כפתורים..

[דויד אנגלר]

מה תעשי לי???? ../images/Emo3.gif

לא מפחד

 

[דויד אנגלר]

טוב, נו, בסדר.......

 

[דויד אנגלר]

מה??? עוד???? נראה לך????

טוב, נו, בסדר, הנה עוד אחד:

נ.ב.

 

[חוכמית]

מה זה קשה לשכנע אותך!

אני ממש מזיעה מהמאמץ. תודה.

 

[קיפודת ים]

דוידדדדדדדדד

זה בהודעה שלי.. אז יכולה גם להשתתף בחיבוק? אממ.. ?

 

[השריף]

ברור!!!

 

[נטע....]

שלום שני, קיפודת הים

זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום הזה (עד עכשיו הייתי צופה פסיבית) ובעצם היחידה שמכירה אותי כאן היא רחל, שמכירה אותי מהפורום של סהר-תמיכה נפשית למבוגרים. ההודעה שלך מאוד ריגשה אותי. זה נכון שצריך לדעת ללחוץ על הכפתורים שמשחררים את הפחד. השאלה היא רק, אם הכפתורים האלה קצת לא תקינים, איך בכל זאת מתקנים אותם? אצלי הם מסתדרים ברגעים של שגעון רגעי (שגעון במובן החיובי) ואז אני פתאום מפתיעה את כולם, עושה דברים שאף אחד לא האמין שאעשה, אפילו לא אני. תודה לך שני, נתת לי חומר למחשבה!

 

[קיפודת ים]

נטע היקרה..

נראה לי שכתבתי שם הודעה רגעית על זה.. אצלי חלק מלהתמודד עם הפחד, זה לכתוב. מי שמכיר אותי דרך הנט כמובן מקבל הלם מזה שלא מדברת.. אבל בכל זאת.. אני מצליחה להוציא הרבה בכתיבה. גם הפחד עובר קצת, וכך אני מנסה לאט לאט לבנות דברים. אם זה אותי או אם זה הקשרים שלי. מעולם לא התמודדתי עם הפחד, אני מתחילה לקבל מזה תסכול רב כי אני מתחילה להבין כמה זה הורס לי. דבר שעד עכשיו לא הייתה לי הזדמנות לעשות- ההבנה. אז אני מתחילה להתמודד. לא יודעת איך מתקנים. בינתיים הצלחתי להגיע לחיבוק וחיוך.. באמת.. אולי אפשר לתקן בלהתאמן על לומר את הכל. אבל הכל. גם אם פוחדים, וגם אם זה אולי ירחיק. אחרי שנספר פעם אחת. ופעם שנייה. ושלישית. עלינו. אז כבר הפחד יתחיל לפחות, ואנחנו נרגיש יותר משוחררים, וכך נוכל להתקרב ולקרב אלינו. אולי לא את כולם, אבל את הבאמת מיוחדים. כמה שהם יהיו. אולי אפשר לתקן על ידי למידה. למידה שהעולם הוא מפחיד, ואנחנו חלק ממנו, ולכן אנחנו צריכים לזרום איתו. אם זה על ידי מומחים לדבר <נדבקתי לפסיכולוגים היום> , אם זה על ידי למידה עצמית.. הדרך הקשה אך בדרכ הטובה ביותר.. את מבינה? לא נראה לי שאני מכירה את עצמי. לא נראה לי שהתמודדתי עם הפחד. אבל בעוד שאף פעם בעצם לא הרגשתי בהפרעה הזו.. עכשיו מודעת אליה קצת יותר מדי.. אז אפשר ביחד לחפש את עצמנו. ולמצוא. ולהבין. קשה.. לא בלתי אפשרי.. ואני חושבת שזה בגלל שאני מרגישה חובה. לא חובה כמו חייבים להגיש עבודה, חייבים לעבוד.. מין חובה כזו שקשה לי להגדירה, כי למשל ההורים שלי התגרשו, ולאמא יש חבר, ואני לא מפסיקה לדבר איתו. תמיד יש לי מה לומר, ואיך לומר. ואני מצליחה לעשות את כל מה שככ קשה לי כשאני בין החברים. אולי אני אקליט עצמי. אלמד עליי ככה.. מקווה לטוב. שלך, שני. ותצטרפי לפורום.. מקווה שלא רק תקראי.. אולי יהיה לי ולך איזו תרומה אחת לשנייה..

