתי חדירות ו20 מלכודות קטלניות שהגנב פותח ופותר בפני הפאלאדין והפאלאדין בזמן הזה שומר על גבו מפני השומרים המרושעים גם השחקן הכי מעוצבן יתחיל להעריך את הדמות השניה...אם תשכיל לעשות זאת בדרמטיות גדולה מספיק כדי שהם לא ירגישו כאילו אתה סתם מתעלל בהם או עושה להם מניפולציה ישירה מדי. וזו רק דוגמא למצב שבו הדמויות כמעט מעצם הגדרתן אוייבות\יריבות. אם לדמויות אין כזה בסיס מוצק לעויינות אתה יכול להבאי אותן לשולחן דיונים פוליטי או מסחרי שבו הן יתחילו לריב כרגיל ואז הדב"שים יתחילו לשאול שאלות על טיב העויינות ויציגו כל מיני זוויות ופתרונות שרק שה"מ יכול לספק...

 

[בורן]

לדעתי יש כזה דבר

"להיכנס יותר מדי לדמות" אחרי הכל, זה רק משחק! אם השחקנים נכנסים יותר מדי למשחק, זה מסוכן, הם יכולים לעשות דברים מוזרים. אבל אם הם רק רוצים לבדוק איזו דמות יותר חזקה, אין שום בעיה, ואפשר לתת להם לריב, בתנאי שאחר-כך הם יבואו אחד לשני ויתפייסו. אין שום בעיה בדמויות עוינות באותה קבוצה, זה אפיילו יכול להיות מעניין.

 

[Boba Smith]

אני וחבר שלי פעם...

אני וחבר שלי פעם הרגנו חבר שלנו בקבוצה, מצאנו איזה כדור בדולח או משהו, וכיסינו אותו בבד, כי הוא הפיץ המון אור. החבר השלישי בקבוצה החליט באמצע הלילה, לקום ולהסיר את הבד מהכדור, הכדור זהר, ועשה איזה הבזק לשמים, ואז התחילו לבוא אנשים לנסות להרוג אותנו, בסוף הכל הקרבות, אני הפכתי אותו לאבן, והחבר השני שלי בקבוצה זרק אותו לאגם

אבל אז "במקרה" (חחחחחחח), האגם היה קסום, והוא חזר לחיים...

 

[בורן]

חחחח

טוב, מה אתה רוצה שהשהמ יעשה? יתן לכם להרוג את חבריכם? איך בסוף סלחתם לו (לחבר)?

 

[Boba Smith]

בסוף שיכנעו

אותנו פשוט להמשיך

 

[רמץ]

אכן דילמה

אני אישית תומך הרבה יותר בעלילה מאשר ב"משחק עומק", אבל אני יודע שאין תמימות דעים בנושא. אבל מצב שבו הדמויות נאבקות זו בזו הוא די קיצוני... אולי תוכל לפרט יותר על איך זה קרה?

 

[Soul Cake Duck]

