כנות

איריתוש

New member
כנות../images/Emo3.gif

אתמול הייתי עם נדב אצל חברה. אמה של חברתי גם היתה, היא טיפוס מדליק, שרה רקדה, והשתוללה עם הילדים שלנו. נדב לא הפסיק להתבונן בה כאילו מוקסם. כשראיתי את העיניים המשתאות שלו אמרתי לו "נכון שהיא מצחיקה" (הכוונה לאמה של חברתי) ונדב ענה נכון, וגם נורא מכוערת לא ידעתי אם להתעלף מצחוק או ממבוכה. מה אתם אומרים? מה אומרים לו במצב כזה? הוא כבר בגיל שיכול להבין ולהתחשב ברגשות אחרים? הרי הכנות והאמת הם הדברים הנפלאים ביותר בילדות, איך מסבירים מבלי לפגוע בטוהר הכנות? ועכשיו לפרט שאולי ישנה את הסתכלותכם על המצב: האישה היתה קרחת משום שהיא חולת סרטן ועוברת טיפולים. אשמח לשמוע דעות
 
בן כמה נדב??

אני הייתי מנסה לקבור את עצמי באדמה... אולי כדאי לומר לו שיש אמירות שעלולות לפגוע, הוא יכול לומר לך אותן אחר כך, אבל לא בפומבי כשזה עלול להעליב אחרים. אחרי הכל גם הוא נעלב אם מישהוא אומר לו משהו כזה, לא? ולסיפור קטן: הייתי פעם בחתונה עם אמא שלי. אחותי הקטנה היתה אז בת 4. קרובת משפחה (רחוקה) קראה לנו, וכשהתחלנו ללכת אליה אחותי אמרה בקול "אמא, למה יש לאשה הזו שפם??" אני הלכתי לצד כדי להתגלגל מצחוק בלי הפרעה. אין לי מושג איך אמא שלי פתרה את הבעיה...
 
לאיריתוש-אכן....

ילדים בגילו של נדב עדיןרואים את העולם בעינים כל כך אמיתיות(זה הדבר העיקרי שאני אוהבת אצלם)וזה יפה אבל כמובן שהוא צריך ללמוד שהוא חי בחברה ויש דברים שאותם לא אומרים בפומבי משום שהםנחשבים לחוסר נימוס.נראה לי שברור שנדב בודאי לא התכון לפגוע באישה ואני חושבת שאף היא יודעת זאת. אני אישית מעדיפה שיגידו לי את האמת הכי חריפה מאשר שישמרו דברים בבטן. שלך חנה גונן
 

איריתוש

New member
לחנה גונן../images/Emo45.gif

גם אני אוהבת את האמת ולא רק מפי הילדים. אך בכל זאת נשאלת השאלה אם גיל 3 הוא גיל שבו יופי חיצוני צריך להקשר עם "דבר טוב" או "דבר רע" וכמו שכבר כתבתי האם הוא יכול להכיל רגשות של אחרים ולהתחשב בהם. בכלל התפלאתי שהוא ידע מה פירוש מכוערת.
 
לאיריתוש-קראתי ואני מסכימה עם...../images/Emo8.gif

הנקודה שהעלת.אנחנו מלמדים את ילדנו מה מצפות מהם הנורמות החברתיות ומקלקלים אותם הרבה בדרך וזה חבל.אני אישית חושבת שכל מושג הוא דבר יחסי שלא צריך להיות כבד ראש ובטח לא מחיב,לפי דעתי צריך להסביר להם את כל הצדדים של טוב-רע,יופי-כיעור ולתת להם בעצמם להגדיר את דעתם בנושא עם גבולות שימנעו אלימות וחוסר אנושיות,הם יודעים ומסוגלים לזה יותר ממה שנדמה לנו.אלא רק אנחנו שמופתעים כל פעם מחדש. שלך חנה גומן
 
לאיריתוש-אני מסכימה עם הנקודה...../images/Emo8.gif

שהעלת,אנחנו כל כך מתאמצים ללמד את ילדינו מה מצפות מהן הנורמות החברתיות והרבה ראשוניות מתקלקלת בדרך אבל כולם צריכים לגדול ולהבין שיש כללים מסוימים בחברה ,תפקידנו הוא להחליט אילו מן הכללים הם ראוים ללימוד כמו כיבוד הזולת,עזרה לחבר,כבוד לטבע ולבעח וכו.אני אישית סבורה שמושגים כמו טוב-רע,יופי-כיעור הם יחסים ולא צריך להתיחס אליהם כמחיבים מדי,נדמה לי שילדינו יודעים זאת רק אנחנו אלה שמופתעים כל פעם מחדש. שלך חנה גונן
 

איריתוש

New member
../images/Emo6.gif כמה צחקתי מהסיפור שלך...