 

[מעגלים]

שני מקסימה

אבל איזה כפתור כתיבה יש לך...גדול יפה וצבעוני. איזה קטע נפלא (כמו תמיד) מתי יוצא הספר? את כ"כ מרגשת בכתיבה שלך,כ"כ נוגעת...אם מדברים על כפתורים אז את נוגעת בכפתורים הנכונים (לפחות אצלי) אין סיבה לדעתי להרגיש לא נוח שכפתור הדיבור פחות בולט. אני מאמין שככל שמתקרבים יותר מרגישים נוח יותר גם בדיבור. אמרתי לך כבר שאת מקסימה?...שמחתי מאווווד לפגוש אותך אתמול... קיפודה מדהימה (הפשירו כבר גלידי הקרח משיערך?...אפשר בהחלט לכתוב בפרומו למטריקס "חוויה מקפיאה"

) הרבה אהבה משה

 

[קיפודת ים]

חיוך.

אוח. כמו שמחייכת כל פעם שאתה מגיב לי.. "אני מאמין... בדיבור".. זו הבעיה.. אני לא נותנת לעצמי להתקרב. כלומר יש גבול שאף אחד לא הצליח לחצות. ולפעמים אני פוחדת שאני לא ארצה. גם אני שמחתי לראות אותך אתמול. וכן.. הייתי עם שמיכה.. אני מודה.. אבל היו איתי אנשים נהדרים שבהחלט חיממו את מה שמתחת לעור הברווז שלי. אוהבת!!!!!! שני. וחוויה מקפיאה.. אהבתי.. והספר.. הוא גם בתוכנית שלי.. הוא יכלול אותי, את עצמי ואנוכי, פתירת סודות היקום שבמרכזו אני. אני אקדיש אותו לפורום.. אז אם תהיה נחמד. אפילו לא תצטרך לחכות לחנויות. כי תקבל עותק חינם עם חתימתי. אוהבת!! שני.

 

[חוכמית]

שני מתוקה- ../images/Emo24.gif

הקור שאת חשה בא מהרגישות הרבה שיש בך. מהרצון וכמיהה לאהבה. השקט שאת חיה בו והמים הגועשים מתחת לפני השטח עם הזמן יתחילו לצוף שכאת "תמציאי" את כפתור הדיבור שלך. או תמציאי או תמצאי אותו כי הוא נמצא איפשהו. היו הרבה הרבה שנים שישנתי עם שמיכת פוך כל הזמן, כי הייתי זקוקה להגנה מפני החיים שהיו לי. לא הייתי מודעת לתופעה זו עד... שמשהו אמר לי את זה ואז התחלתי לשים לב לדבר שהקור בא מבפנים ולא מבחוץ כי... קר לך ואת לא מרגישה מוגנת. למה שני?? את יודעת??? אני מחבקת אותך מבל הלב עם הרבה הרבה חום

 

[קיפודת ים]

בלי אייקונים. חיבוק. ישר מהלב.

ולא. אני יודעת בערך. יודעת שהייתי בבי"ח רוב ההתבגרות.. יודעת שזה גרם לי לבדידות.. אבל לפני כן.. לפני שהכל התחיל.. היינו הולכות כמה חברות מביה"ס היסודי לבית.. רק אחרי 10 דקות, שהיינו מגיעים לצומת להיפרד.. הם היו שמות לב שאני שם.. כמו עכבר קטן שלא רוצה שיראו אותו אוכל את הגבינה אז הוא מתחמק. זה לא נראה לי נורמלי.. זה לא נראה לי הגיוני. אבל תמיד הייתי קרובה למשפחה שלי. לסבתא שלי. שאיתם דיברתי וחייכתי והכל. אולי יש קשר לעובדה שעד כמה שקרובה להורים שלי היום. אין לי זכרונות ילדות מהם אלא רק מסבתא שלי ואחי הגדול. אמא שלי תמיד אמרה "למה את לא מתקשרת לחברות".. ולא טיפלה בזה יותר.. אולי אני באמת מדחיקה משהו. אוףף.. יהיה טוב, נכון? שמישהו יגיד לי שיהיה טוב. ויתכוון לזה כי הוא באמת יודע.. שני.. מתחילה להבין שיש בעיה .. וחושבת על דרכים לטפל בה.. זה לא יימשך.. אסור שזה יימשך.. אוהבת!! שני

 

[קיפודת ים]

נראה לי ששני קצת צריכה לשתוק

היא כתבה דברים היום שהיא אפילו לא מבינה. אז. שני. תפסיקי!!! זהו. סליחה.. באמת.. סליחה..