עוד פרטים... כפי שהתכוונתי במקור

ממש לא כדאי לי לכתוב כאן הודעות בחמש בבוקר. יצא מאוד לא ברור... אוך. אני מריץ מערכה עם הרבה דגש על רצון חופשי. הדמויות לא חייבות לקבל על עצמן "קווסטים", ולפעמים חייבות לחפש צרות או דרכים להשגת מטרותיהן באופן פעיל. לכל אחת מהדמויות משהו (או כמה דברים) שמניעים אותה, ומספר דברים שברצונה לעשות. עד עכשיו, זה עבד לא רע, גם אם מדובר בסגנון משחק לא שגרתי שהביא לכך שהמשחק לא מתאים בדיוק לכל אחד, גם אם המערכה והשיטה (מו"ד 3) הן גנריות באופן יחסי. אחד השחקנים שהצטרף לחבורה משחק נווד (סייר) ממוצא מעין-בדואי, שנודד בעולם (הסיבה לא עקרונית כרגע). שחקן שני משחק חצי-אורק שגדל בשבט בני-אדם ברברי, ונוטה להיות אלים משהו. שניהם לא בדיוק אנשים רעים, ושניהם מוכנים להקריב הרבה למען אלו שהם מחשיבים חבריהם. קרה בעבר שהברברי, כאשר כעס במיוחד על משהו, שלף את חרבו באיום שאי-אפשר לטעות בו. הדבר אפילו קרה זמן לא רב אחרי שהסייר הצטרף לחבורה. דעתו על כך הייתה, שהברברי מסוכן ואינו בשליטה. לאחר זמן מה, עם זאת, החלו השניים להסתדר במידת מה, ולהעריך זה את ערכו של זה. הסייר, בינתיים, החל להתנהג בצורה שגרמה לחבריו החדשים לדאוג. מה שנראה בתחילה כגבורה יוצאת דופן התברר (או הפך בהדרגה ל-) חוסר דאגה לחיים עצמם. הסייר החל מסתער כנגד אויבים חזקים ממנו (ואף מהחבורה) בהרבה, לרוב באמונה שלמה שחבריו מגבים אותו. אני שה"מ שלא מרמה בקוביות (!), והזהרתי את השחקן כי הדבר יביא מן הסתם למותה של דמותו... אך הוא בשלו, ובאורח נס, הדמות לא נהרגה. עדיין. מה שכן, סבלנותן של הדמויות האחרות החלה פוקעת כלפי התנהגות זאת. לאחר הפעם האחרונה בה נגרר חסר הכרה משדה הקרב, הוכיח אותו אחד הכוהנים של החבורה, ומאז הסייר מסרב גם לקבל סיוע אלוהי. מצבו כרגע רע למדי - עם חתך קשה בזרוע שיתכן שמתחיל להזדהם, ופגיעות קשות אחרות, הוא מתחיל להתקשות לתפקד. מה שלא מונע ממנו להמשיך ולהיות חוד-החנית וכוח מדרבן של החבורה כולה, מבחירתו האישית. (זוהי הקצנת הדמות שהעדפתי להימנע ממנה - אבל באופן בו אני מנהל את המערכה, יש לי אפס משקל בתחום זה; הבחירה היא כולה של השחקן). בהרפתקאתם האחרונה, הדמויות נלכדו במקום כלשהו, בעוד הברברי נותר בחוץ. עברו מספר שעות עד שהצליחו להיחלץ, מבלי שהייתה כל תקשורת בין הברברי לבינם. הברברי, בינתיים, החל להיוואש מלמצוא את חבריו, וכשהללו הופיעו לפתע, נתעורר בו חשד איום - שאר הדמויות נטשו אותו, והלכו למצוא את מיטב האוצרות כדי לחלקם בינם לבין עצמם! (לא ברור לי איך הוא הגיע למסקנה... אבל שוב, מדובר בבחירה של השחקן). לאחר שיצאו מהמקום, בחיפזון מה (המערה בה שהו חישבה להתמוטט), השליך הסייר טבעת שמצאה החבורה באותו החדר בו היו לכודים, לאחר שהוכיחה את עצמו (בעיניו לפחות) כחפץ מסוכן ביותר. הברברי התפוצץ. הוא שלף את חרבו והחל להתעמת עם שאר הדמויות, נעלב ופגוע. לרוב, המצב לא היה מסלים משם - שאר הדמויות היו מרגיעות אותו, מבהירות את אי-ההבנה... אבל הסייר פשוט שלף את חרבו בתגובה והשיב בהתנצחות כלפי הברברי. ותקף ראשון. הנפה אחת שלו, ואחת של הברברי - שתיהן ללא נזק - והנזיר של החבורה התערב ו"השכין סדר" בכך שעילף את הסייר ועצר את הברברי, שהספיק עוד לבעוט בדמות המעולפת ולירוק עליה. שתי הדמויות הנלחמות, אגב, שיגרו מתקפה מזדמנת (לא קטלנית) כנגד הנזיר, לדאבוני המתגבר. כאן עצרנו את המפגש; הברברי ננזף בידי חבריו, וחזר לעצמו ("ממש כבוד גדול! להתקיף מישהו שבקושי עומד על רגליו!"). הסייר עודו חסר-הכרה. והמצב לא ברור. אם למישהו יש רעיונות טובים, הוא מוזמן להשמיע אותם. אני אהיה אסיר תודה, היות וכרגע אני עדיין חוכך בדעתי באשר למה צריך להיעשות עם השחקנים ה"סוררים".

 

[רמץ]

לא כלום

מה שצריך או לא צריך להיעשות ע"י שה"מ בכזה מקרה כנראה לא רלוונטי. אתה התחלת בניסוי הזה של חופש שחקנים מוחלט (בתוספת הגינות בקוביות) ואין שום סיבה שתשנה את המדיניות הזאת עכשיו. השחקנים מודעים לכך וגם ישאו בתוצאות בהתאם. זו דעתי בכל אופן... ממעט הנסיון שלי במשברים כאלו (שעד כה עירבו שחקנים עד כיתה ו'...), אני חוזה שבפגישה הבאה הכל ממילא יסתדר כאילו כלום. No worries mate. פשוט תרגע ותן לזה לזרום/להדרדר בריחוק שה"מי מקצועי ואדיש.