נדב בן 3 אנחנו בסופו של דבר עשינו מכל העניין צחוק אחד גדול. היא אמרה לנדב, עוד מעט יצמח לי השיער ואני אהיה מאד יפה. ואני אמרתי לה "מי אמר שהוא התכוון לקרחת? אולי הוא התכוון לכל השאר?" בעלה של חברתי נכנס ואמר לבעלי (שישב לידה וגם הוא קרח) "כמה שאתה דומה לחמותי..." נכון שזה נשמע נורא, הומור שחור... אבל העיקר שכולם צחקו ואף אחד לא נשאר עם טעם רע. אך בי נשארו ההירהורים, אני בטוחה שנדב לא התכוון להעליב, בעיניו זו פשוט עובדה. יש יפה ויש מכוער. אני כנראה צריכה לחבר לו את המושג "כיעור" עם המושג "עצב" וכך הוא יבין שאם הוא אומר למישהו מכוער אותו אדם נעצב, וכך אולי הוא ישמור את האמת שלו בלב.
 

מירי,

New member
ויופי ייתחבר לאושר?

ומה בעצם אנחנו מלמדים אותם שצביעות זה בסדר? הם כל כך כנים... למה להרוס את זה? לא מעט שמעתי מילדים "את נורא שמנה..." - נכון זה לא הכי נעים לשמוע , אבל זו האמת , מעולם (גם לפני שהיו לי ילדים)לא ציפיתי מההורים ש"ייסתמו להם את הפה"...
 

איריתוש

New member
מירי את צודקת

בדיוק הרגע כתבתי שזה נשמע לי נורא - כוונת למחשבותי אך מה הפיתרון?
 

אפרת_ח

New member
לא צריך להטיח הכל בפרצוף

בעצם המילה "צביעות" את שופטת נגד, אבל אני באופן אישי לא רוצה לגדל ילדות אכזריות בשם "הכנות".
 

לאה_מ

New member
לא נראה לי שמדובר באכזריות.

נדב בסך הכל בן 3. לא נראה לי שהוא צריך לדעת להיות מנומס או להבחין בין האמת לבין מה שעלול לפגוע. אני הייתי עונה בדיוק כפי שענתה אמה של החברה (כלומר, שהשער שלה נשר בגלל מחלה, ועוד מעט היא תבריא, והשער שלה יצמח שוב). אני לא חושבת שיש טעם בחינוך לנימוס בגיל הזה. זה נראה לי דבר שנרכש במשך השנים, מהתבוננות בהתנהגות של הסובבים אותנו. הערות לגבי התבטאויות או התנהגויות לא מנומסות (פוגעות) אפשר לדחות לגיל מאוחר יותר.
 

אפרת_ח

New member
תמיד אומרים...

תמיד אומרים "ילדים הם נורא אכזריים" ומתכוונים בדיוק לזה. בגיל שנה ושנתיים אנחנו מלמדים ילדים לא לנשוך ולא להרביץ כי זה כואב. נראה לי שבגיל שלוש אפשר ללמד לא להכאיב במילים.
 

איריתוש

New member
לאפרת_ח

נסי לחבר בין המשפט שכתבת "לא להכאיב במילים" לבין המושג כיעור. מה בעצם אנחנו מלמדים את ילדנו? שכדי לא "לכאוב" הם חייבים להיות יפים? חשבתי על כך וזה נשמע לי נורא. בגיל 3 כיעור הוא ההפך מיופי כמו שחושך הוא ההפך מאור - פשוט עובדה. עדיין אין את החיבור של כיעור לעצב (חיבור שבהחלט לא מחוייב במציאות! ישנם הרבה אנשים יפים עם לב כבוי, והרבה אנשים "מכוערים" בעיני אנשים אחרים בעלי שמחת חיים).
 

אפרת_ח

New member
אנחנו עצמנו משתמשים כל הזמן בשפה

במשוואה יפה=טוב. למשל, כשאנחנו אומרים "את מתנהגת יפה", "זה מסודר יפה" וכו´ וכו´. מעבר לכך לאנשים כואב כאשר אומרים להם שהם מכוערים! לא פחות משכואב להם כשפעוט בן שנתיים מרביץ להם (ואז ההורים אומרים "לא" בלי להתלבט).
 

vered4

New member
אני מבינה את כוונתך

זה מזכיר לי את הדיון שהיה לפני מספר ימים בנושא ילד אומר לאימא אני רוצה שתלכי. גם בדיון הזה רב הדעות היו בעד תמימות הילד. גם אני בדעה, שלמרות שהילד לא התכוון לפגוע, אפשר ואפילו רצוי (לדעתי) להגיד לו מה מרגישים. זה לא צריך להיות בכעס, ובטח שהוא לא צריך להרגיש מאוים או חסר בטחון בגלל התגובה. אבל אם לא נגיד מה אנחנו מרגישים, הוא לא תמיד יכול לנחש. בשבת שעברה, היתה סדרת תוכניות מעניינת בערוץ 23, על מיתוסים של ילדות והשפעתם. לצערי ראיתי רק חלק. אחד מהדברים שהתיחסו אליהם, היה, שאנחנו, המבוגרים, רוצים וצריכים לראות את הילדים כתמימים, והילדים לא תמיד כפי שאנחנו מדמיינים אותם. התכונות של הילדות, כפי שאנחנו מתארים אותם, הם בעצם צורך של המבוגר בחידוש ורעננות. כאשר הילד לא מתנהג לפי הציפיות, ועושה משהו שנראה בעינינו כאכזרי, התגובה על כך יכולה להיות קשה, בגלל אותו חוסר התאמה. אני הבנתי מזה, שצריך להסתכל על הילדים בצורה קצת פחות רומנטית. הם חמודים ומקסימים, אבל לא תמיד תמימים, ויכולים להבין כשהם פוגעים.
 

