עם הזמן אני פחות מאשימה את עצמי,
אני מבינה ש.. , אומנם פיזית היו ויש לי הורים, אבל הם אף פעם לא ידעו להיות באמת הורים, לא קיבלתי את התמיכה ,את ההקשבה, ואת ההכוונה שהייתי צריכה בהרבה שלבים בחיי, בהרבה מקומות שהייתי זקוקה להם הם פשוט לא היו, מהילדות, אז נכון פיזית יש לי הורים, ויש לי איפה לישון, אבל נפשית אף אחד לא היה בשבילי, ספגתי מהבית את הקושי כל הזמן, גדלתי באוירה של צעקות, האשמות בלתי פוסקות, החדירו בי את הפחד קיום הזה כל הזמן, מגיל קטן , מגיל 13 אני זוכרת את הכובד הזה, הכובד של הפחד קיום, של המצב הכלכלי, בגלל זה גם התחלתי לעבוד אז כי כל כך רציתי לעזור ולעשות טוב, היסודות של הבית הזה היו רעועים ואני סבלתי מזה. מה אני אגיד לך, כולי תקווה שאנשים יחשבו טוב לאיזה בית הם מולידים את הילד שלהם. שיחשבו טוב לפני. אייל, אנשים שמפילים את הקשיים שלהם עלינו, זה מה שהם, זוג ילדים קטנים, והילד הילד מסכן, במקום שהם יהיו ההורים שלנו ויגדלו אותנו בסביבה אוהבת בטוחה נותנת לפני שאנחנו בכלל מספיקים להתפתח מפילים עלינו תיקים. דורשים מאיתנו, מצפים מאיתנו שנתמוך שנעזור כי הם כל כך חלשים , הם מצפים מהאנשים הלא נכונים, מהאנשים שהם אמורים לדאוג להם ולטפל בהם.