 

[DDN]

תראה, תשמע,

אני נגד לוותר על משחק עומק מול משחקיות וקבוצה. אבל, כששחקן נכנס לקבוצה הוא צריך להיות מודע לזה שהוא נכנס לקבוצה אם הוא רוצה לשחק עומק ודמות ומושקע אבל אינדבידואלי, זה לא מתאים לקבוצתיות ויפגע בהנאה של כולם בתכלס. מה שכן, הריבים שהיו לנו בקבוצת נוסגות' בתוך המשחק תרמו לאנושיות של המשחק. מצד שני, כשזה מגיע למכות. . . .. אני לא הייתי ממשיך להסתובב עם אנשים שאני יודע שבפיפס קטן יתחילו להרביץ לי. על אנשים כאלה אי אפשר לסמוך. נקודת ההנחה שלי היא שהדמויות הן חברות או לפחות סומכות אחת על השניה. . . .

 

[Nihau]

תשובה מיועדת לDDN וSCD

"אני לא הייתי ממשיך להסתובב עם אנשים שאני יודע שבפיפס קטן יתחילו להרביץ לי. על אנשים כאלה אי אפשר לסמוך." אבל אבל אבל אני לא הרבצתי לך נורא חזק (אתה עדיין חי) טוב ברצינות לרגע- התכוונת כאן לדמויות או לשחקנים או לשניהם? "נקודת ההנחה שלי היא שהדמויות הן חברות או לפחות סומכות אחת על השניה" זה נכון במקרה שהמשחק מתחיל באמת מנקודת המבט הזו. כמו חבורת נוסגות' שיצאה משורינפורד. אבל תזכור בבקשה את הבלאגן המשחקי שהכריח אותנו לעשות reset -או אולי אפשר לקרוא לזה העלאה save - כל התקרית הלא נעימה עם הכנסת אדריאן לקבוצה בגרסה הראשונית. והמקרה המתואר כרגע דומה יותר למה יקרה אם אייס ואדריאן לא יסתדרו עוד הרבה זמן. הבחור הסייר המתואר כאן די מזכיר את ההתנהגות חסרת האחראיות בקבוצה של אייס, משליך את חייו מנגד, מסכן את כולם ומצפה שהחבורה תכיר לו תודה על כך. אדריאן לא טיפוס אלים אז סביר להניח שהוא לא ילך מכות עם אייס על שום דבר אבל זה לא אומר שלא יהיו ריבים מפרקי קבוצות. דברתי עם דרגורן על הנושא הזה כאשר הבעיות היו בחיתוליהן ולאחר קיטורים רבים ודיונין מפורט באפשרויות החלטנו להשאיר את הדילמה של אייס כמות שהיא ולערך את השה"מ בפתרון הבעיה רק אם הבעיה מחירה מידי לטעמינו. יש רמה של ריבים תוך קבוצתיים ששווה להשקיע בפתרונם על פני זמן ארוך כי זה גם מפתח את הדמויות וגם מפתח דינמיקה קבוצתית ובסופו של דבר מאחד את הקבוצה יותר. השה"ם צריך להיות עם היד על הדופק ולבדוק שלא עוברים את גבול המשחקיות הרצויה אל גבול הסיכסוך מפרק הקבוצות והורג הדמויות. לשה"מ יש המון כוח לפשר ולאחד(1) מצד אחד ומצד שני לפלג ולסכסך(2). דוגמאות? 1. השה"מ יכול להפריד את הניצים משאר החבורה ולסגור אותם בסיטואציה שמחייבת שיתוף פעלוה ונותנת להם בין היתר גם זמן רב לדבר ביניהם. אם הם אכן שחקני עומק הם ינצלו את ההזדמנות ויפתחו את ריב הצעקות שהדמויות שלהם אמורות לעשות, ישימו את כל הקלפים על השולחן ואולי יצא מזה עוד מסע פרטי חשוב ביותר לדמויות, הרפתקאה אישית להפליא וחשובה. אם הברברי יגלה שהסייר מנסה להרוג את עצמו בגלל ......... אז הוא יכול להחליט לעזור לו להתמודד עם זה במגוון דרכים. אם הסייר יגלה שכל הקבוצה סובלת מההתנהגות חסרת האחראיות שלו אולי הוא יתחיל לחשוב לפני המעשה וישים יותר לב לעבודת הצוות הקבוצתית במקום לזוהר האישי של גבורתו המזוייפת. 2. השה"מ יכול להפריד ביניהם, לתת לסייר משימת סיור בודדת ואז שהסייר לא יחזור וכאשר החבורה תחליט ללכת למצוא את אותו סייר ביש מזל הם בטוח יחשבו שלפחות חלק מהסיבה שהוא נכשל\נתפס\נשבה\נפצע\לא חזר זה בגלל אותה תכונת אופי מעצבנת - לרוץ לעובי הבעיות בלי להתייחס לרמת היכולת שלו להתמודד איתן. העצבים ירתחו קשות בזמן שהחבורה יוצאת למסע הצלת הסייר שעלול לסכן את חייהם בשטח שמלחתכילה רצו עליו מידע כדי לדעת איך להזהר ועכשיו הם צריכים לתפקד בלי הסייר ובלי המידע ועוד משימת חילוץ... או הברברי יכול למצוא חפץ שהוא מחשיב כשלו אצל או ליד מישהו מהאחרים ולאחר כמה זמן להגיע למסקנה שגונבים ממנו... נכון שדינמיקה קבוצתית נתונה בידי השחקנים אבל גם לשה"מ יד בדבר. כך את המושכות בידיים וזכור שההנחיה הטובה ביותר עם לחץ מתמשך ומתון לכיוון הרצוי. ניסים לא קורים ביום אחד, זוג אנשים שהגיעו למצב בו הם רוצים להרוג אחד את השני בערב לא יהיו חברים מאוד טובים למחרת בבוקר.

