זה לא בדיוק ככה
אני אתייחס לשני דברים, ואני אתחיל עם הנושא של הצטיינות. אני באופן אישי כן מרגישה שבהרבה מקומות הצטיינות היא משהו שצריך לעשות מתחת לשולחן. כי מי שהתאמץ והצטיין הוא חנון. הגישה היום בהרבה מדינות מתקדמות היא להשקיע מעט ולהרוויח הרבה. בנאדם שהתאמץ כדי להגיע למטרה מסוימת נחשב לפראייר או סתם למוזר. אני זוכרת ששמעתי על מחקר שעשו בנושא- שאלו ילדים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. פעם היו תשובות כמו אחות, רופא, מדען, כבאי וכו', היום הכבאי עדיין נשאר, אבל התשובות הפכו להיות מפורסם/זמר/שחקן/משתתף בריאלטי/איש עסקים וכו'. זתומרת היום מייחסים יותר חשיבות להצלחה מהירה, ולא להשקעה. הנושא השני הוא הפרפקציוניזם. למיטב הבנתי, הכוונה כאן היא לא למצב שבו אדם רוצה להצליח במשהו, והוא משקיע ומגיע להישגים, אבל רוצה להצליח יותר או לדעת יותר. הכוונה היא באמת לאנשים שכ-ל החיים שלהם סובבים סביב ההצטיינות. אני יכולה להעיד על עצמי בתור פרפקציוניסטית- וכמה שזה נדוש, זה באמת הופך להיות חיסרון. אני צריכה להיות טובה ב-ה-כ-ל, ואם אני לא טובה ב-ה-כ-ל [מה שכמובן לא אפשרי] אז אני כישלון, אז אני פחות טובה. זה קשה מאוד לחיות בצורה כזו. כל הזמן לרדוף אחרי ההישג הבא, וכשלא מצליחים להגיע להכי טוב, אלא רק לרמה של "טוב" או לרמה של "בסדר" זה נחשב לכישלון. הרבה דברים שעשיתי בחיים- לא נהניתי מהם, ולא נהניתי מהתהליך שלהם. בתחומים אחרים נהניתי מהעשייה, אבל כשראיתי שהתוצאה היא בינונית ומטה- החלטתי שאני לא טובה ואין טעם להמשיך באותו תחום בגלל שאני לא טובה [למרות שנהניתי מהעשייה מאוד!]. כמו שאני רואה את זה, פרפקציוניזם זה פשוט הקצנה חריפה של הרצון להצטיין. וכמו בכל דבר, קיצוניות יכולה לעשות נזקים.