כניעה... ולאחריה
אני זוכר שפעם קראתי איזה קטע בעיתון, שמישהו סיפר שהוא הלך עם הילד שלו ללונה פארק. היתה שם חבורת נערים מאותגרים אינטלקטואלית, שהסתלבטו על האבא (לא זוכר אם היתה שם אלימות על אש קטנה - כאפות וכאלה). בסוף העניין הסתיים ב"סולחה", אבל אותו כותב-אבא סיפר שהוא חש עוד זמן רב לאחר מכן תחושת השפלה צורבת שלא נתנה לו מנוח. מצד אחד הוא ידע, שגם לו הסיטואציה היתה חוזרת על עצמה, הוא כנראה לא היה נוהג אחרת - הוא פשוט לא הטיפוס שיתחיל ללכת מכות, וודאי לא עם נערים אבל בעצם, בכלל לא. מצד שני, התחושה שבנו ראה אותו בסיטואציה כזו כאבה לו. גם הפריעה לו המחשבה שלו זה היה נגרר ממש למכות (ביוזמת הנערים - כל האירוע היה בעצם ביוזמתם ובשליטתם), הוא די משוכנע שהוא היה חוטף שם מכות רציניות, וגם לא בטוח שהיה יכול להגן על הבן שלו (מדובר על משהו כמו בן 15, אם אני זוכר נכון - קראתי את זה לפני עשר שנים לפחות). מעניין לחשוב על כניעה/ויתור, "כדי לא לגרום נזק" כפי שכתבת, באירוע כזה. אחרי הכל, ובשונה מדוגמאות דומות שהועלו בעבר על ידי ילדים/נערים עם רגישות מוגזמת לנושא הכבוד העצמי שלהם כפי שהם/חברה שלהם/חברים שלהם/אחרים תופסים את המושג הזה, מדובר באדם מבוגר ובעל משפחה שמשהו בו נרמס, כנראה. מעבר לכבוד או חוסר כבוד, התחושה שאתה לא יכול להגן על מישהו שאתה אוהב היא בעיה אמיתית. כיוון שמדובר בסיטואציה חולפת (ולא באיזו כניעה שבעקבותיה עורפים ראשים או נמכרים לחיי עבדות), הכניעה כאן אולי שייכת יותר לתחום העמדה הפנימית. אם כך, האם הפסיבית המוחלטת של האב היתה כניעה או דווקא ניצחון? או בניסוח הפוך, אם האב היה מתעמת עם הנערים, האם היתה זו כניעה במובן זה שהוא נגרר לאלימות כנגד רצונו, או להיפך? לצורך העניין וכדי להקל על העניין, נניח שבעימות זה הוא היה יוצא כשידו על העליונה (אפילו מבריח אותם, לאו דווקא שובר לכל אחד מהם את המפרקת). מה אז, לדעתכם?