 

[DDN]

קצת רצינות בבקשה.

התכוונתי לשניהם. האם היית מסתובבת עם אנשים שנוטים לחלק "צ'אבחות" חזקות ולא ידידותיות סתם במטרה של "לבדוק עם הגב שלך עמיד צ'אבחות"? האם היית מסתובבת עם אנשים שהיית מעליבה אותם את יודעת שהיו שולפים עלייך סכין? (ושוכחים שעד לפני שניה הייתם חברים?) - לא נראה לי. נכון גם למציאות וגם לדמויות. כל תקרית ג'ורג-אדריאן-ז'אן פול הייתה במעין גוון של הומור, אבל נכון. זה הוליד מצב בלתי אפשרי לשחק, שבירת של השה"ס והולידה את אתחול הקבוצה. אני לא רואה שהמצב בקבוצה שלנו יגיע לאלימות בין דמויות. לדעתי יש צורך להעריך את הרצון במשחק קבוצתי, ואולי אפילו בהחלפת דמות של אחד או יותר מהשחקנים. או לחלוטין, חוויה משנת אופי.

 

[ketalar]

אל תעיז להתערב!

בדיוק, אבל בדיוק, אותו מצב פרץ בחבורה שלי במפגש הקודם שלנו. שחקנים בוגרים ומנוסים בהחלט, עם דמויות מושקעות מאוד ואהובות מאוד, במערכה מורכבת שנשענת במידה רבה על האינפוט שלהם. ובמפגש האחרון, משחק דמות אמיתי מדי ואינטנסיבי מדי מצד כל השחקנים שלי הוביל למשבר שכמוהו לא ידענו. רבאק, לא נתקלתי בדבר כזה בכל העשור ומשהו שאני מנחה משחקי תפקידים. הייתי יכול להתערב? כן. התערבתי? לא. אין לי ספק שהכיף של השחקנים נפגע במידה מסוימת, כי העלילה לא הלכה בדיוק איך שהם רצו (בגלל המאמצים של השחקנים האחרים). אבל אפשר גם להפיק הנאה מהתמודדות אמיתית של דמות עם משבר. זה קצת נוגד את מה שכתבתי בפורום בעבר, אבל היי - כולנו לומדים מהניסיון. העובדה היא שהמשחק שלנו נחת לתוך שפל חסר תקדים באמון ההדדי. ממש מבוי סתום בעלילה. אך הצד השני של המצב הוא שאם הדמויות יוצאות מזה בכוחות משותפים, הן יצאו מחוזקות ומגובשות בהרבה ממה שנכנסו. אני לא הולך לעזור לשחקנים לצאת מהברוך, כמו שלא עזרתי להם להיכנס אליו. אם צריך, אקדיש מפגש שלם - או יותר - לדיונים משותפים מחוץ לדמויות לגבי מה אפשר לעשות כדי לפתור את הבעיה. הפתרון צריך להיות מוסכם על כולם, כך שזה צפוי להיות יותר קשה מהמשא ומתן מול הפלשתינים... אבל כך זה יהיה. האם אני יכול להתערב ולעזור? כן. אבל אני לא אעשה את זה. ראשית, מפני שכל פיתרון שאני כמנחה אציע יהיה חיצוני ומלאכותי מדי, ויקלקל את האופי האותנטי של המערכה. שנית, הם ילדים גדולים ובוגרים, ובהחלט מסוגלים להתמודד עם הבעיה. איך תהיה התפתחות של דמות אם לא מתוך משברים?