 

[השריף]

שני, מה שלומך? ../images/Emo13.gif

ואינך צריכה לבקש סליחה. ממי את מבקשת סליחה? מותר לך הכל!!!

 

[קיפודת ים]

אוי.. דייב.. לשני אסור..

שני עברה ניתוחים פיזיים.. היא מסתדרת איתם.. לשני קשה עם ניתוחים מהסוג השני. כאלה שחודרים לנשמה. היא צריכה אותם.. היא יודעת .. אבל קשה לה.. במיוחד שהיא עצמה עושה את זה.. מפחיד לה. אסור לה לכתוב בצורה הזו. סליחה.. חייבת.. סליחה.. אוףף.. שני כותבת בגוף שלישי.. שני תפסיקי! טוב.. אוהבת את החיבוק.

 

[דויד אנגלר]

אז הנה עוד...

 

[קיפודת ים]

יותר מדי אייקונים ולכן>>

אני אפעל בשיטת סימני הקריאה> חיבוק!!!!!!!!!!!!!!!! חיוך!!!!!!!!!!!!!!!! אוהבת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שני. שלא. לא סבלה ממך. חמוד אתה.. סבלה.. שטויות.

 

[קיפודת ים]

הפסיכולוגית שלי..

היו לי כמה פסיכולוגיות. תמיד רציתי פסיכולוגית. לא יודעת למה. תמיד אומרים שצריך להחליף עד שתרגישי נוח. הפסיכולוגית האחרונה, שאיתה באמת הייתי רצינית, הייתה ממש נחמדה. דיברנו על כל מה שהיא מצאה לנכון.. לא אוהבת לדבר.. לא אוהבת ליזום. אז דיברנו על דברים שהיא בהתחלה פיתחה, ואני זרמתי משם, אם זה באותו נושא או באחרים. הרגשתי בתקופה הזו שאני משתפרת מאוד. במיוחד כשהעזתי לדבר עם אחי ולקבל אותו חזרה. לפני כשנה נפרדנו, אחרי שהיא אמרה שאני לא צריכה אותה יותר.. ואני הסכמתי. אבל בדיעבד, הייתי צריכה להחליף אותה. היא לא הגיעה אליי. לא נגעה בי. היא לא הצליחה לעזור לי. ולמה? לא הייתי מוכנה לבכות אצלה. בשום אופן. אם היינו מגיעים לנקודה שבה הרגשתי שאני אבכה, איכשהו החלפתי את הנושא, או הרחקתי את זה כל כך ממני. ואמרתי לה.. אני לא רוצה לבכות אצלך. בכיתי מספיק, ואני לא רוצה לבכות יותר. היא הייתה צריכה לעבוד איתי על זה. אולי הייתי מצליחה בעזרת העבודה על הבכי , לעבוד על הדיבור, על הפחד, על מה שלא מצאתי. על מה שנתקע. היא התמקדה על הקשרים שלי עם אנשים, בחיצוניות של הקשרים.. מה טיבם, מה עושים, איך עושים. זו החיצוניות של הקשרים. היא לא עבדה על פנימיותם.. עד כמה הם קרובים מבחינת לדבר על הכל, עד כמה אני מרגישה ביטחון ואהבה אליהם ומהם. דיברנו על כל זה. אך לא הייתה עבודה על כך בצורה כלשהי. ואולי העבודה על נושאים אלה.. להבין, כי אני לא ידעתי את זה אז, כי הבכי שהיה כל לילה עד שהחלטתי להפסיק כי לא רוצה יותר, מראה על יותר, אולי אני מדחיקה משהו?... ואני רוצה להיות פסיכולוגית.. אני אהיה פסיכולוגית.. ומנסה להבין את הצד הזה. איך בעצם יכולים לעבוד.. כי בטיפול פסיכולוגי המטרה היא לחשוף את האדם ולעזור לו אחרי שמבינים- זו דעתי לפחות, והיא לא חשפה.. לא באמת.. ~~~סתם מחשבות על הבוקר~~~ אחרי 1800, אני אגיב לכם.. יש הרבה מה להגיב.. אבל תצטרכו לחכות.. שני. אוהבת את החיבוקים..

 

[חוכמית]

אז הנה עוד ../images/Emo24.gif ../images/Emo23.gif ../images/Emo24.gif ../images/Emo23.gif

 

[chipi]

לבכות אצל פסיכולוג נראה לי

קלישאה אני בחיים לא עישתי את זה למרות שיש לה שם קופסת טישו גדולה על השולחן(נראה לי שזה בא עם המיקצוע)