הנה ציטוט שמסכם את הערב עבורי:
"תמונות הסיום רק המחישו את האבסורד: הערוץ הממלכתי משדר לאזרחי המדינה חזיון לאומי-פטריוטי מאתר הניצחון הגדול; על המסך נשיא המדינה מצד אחד, ראש הממשלה מצד שני ודמות עגלגלה ומיוזעת מצד שלישי; הנשיא מחבק ןמנשק את האיש ומודה לו על "המתנה היפה לאזרחים לרגל יום העצמאות". ראש הממשלה מכריז ממרחקים: "אני אוהב אותך"; האיש זועק: "אין עוד מלבדו! הכל בידי שמים!"; ברקע מתנופפים דגלי המדינה; לפתע פורצת שירה המונית של המנון המדינה; צוות השידור מצטרף לשירה הספונטנית; מה, לעזאזל, קורה פה? בניגוד למה שאפשר להתרשם, לא מדובר במדינה אפריקאית או דרום אמריקאית שחוגגת עצמאות לאחר דורות של מאבק לאומי נגד כובש אכזר. האיש העגלגל אינו מצביא עטור תהילה שהביס בחסד האל את אויבי המדינה ושיחרר אותה מאחיזתם. הוא בסך הכל איזה פיני גרשון, מאמן כדורסל של קבוצה פרטית עשירה שנקראת מכבי ("עלית") ת"א וכוללת שני אמריקאים, ליטאי, קרואטי, יווני ועוד ישראלי או שניים שהוקפצו מהספסל לכמה שניות של גרבג' טיים. כמה דקות קודם ניצח לגיון הזרים את יריביו הספרדים במשחק גמר של מפעל אירופאי, אבל במדינה הסהרורית ששמה ישראל זאת סיבה לחגיגה אופורית שמפקיעה את כל סמלי המדינה לטובת ארגון ספורט עצמאי. צוות שידור מיוחד נשלח ללשכת ראש הממשלה כדי לתעד בשידור ישיר את הברכה המסורתית למנצחים. השדר רמי וייץ אחוז אקסטזה דתית ("גם התפילות עזרו!"). המגיש באולפן, בוני גינצבורג, הודיע מלכתחילה ש"מה שחשוב מבחינת בית ישראל זה שהגביע יחזור הביתה". ו"בית ישראל" יוצא לרחובות. אור לגויים, אורגזמה ליהודים."