 

[Nihau]

דמות יכולה להתפתח יופי בלי משברים

נכון שמשברים וההתגברות עליהם הם גורם שמאוד מפתח דמות אבל לא זו הדרך היחידה, כלל וכלל לא. עצם החוויה של לטייל בעולם היר כבר גורם מפתח דמות. ראה את ההצעה בהודעות שלי למעלה. לעיתים יש מקום לשה"מ לארגן את העולם סביב הדמויות כדי לתת להם סיטואציות בהן דרכי פתרון יוכלו לנבוט. בקבוצת הפריפורם המשבר היה גדול עד כדי כך שהקבוצה פורקה והרי לא זו מטרת המשחק. הקבוצה פורקה בגלל שהדמויות לא יכלו להמשיך יחד. השחקנים עדיין נורא רצו לשחק אבל משחק דמויות אמין הכתיב פירוד. גם זה קורה במשחקי עומק. אתה צריך לשאול את עצמיך אם שווה לך עוגמת הנפש הזאת. יש לי צורך לציין את הסוף "הטוב" של הדילמה ההיא. אנחנו בסופו של דבר חיברנו חזרה את הבוצה, רוב השחקנים החלליפו דמויות והזזנו קצת את הזמן קדימה כדי בין היתר לא להיות באותו איזור גאוגרפי עם הדמויות הקודמות. יש לי הרבה דברים להגיד בעד הפירוק ההוא. זה נתן לנו זמן לחשוב, זמן להתקרר, זמן לנסות דברים אחרים, זמן לעצמינו וזמן ללמוד ולהבין דבר אחד או שניים. לפחות לי זה עזר הרבה למען שלום בית, בתוך קבוצה ומחוץ לה. עכשיו חיברנו חזרה את הקבוצה. רק פגישה אחת בינתיים, SNIFT יהיה עסוק עד שTANATH תרגיש טוב יותר.

 

[ketalar]

הממ... לא מסכים.

כמובן, דמות יכולה לעבור הרבה מאוד בלי משברים. אפשר לתור את העולם, אפשר להכיר אנשים ומקומות חדשים, אפשר לקשור קשרים וללמוד. אפשר להתפרסם ולזכות באושר. אפשר להרוג מפלצות ולשדוד להן את האוצר. אבל כמו בחיים האמיתיים, השינויים המהותיים בחייה של דמות קורים לדעתי ברגעי המשבר הקיצוניים ביותר. אותם רגעים דורשים מהדמות לתת את כל מה שיש לה - מבחינה חברתית, מבחינה פיזית, מבחינת אמונה, מוסר או משאבים כספיים. רק ברגעים אלו, אחרי שהדמות נתנה את הפיסה האחרונה שאפשר לתת, היא מגלה שיש לה עוד קצת לתת, עוד קצת שלא היתה מודעת אליו עד כה. והעוד קצת הזה הופך מהר מאוד לטבע שני. הדמות (כמו בני האדם, בחיים האמיתיים), לא מבינה מהיכן שאבה את תעצומות האומץ/תבונה/החלטיות/נדיבות ששרו עליה באותו רגע קשה. אבל משגילתה אותם, לא תוותר עליהם יותר לעולם. כל פעם ש"עוד קצת" כזה נוסף לדמות - אני מציין לפני בסיפוק שהשחקן השיג התפתחות יפה עם הדמות שלו. קצת כמו טיפול פסיכולוגי... קשה מאוד לביים משברים שמתאימים להתפתחות דמות. לפחות, קשה לביים אותם כך שהשחקן ירגיש מספיק מעורב במה שעובר על דמותו. ולכן, המשברים הטובים ביותר הם אלו שצצים באופן ספונטני, תוך כדי משחק. אם בין הדמויות שבחבורה, ואם בין הדמויות לדב"שים. השחקנים פשוט לוקחים אותם יותר אישית, ולכן הם יותר מושקעים רגשית בכל הסיטואציה. אין להיבהל ממשברים כאלה, ואין להתחמק מהם או לנסות לתקן אותם בהתערבויות מנחה. זוהי הזדמנות נהדרת לצמיחת דמות בתוך המשחק. ומי יודע - אולי גם השחקן ילמד משהו חדש על כישורי המשחק שלו? אני שמח לשמוע שהקבוצה שלך חזרה בסוף לשחק. לא קורה שום אסון אם לוקחים פסק זמן, מחליפים דמויות בתוך חבורה, או מפרקים את החבורה לגמרי ובונים דמויות חדשות. דמויות, אחרי הכל, הן רק אמצעי במשחק חברתי. השחקנים הם אלו שנשארים עם החוויות המשותפות, ושזוכרים את מה שעברו ביחד לטוב ולרע סביב השולחן. באותו מטבע - חבורה שרוצה להמשיך לשחק למרות חילוקי דעות תמצא דרך להמשיך לשחק. לא "הדמויות" מחליטות על פירוד. דמויות הן רצף של מספרים על דף, וקצת נוירונים במוחו של השחקן. השחקנים הם אלה שמחליטים להפסיק לשחק בחבורה הזו. הם אלה שמעדיפים לשמור על "משחק דמות אמין", ולא להתפשר על כך גם אם זה לא מאפשר שיתוף פעולה עם הדמויות האחרות. זו בחירה לגיטימית. לא הכרחית, אבל גם לא עוגמת נפש. פשוט בחירה. שחקנים בוגרים, רק משחק, היינו כבר בסרט הזה.

