בעיקר (אולי ט)
כאב. זה תמיד כאב.
אני כ"כ כועסת ושונאת את עצמי, מבקרת את עצמי על איך שאני מתנהגת מדברת מתפקדת.
נמאס לי שאני שותקת כשצריך לדבר, ומדברת שטויות כשלא צריך.
מתישהו נגמר הכוח להסתיר ככה, מתישהו נגמר הכוח להחזיק מעמד. אפילו כאן, אני משתדלת לא לכתוב הרבה, לא לתפוס מקום, תשומת לב, כי אני פתטית, בכל מקום, לא מבינה איך אנשים מדברים איתי.
ואני כל כך חייבת לפרוק, זה חונק אותי, אבל איך אפשר? למה המילים נעלמות כשאני מנסה? והכל כ"כ קשה, ואני אמשיך לכעוס על עצמי שאני מתבכיינת, אין לזה מילים, אני כל הזמן אומרת למטפלת שאם הייתי פוגעת בעצמי הייתי מצליחה להרגיש שאמרתי משהו, ואני מפחדת, מעצמי, מלדבר, מלהתקיים, עם השגרה הזו, שאני מחפשת מתי לישון, ורק מעבירה את היום ומחכה ללילה, ובין לבין כל האובדנות, ולפעמים משחקים עם האוכל, ורק באמצעות כתיבה אני מצליחה לבטא משהו.
הרצון החזק הזה פשוט להסתגר לעטוף את עצמי בחושך, או לבכות את הנשמה ולצרוח חזק את זה. כי זה כ"כ כואב. ואני מסתירה בצורה מושלמת.
ואני שונאת את עצמי ואת זה כתבתי עכשיו, ואת זה שאני לא מדברת או כן מדברת ואני מבולבלת ומוצפת וסליחה.