כעס

[someone343]

כעס

נמאס לי מעצמי
כועסת ושונאת אותי
לא רוצה לשמוע לראות לדבר לתפקד
להתקיים. להעלם.
אין לי כוח.

 

[levshavur]

לסמוון

שלום לך
חבל שאת כועסת על עצמך,זה עצוב. למה את חושבת ככה?
אני מקווה שההרגשה הרעה תעבור לך כמה שיותר מהר
חיבוק גדול
לבשה.

 

[someone343]

תודה

על היחס והחיבוק.

 

[חלומותשל אחרים]

אילו עוד מילים מתאימות לתאר את ההרגשה שלך?
תסכול? אכזבה? כאב?
לפעמים לתאר באופן מילולי עוזר לי לשחרר.

 

[someone343]

בעיקר (אולי ט)

כאב. זה תמיד כאב.
אני כ"כ כועסת ושונאת את עצמי, מבקרת את עצמי על איך שאני מתנהגת מדברת מתפקדת.
נמאס לי שאני שותקת כשצריך לדבר, ומדברת שטויות כשלא צריך.
מתישהו נגמר הכוח להסתיר ככה, מתישהו נגמר הכוח להחזיק מעמד. אפילו כאן, אני משתדלת לא לכתוב הרבה, לא לתפוס מקום, תשומת לב, כי אני פתטית, בכל מקום, לא מבינה איך אנשים מדברים איתי.
ואני כל כך חייבת לפרוק, זה חונק אותי, אבל איך אפשר? למה המילים נעלמות כשאני מנסה? והכל כ"כ קשה, ואני אמשיך לכעוס על עצמי שאני מתבכיינת, אין לזה מילים, אני כל הזמן אומרת למטפלת שאם הייתי פוגעת בעצמי הייתי מצליחה להרגיש שאמרתי משהו, ואני מפחדת, מעצמי, מלדבר, מלהתקיים, עם השגרה הזו, שאני מחפשת מתי לישון, ורק מעבירה את היום ומחכה ללילה, ובין לבין כל האובדנות, ולפעמים משחקים עם האוכל, ורק באמצעות כתיבה אני מצליחה לבטא משהו.
הרצון החזק הזה פשוט להסתגר לעטוף את עצמי בחושך, או לבכות את הנשמה ולצרוח חזק את זה. כי זה כ"כ כואב. ואני מסתירה בצורה מושלמת.
ואני שונאת את עצמי ואת זה כתבתי עכשיו, ואת זה שאני לא מדברת או כן מדברת ואני מבולבלת ומוצפת וסליחה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אין לך מה לכעוס על עצמך או לשנוא את עצמך

בטח לא על הכתיבה כאן.
את לא שום דבר מהדברים הרעים שאת אומרת על עצמך,
ואף פעם לא נשמעת לי בהודעות שלך פתטית או משהו כזה.

מה מפחיד בלהתקיים? בלהיות?
מה יקרה אם תתפסי מקום?

 

[hory0]

(אין לי מילים כרגע אבל יש לי הרבה תחושות בלב, וחיבוק חם בשבילך)

 

[someone343]

תודה לכן..

מצטערת שאני מתקשה לענות על השאלות, אני מבולבלת ופשוט מנסה לשמור את הכוחות לדבר בפגישה הבאה... לומר משהו... מהמילים הכואבות שאסור להגיד. וזה מפחיד לגשת לכאב הזה.
והשנאה העצמית ..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מקווה שתצליחי.

מתי הפגישה הבאה?

 

[someone343]

תודה..

מחר, ועם כמה שזה פתטי זה לא מפסיק לעבור לי בראש.. מה יהיה ומה אומר.. המטפלת אומרת לאט לאט...
והשד הזה שתוקף אותי :"הפגישה הזו לא תצליחי כי את מפחדת, חכי לפגישה הבאה " ... ואז שוב בורחת ...ומעגל שלא נגמר
מניחה שיהיה בסדר.. אעדכן..

 

[someone343]

חייבת לכתוב (אולי ט)

איפושהו..
מרגישה שכמעט מאבדת את השפיות.. אלוהים..
כואב לי. כן. כואב לי. והלוואי ויכולתי לומר את זה בבירור, ובקול. בלי לחנוק את הדמעות שלי עכשיו.
נופלת... כן, אני צונחת אל מעמקי התהום... נאחזת בחוזקה בקירות.. אבל רוצה ליפול עמוק יותר.. רחוק יותר... חשוך יותר...
הלוואי ואצליח לדבר מעומקי נשמתי. הלוואי והשלשלאות הכבדות לא יסגרו עליי שוב, וישימו את החיוך הכל כך כואב הזה.
מרגישה שהעובדה שאני כותבת מצליחה להרגיע את הסערה שבי עכשיו..
לנשום.. לתפקד.. לישון.. לקום.. לנסות..
מפחדת.. מעצמי.. מהעולם.. רוצה להתחבא.. תחת שמיכה או בתוך מקום סגור.. להתעטף בתוכי... לא לצאת..
כל נגיעה בכאב שורפת, כל התקרבות קטנה ואני מתרחקת... בורחת.. רצה..
הלוואי ויכולתי כבר לצנוח.. להתפרק... להשבר.. אין בי כוחות...
[יודעת שזה מיותר לכתוב שוב סליחה שאני כותבת...]