 

[Nihau]

אז תפישתינו את המשחק שונה במהותה

מבחינתי יש גבול מסויים של התפתחות דמות שמעבר לו הדמות עמוקה מספיק כדי להיות אישיות בפני עצמה ואז יש בהחלט מצב בו "הדמות מחליטה על פירוד" כפי המתואר. הקשר אל הדמות המושקעת היטב כבר הופך את זה לטבע שני לחשוב "כמו הדמות" ולכן אין מצב של היסוס, אין מצב של תהיה, אין מצב של הטיית דעת הדמות בגלל ידע מחוץ לדמות שלי. זו השקעת אנרגיה מטורפת אבל לפחות מבחינתי היא שווה את זה. אתה ו\או שחקניך כנראה לא חוויתם את זה עדיין. (מעניין מה יגידו שאר חברי לקבוצה על הנ"ל) לגבי משברים - כמובן שדמות מתפתחת היטב במשברים, אם היא שורדת אותם, אבל אני קיבלתי את הרושם שאתה מעריך את ההתפתחות הזאת יותר בגלל שהיא מהירה יותר וקלה לזיהוי, התפתחות אמיתית ומשמעותית יכולה באותה מידה להיות תהליך איטי הנע על מי מנוחות ועדיין להגיע מאוד רחוק. יש חוויות למידה שבזמן קצר ישברו דמות ובזמן ארוך יפתחו אותה. דוגמא:

כוהנת אלפית שלומדת שהאל שלה היה פעם בן אדם שהתחזק עם השנים עד למעמד של אל והעם שלה הומר לדתו בשלב כלשהו. זהו ידע שאם ניתן בבת אחת ישבור דמות לרסיסים נכון שיש דמויות בעלות תעצומות נפש שיצליחו להדביק את החלקים יחד איכשהו להמשיך בחייהן או דמויות בעלות רדידות נפשית שיתעלמו מהידע הזה גם אם יכריחו אותן להכיר בראיות, הן פשוט יגידו זה עבר, מה שחשוב זה ההווה והאל תמיד עזר לנו ולא נפסיק להאמין בו, או יותר פשוט- יכריזו שזו כפירה ויהרגו את אילו שניסו להסביר להם את האמת הזו, ישרפו ראיות ויחזרו הביתה לפתוח במלחמת דת. על פני זמן ארוך, כאשר הדמות כל פעם מגלה עוד פרט קטן ועוד פרט מוזר ורואה כמה ניסים מוזרים ומקבלת חזיונות מהאל וכך הלאה היא מגיעה להבנה לגבי האל בעצמה בתהליך קוגניטיבי הנמשך על פני זמן רב - בקצב האישי שהדמות מסוגלת לעמוד בו. משברים, כמו קרבות, הם חלקים של המשחק שחייבים להיות מאוד מעוגנים במשחק, פזורים בקמצנות, מחושבים היטב קודם לכן ועם היד על הדופק כדי למנוע איבוד דמויות. אני מנסה להגיד שיש להם מקום מאוד מכובד בעולם, אמיתי ומשחקי, אבל לא כגורם הראשי בהתפתחות. אלא אם יש לנו שוב בעית סמנטיקה ואנחנו לא מגדירים "משבר" באותו האופן

 

[Soul Cake Duck]