דסי אשר

New member
לא וורד, יש הבדל בין התכנית

ומסריה, לבין הסיפור של איריתוש. אני זוכרת שכאשר נכנסתי לפורום, ספגתי די "קטילות" על כך שכתבתי על התנהגותם " האכזרית" של הילדים, שלא נתפסת ככזו על ידי ההורים, שחושבים שהם רק תמימים וכוונותיהם רק טובות. דיברתי על ילדים שדורסים ילדים אחרים בבימבה, בכוונה ובהנאה, על ילדים קטנטנים שמכים בהנאה זה את זה, הנאה על מנת לפגוע, דברתי על הצורך של הילדים להוציא כעס, להכאיב, גם בלי שום תחושת הנאה. אכן, התגובות היו קשות, כי היה דיסוננס בין מה שההורים חשבו/חושבים על תמימותם, תום התנהגותם של ילדים, לבין הדברים, הרגשות והמעשים שייחסתי להם. הילד של איריתוש, בפירוש לא רצה להכאיב,הוא כנראה נבהל. גם האשה לא כאבה את מה שאמר. היא הייתה כואבת אם אדם מבוגר היה אומר לה זאת. היא בהחלט מבינה שלגבי ילד קטן היא נראית מוזרה, אולי מפחידה. ילד לא יודע איך להגיב לתמונה לא שלימה, מבחינה אנושית. בעבר אנשים נרתעו מנכים, שמא הנכות "תדביק אותם" .מתחת לבטוי גלוי זה, קיימים פחדים אנושיים מחוסר שלימות גופנית נורמאלית. יש לנו צורך בתמונה- גשטאלט- שלם. הייתה לי במשפחתון בובה ללא רגל. כאשר סתווי הנסיכה , הילדה הראשונה במשפחתון ראתה אותה, עוד לפני שיכלה לבטא את רגשותיה מילולית, היא החלה לבכות במין חרדה, כאשר ראתה את הבובה. אמה ראתה אותה בוכה, ואמרה שהיא מבינה שסתווי חוששת מהמראה הלא שלם של הבובה(אמה מעצבת מוצר, אשה רגישה ואמא קשובה לילדיה). נראה לי שהיא מאד צדקה בתרגום הבכי הפתאומי של סתווי למראה הבובה המסויימת הזו(שהייתה מקושטת בשמלות יפות..). זו דעתי. דסי
 

vered4

New member
אני לא אמרתי שהמקרים דומים

ולא שהילד ניסה להכאיב. אני בפרוש לא חושבת שהוא ניסה להכאיב. הסיפור על התכנית, היה אמור לתת חיזוק, לאותה נקודה שגם את הזכרת, ועל כך שמותר ואפשר להסביר לילד שדבריו מכאיבים. לעומת דעות אחרות שאמרו אין צורך להגיד שום דבר, אין צורך להעמיד אותו בפני העובדה הזו בשלב זה של חייו. יוצא כאילו הדברים יוצאים מפרופורציות בדיון, הכוונה לא להוציא אותם מפרופורציות בבית.
 

לאה_מ

New member
קצת ../images/Emo32.gif

הזכרת לי בעניין הבובה את השיר של מרים ילן שטקליס על הבובה אלישבע ("אלישבע את נחמדת, את יפה אהובתי"). לא אצטט כאן את כולו, אך הוא מדבר על אהבה של הילדה לבובתה השבורה, אלישבע (חסרה רגל, קרחת, אפה שבור), ועל כך שהיופי הוא בעיני המתבונן. ועוד
באותו עניין - על כך כתבה אחר כך מרים ילן את הסיפור הנפלא "המסע אל האי אולי" העוסק במסע של אלישבע וחבריה הצעצועים אל בית החולים לבובות באי אולי. מומלץ בחום.
 
ללאה-אחד הסיפורים האהובים עלי ../images/Emo8.gif

אבל כפי שזכור לי הסופרת מדגישה שנכותה של הבובה נגרמה כתוצאה מאכזריותה של הילדה.דבי צודקת שאכן ילדים מסוגלים לעיתים להיות אכזרים וזהו תפקידנו כמבוגרים ללמד אותם כללי התנהגות לא אלימים כלפי כל יצור חי. שלך חנה גונן
 
למעלה