מסכימה חלקית
אני מסכימה שחשוב שהסיפור יעורר מחשבה ורגש, ושיהיה בו משהו מיוחד שאפשר להעריך ולזכור, כפי שכתבת. אני מסיכמה שה"שפה" הייחודית של הסופר היא הכרחית לספיגה של הסיפור אצל הקורא. אבל בו בזמן, אני לא מסכימה שהעלילה היא רק "רקע". אני רואה את העלילה כחלק מהותי מאוד בסיפור (כמו שציינתי, ש"יקרה משהו"), ולפעמים אותו "דבר מיוחד" שיש בספר הוא האופן בו הסופר מושך בחוטי העלילה, מפתל אותם, מטעה אותך לכאן ולשם ו"מנחית" אותך במפתיע במקום בו לא ציפית. צריך כישרון רב לתאר עולם פנימי אמין של דמות, אבל צריך לא פחות כישרון כדי לבנות עלילה אמינה שתסחוף את הקורא, תפתיע אותו, תחזיק אותו במתח. מבחינתי, אם ניחשתי את ההתפתחויות העתידיות בעלילה - הרבה מהקסם שבסיפור נעלם (כמה הרבה? תלוי אם מדובר בספר שאמור להיות בנוי על "פואנטות" או לא).