להתערב ישירות - אני מניח שלא

לפחות, בצורה של להכריח אנשים לשתף פעולה או אפילו לנתב את הדמויות למצבים ספציפיים, מה גם שלדעתי היו להם אינספור הזדמנויות לקשור קשרים חזקים בין הדמויות. אני בהחלט חושב, במקרה הזה, שהכל היה נמנע לחלוטין, בלי לשבור את משחק הדמות המושקע - כי להרבה מצבים יש לפחות שני צדדים. לפעמים, כשחקן קופץ מיד למסקנה מה דמותו חושבת, משחק הדמות האינטואיטיבי הזה הוא בעוכרי הדמות, הדמויות האחרות, שחקנים, והשמחק כולו. לפעמים, שחקן צריך לעצור ולשאול את עצמו - האם יכול להיות שהדמות שלו רואה את הדברים גם אחרת? ובדרך כלל, לפחות עד נקודה מסוימת, התשובה היא כן. או שאני טועה? אולי, לדעתכם, המטרה האולטימטיבית של כל שחקן תפקידים היא להתחבר לדמותו במידה כזאת, שלא יהיה שמץ של פקפוק, שום מקום להרהור, באשר למחשבותיה ומעשיה של הדמות? זה יכול להיות ניסוי מעניין בפסיכולוגיה, אבל בסופו של דבר, מדובר במשחק. השהיית הספק היא דבר טוב ויפה, אבל אני לא חושב שצריך להתנתק מהמציאות לרמה שבה לא מרגישים (או שלא אכפת) אם המשחק כולו מתפרק לחתיכות. הסייר לא היה חייב לתקוף ראשון, גם אם איימו עליו - היו אלף ואחת חלופות, חלקן לא פחות עוינות או מטורפות, להגיב. הברברי, משתקפו אותו, לא היה חייב להגיב בהנפה חותכת של חרבו; הוא היה יכול גם להסתער קדימה בשאגות זעם ולהפליא בסייר את מכותיו, חרב שלופה או לא, וזאת מבלי לחרוג כהוא זה מאישיותה של דמותו. אני חושב שהקפיצה לניסיון כן להרוג את הדמות שמנגד היה פזיז, מיותר, ומה שעוד - בלתי-ריאליסטי במידת מה. ולכן אני חושב שאדבר עם השחקנים. לא אכריח אותם לעשות שום דבר, אבל אמליץ להם שאם נראה שלפעולה כלשהי של הדמות נראה שיש השלכות משמעותיות על המשחק, שישקלו אותה פעם נוספת בהקשר האישיות של הדמות. דמות שיכולה להגיב בכמה דרכים למצב נתון, אטען בפניהם, היא עמוקה יותר, פחות חד-מימדית מדמות שמוגדרת בארבע מילים ("אני הבחור הטוב בחבורה", "אני תמיד מעוצבן", וכו'). מה שבטוח הוא, שאנקוט בפעולה כלשהי. אני חושב שמוסכם, שמנחה תפקידו הוא לא להכין הרפתקה, טבלאות היתקלות, ועלילה לטווח ארוך - תפקידו הוא להנחות את המשחק באופן שיהיה מהנה, וכל השאר פשוט נובע מזה. כשסיימנו את המפגש האחרון, שכלל בערך 80% התנצחויות ו- 20% פעילות, דיברתי בקצרה עם אחד השחקנים. מדובר בשחקן שאני מאוד מעריך ומשחק עמו כבר זמן לא מעט. שחקן שאחרי מפגש מסוים אמר לי ששנים לא נהנה כך ממשחק תפקידים. השחקן הזה אמר לי באותו ערב (בוקר), בפנים מתנצלות, שהוא לא יכול לומר שהוא נהנה מהמפגש. לא יעלה על הדעת. שחקן יכול לומר לי שהמערכה שלי מצוצה מן האצבע, ששיטת הקרב בלתי-ריאליסטית, או כל עלבון אחר לאופן ההנחיה שלי שהוא יכול למצוא. ברגע שהוא אומר לי שהוא לא נהנה, אני יודע שעברתי קו אדום, ושצריך לנקוט פעולה. "לא לעשות כלום" הוא הימור מסוכן.

 

[ketalar]

קצת מחייב...

