כעבור שבועיים...

[dietoday]

כעבור שבועיים...

חזרתי עכשיו מהפסיכולוג שלי... שוב שיחת חולין, אותם נושאים, אני מרגישה ביזבוז.. ואז, אחרי 40 דק' בערך, פתאום הוא אומר לי "נראה לי שאת פשוט מרגישה בודדה". בום. עצרתי את הדמעות, התנערתי והמשכנו את השיחה.. כשנכנסתי לאוטו פשוט התחלתי לבכות.. אני באמת בודדה... ואני גם יודעת מה אחת הסיבות לזה.. העבודה החדשה. ואני פשוט מבולבלת לגמרי.. עדיף לשמור על עבודה שנחמד לבוא אליה והכסף לא רע, או שעדיף למצוא משרה עם שעות שיתאימו לחיים שלי ולחזור להיות אדם עם חיי חברה? אבא שלי תמיד הפציר בי ש"כל האנשים מסוגלים לעבוד 8-17, גם את יכולה". ואולי לא?

 

[לקשמי]

רק דבר אחד לא ברור לי

כתבת "עצרתי את הדמעות". למה בעצם? האם טיפול זה לא ה-מקום לבכות בו? כתבת שאת מרגישה בזבוז בשיחות. אבל חוץ מזה איך היחסים שלך איתו באופן כללי? האם את מרגישה איתו מספיק נוח?

 

[dietoday]

עצרתי את הבכי

כי לא חשבתי שזה מתאים באותו רגע.. האמת, שבמקרה פגשתי במסדרון את המטפלת הקודמת שלי, והתחבקנו חיבוק גדול והתעדכנו בקצרה אחת לגבי השניה.. אליה הרגשתי יותר קרובה.. אולי כי היא הייתה בעיניי סוג של דמות אימהית, במקום זאת שלא ממש הייתה לי (ובגלל הייתי שם מלכתחילה..).. איתו אני מרגישה בסדר, אבל אין מצב שאני אחבק אותו למשל, אם ניפגש במקרה אחרי הרבה זמן.. זאת מערכת יחסים פסיכולוג-מטופל נטו...

 

[פרפרי אהבה]

אני באמת חושבת ממה שכתבת בעבר

וממה שכתבת פה, שהמטפל לא מתאים לך. לא מפני שהוא לא טוב, אלא מפני שאם את מרגישה שזה לא המקום לבכות, כנראה שיש פה בעיה ואולי שווה לבדוק טיפול אצל מישהו אחר, אולי אצל מישהי אחרת- אם את אומרת שטיפול עם פסיכולוגית מאוד עזר לך ואתן קרובות. לגבי העבודה- את צריכה לשאול את עצמך- מה חשוב לך יותר? להרוויח הרבה כסף או להנות מהחיים וממה שהם מביאים עימם? מצד שני- צריך גם להתקיים ובהחלט אפשר להתקיים גם מעבודות שהן לא עד שעות מאוחרות, במיוחד כשלא לומדים במקביל.

 

[dietoday]

יכול להיות...

עברה לי המחשבה בראש שאולי המטפל באמת לא מתאים לי, אבל אני מניחה שסמכתי על המטפלת הקודמת שהפנתה אותי אליו... לגבי העבודה.. הוא צודק, זה ברור. לא רציתי להודות בזה בעצמי כי חשבתי שאולי אני סתם מפונקת, אבל אולי אני צריכה לקבל את זה שאני פשוט בן-אדם לילי.. שאולי אני צריכה להתאים את העבודה לחיים שלי ולא את החיים לעבודה.. מצד שני, יש דיבורים במשרד על כנראה להשאיר אותי בתפקיד קבוע... אני ממש מבולבלת..

 

[efriend]

לא הבנתי איך הבדידות קשורה לעבודה

ואיך עבודה בין 8 ל5 הייתה פותרת את זה. בינתיים, אני רוצה לצטט את הפסיכולוגית שלי (לשעבר). באחת הפגישות היא אמרה לי "תמיד יהיו כאבים". המשפט הזה הכה אותי בתדהמה, כי עד אז באמת חשבתי שאם יש כאבים זה אומר שמשהו לא בסדר, ושצריך לחשוב איך מתקנים אותו. בדידות נראית לי אחד הכאבים היסודיים שיש תמיד (זה בא והולך, אבל, בסוף כולנו קצת בודדים). אז מה עושים? מקבלים את הכאב, בוכים אם צריך, ואז נהיה יותר קל, ואז חושבים רציונלית אם זה באמת קשור לעבודה, או שזו סתם הבדידות הקיומית...

 

[dietoday]

התבלבלת..

העבודה מ8-5 היא הבעיה, לא הפיתרון.. אני חיית לילה, ומאז שהתחלתי לעבוד בשעות "נורמליות" אין לי חיים.. אני קבורה בתוך עצמי, כל היום או מול המחשב במשרד או מול הטלויזיה בבית... כשעבדתי במשרות אחה"צ/ערב, יצאתי לפחות פעם באמצע השבוע, וכל סופ"ש שני פחות או יותר.. אפילו בשישי אני כבר לא יוצאת, פשוט כי אני עייפה וחסרת אנרגיה.. ובמקביל אני גם אדם של מערכות יחסים.. אין מה לעשות. אני אוהבת שיש לי מישהו שאני יכולה לדבר איתו בכל שעה על כל נושא, גם אם זה סתם שיש לי ברחש בחדר וכמה זה מוזר כי בכלל חורף (סתם מה שקפץ לי לראש כרגע..

).. אני מוצאת את עצמי חוזרת לאותם "יזיזים" (סתם מילה מכוערת..) כי זה הכי פשוט.. באים, ממלאים את הצורך והולכים. ולגמרי אין לי בעיה עם זה. אבל כרגע יש לי -רק- את זה (וגם זה בקושי כי השבוע שלי הצטמצם לחמשושים כדי לבלות, וזה לא תמיד מתאפשר..), ואי אפשר לחיות ככה...

 

[efriend]

עכשיו הבנתי

זה באמת סיוט לקום בבוקר מוקדם. יכול להיות שתתרגלי - אני קצת התרגלתי, לפחות קל לי עם זה הרבה יותר ממה שהיה לפני שהתחלתי לעבוד בשעות קבועות (שזה בעצם התחיל לפני 8 חודשים או משהו)... תוך כמה חודשים נעשיתיי פחות עייף בערב.

 

[dietoday]

זה קצת יותר מסובך..

אני סובלת מתסמונת שדומה לעייפות כרונית. יש לי בעיות שינה, ולמרות שלשם שינוי אני מצליחה לקום בבוקר לעבודה, הגוף שלי מותש...