נראה לי שפיספסתי את המסר מההודעה שכתבת... מכל מקום לא, אני לא חושב שאתה טועה. אני מסכים איתך שכששחקן קופץ למסקנות נמהרות או מקבל החלטות בלי לחשוב על התוצאות שלהן - יהיה ברדק. ולא משנה מה התירוץ שלו להתנהג ככה - אופי הדמות, צורת המשחק של השחקנים האחרים סביב השולחן, טמפרטורת החדר או המפה האסטרולוגית שלו לחודש הזה. כששחקנים משחקים בצורה אימפולסיבית יש בעיות. ברור. אבל, גם אם קורה פעם ביובל ששחקן קיבל החלטה נמהרת שפוגעת בשחקנים האחרים - לא נורא. לא קרה שום אסון, כולנו בני אדם. התנצלות מול דיירי השולחן האחרים, שכתוב קטן של העלילה, ויאללה לטחון ביסלי. בוודאי שלא צריך לראות בכל אי הסכמה של שחקנים התפרקות של המשחק. גם סכסוך וחילוקי דעות אמיתיים ומשמעותיים לא אמורים לפרק את המערכה. לכל מצב לא נעים כזה יש פיתרון - אם השחקנים ירצו להמשיך את המערכה, הם ימצאו את הדרך להתפשר. אנחנו אנשים בוגרים כאן, וכמו שאתה אמרת - בסופו של דבר מדובר במשחק, לעזאזל. (ה"לעזאזל" זה תוספת שלי. לא הופיע בגרסה המקורית שלך). לומר לשחקנים לשקול את המעשים שלהם זה תמיד טוב. אני מאוד בעד לשקול, ואלוהים יודע ששקילה טובה לפני מעשה היתה יכולה להציל הרבה מפגשים שלנו. רק קח בחשבון שגם השחקנים הכי שקולים עושים לפעמים מעשים פזיזים ואימפולסיביים - שנראים להם לגמרי מוצדקים. ואז לך תתווכח איתם. אתה יודע מה? לפעמים שחקן עושה משהו פזיז רק כדי לראות מה קורה. סתם. פשוט ככה. כי זה משחק, והוא נהנה לראות איך הבעיטות שלו מכות גלים בעלילה מסביב. בחיים האמיתיים אנחנו לא יכולים להתחצף לבוסים, לפוצץ את בן הזוג במכות, או לגנוב את המכונית של השכנים. אבל במשחק... לעתים נדירות (תודה לאל) תיתקל בשחקן שעושה את הדברים האלה בתוך המשחק בשביל הקתרזיס. סתם, כי בא לו לראות מה יקרה, ולשאת בתוצאות. כל מה שאתה יכול לעשות במקרה זה זה להסביר לשחקן את הטעות שבדרכיו, לאסוף את השברים, ולתכנן את התוצאות. לא מועיל ולא רצוי לעצור אותו בשעת מעשה. סך הכל, זה גם המשחק שלו, ומותר לו פעם ב- לעשות קצת אקספרימנטים. אני מסכים בעיקרון עם כל מה שכתוב בהודעה הזו, בהנחה שהצלחתי להבין את המסר, והוא שיש לשים גבול לשחקנים מדי פעם, כדי שלא יזיקו לעצמם ולסובבים אותם יותר מדי. נראה לי שהוויכוח בינינו הוא פשוט על מתי ועל עד כמה לשים את הגבול. אני אומר ככה, אתה אומר ככה, וזה בסדר שלא נסכים. אבל מה שבלט לי לעין בהודעה, וממנו לא יכולתי להתעלם, זה המשפט הבא - "השחקן הזה אמר לי באותו ערב (בוקר), בפנים מתנצלות, שהוא לא יכול לומר שהוא נהנה מהמפגש. לא יעלה על הדעת." זו, ידידי, גישה קצת מחייבת מדי. תפקיד המנחה הוא להנחות את המשחק באופן שיהיה מהנה. זה בטוח. אבל מדי פעם יהיו שחקנים שלא ייהנו. כי ככה זה. אנחנו יכולים להוביל את הסוס לשוקת, אבל לא לעשות לו חוקן של שיבולת שועל. (מה?! שוב טעיתי במינון כדורי ההרגעה הבוקר?!?). במלים אחרות, ההנאה של השחקנים היא גם באחריות שלהם. אנחנו, כמנחים, יכולים לספק להם את הסביבה הבטוחה ביותר והקלה ביותר להפיק את ההנאה הזו - זה תפקידינו ובכך מתמצה האומנות שבהנחייה. אבל אנחנו לא יכולים לוודא שהם נהנים. אנחנו גם לא יכולים לקחת על עצמינו את האחריות אם הם לא. לא כי זה לא התפקיד שלנו - אלא כי זה גם התפקיד שלהם. ומאחר ויש שני צדדים להנאה של שחקן - תרומת המנחה ותרומת השחקן עצמו - בהחלט יעלה על הדעת ששחקן לא ייצא מרוצה ממפגש, גם אם עשית בשבילו מאה ועשרה אחוזי מאמץ. אם עשית את כל ההכנות הנדרשות, ומשכת בכל החוטים, ושיתפת פעולה עם מאמצי החבורה לעילא ולעילא, והאווירה נכונה והקצב נכון והעלילה זורמת - שחקן שלא נהנה יכול לבוא בטענות רק אל עצמו.

 

[elik101]

אנחנו פעם לקחנו חבר ששיחק פאלאדינית

ומכרנו את גופה למרבים במחיר בו נגיד למחרת בבוקר היינו צריכים לברוח ורחוק....

 

[DDN]

WTF?

ניצלתם את שיכורה או משהו? בושו לכם!