כן מאסטר
"אז מה אתה חושב"? שאלתי אותו.... "נוכל להיפגש בקרוב"? כל עצם בגוף שלי השתוקקה להרגיש את נוכחותו בקירבתי...
"כן, שבוע הבא, ברביעי בבוקר, אפנה לך זמן". שמחתי כל כך. סוף כל סוף נוכל להתקרב, לנסות להרגיש זה את זה שוב.
"אבל אנחנו ניפגש, אצלך, לבד, ונתחיל בבית שלך, במיטה שלך".
"שלי?" נדהמתי. זה ממש לא היה מה שתיכננתי בראש.
"כן. במיטה שלך. את יודעת למה? כי זה המקום הכי אינטימי שלך ואם תכניסי אותי לשם זה יגיד לי הרבה עליך ועל הכוונות שלך".
המחשבה שגבר שעד חודשיים היה זר לי , ייכנס אלי הביתה שיתקה אותי מצד אחד. מצד שני, הזרמים שעברו לי בגוף, סתרו את ההגיון ומיד נענתי לבקשה כנשלטת טובה...
"בסדר, אבל אני רוצה שניפגש ערב קודם ושנשב בפאב או משהו כזה ושנדבר לפני שנגיע לבוקר אצלי בבית".
הוא מתעכב מעט במענה ומיד כותב : "לא. המפגש המקדים מיותר. נדבר אצלך".
אני מנסה להתעקש מולו כשולטת מלמטה: " זה מרגיש לי הכרחי עבורי רגשית שניפגש בערב לפני ולא רק בבוקר אצלי" .
הוא מוסיף להקשות עלי ואומר: " לרגש אין שעות. לא יקרה כלום טרם זמנו... האם עד עכשיו עשיתי משהו שלא היה לך נוח"?
אני מהססת במענה, מצד אחד יודעת שהמיטה שלי היא ה-מקום הכי נכון למפגש שכזה והוא שכבר יודע לקרוא אותי מבלי שאדבר גם כנראה כבר הבין את זה ומצד שני אני רואה לנגד עיני את העובדה שמעולם לא היה בינינו כלום פרט לשיחות, סשן טלפוני ונשיקה אחת סקסית ומדהימה...
ואז הוא מוסיף " תני לי להיות אחראי לתחושות שלך".
גל של התמסרות אינסופית מציף אותי. רטיבות וחמימות עולה מבין רגלי למעלה בזרמים לכיוון החזה וכמעט חונקות אותי מחוסר אוויר. כל כך רוצה להתמסר באופן טוטאלי. כל כך חוששת...
אני מהססת.... הוא מרגיש שוב את ההיסוס הזה שכבר הרגיש איתי כל כך הרבה פעמים בעבר....
"יש לך תמונה סדורה כיצד הדברים צריכים להתנהל וזה בעוכרייך " הוא מוסיף.... "מאותה סיבה פיספסת אתמול את ההזדמנות לשלוח לי את התמונות ערום שביקשתי ממך, ואני מאוכזב ממך, אינף קשובה ומחליטה ברוב חוצפתך מה מצדיק משלוח תמונות שכאלו שכבר לא מעניין אותי"... הבטן מתכווצת... כל כך רציתי לשלוח ולא היה לי אומץ... כל כך רוצה להתמסר, לשחרר... ועכשיו אכזבתי את המאסטר שלי. שוב... אין הרגשה רעה מזו שבעולם....
ומצד שני, אני יודעת שהוא צודק, השליטה מלמטה עוד תהרוג אותנו בטרם התחלנו...
העובדה שאני גם שולטת לפעמים בסיטואציות אחרות מקשה עלי לפעמים לשחרר באופן טוטאלי כנשלטת. ואני כל כך רוצה לנסות להיות פעם אחת כלבה מאולפת ולא רק סוס מוסטנג פרוע וחופשי.
"אתה צודק". אני עונה לו... .."אני בן אדם דומיננטי וזה משתלט לפעמים. אני אשתדל לא לתכנן ולא לתת לתמונה הזאת מקום" ומוסיפה "אני מצטערת".
הוא שותק . כנראה חושב....
אני מוסיפה בחנפנות מפייסת :" אז מה עכשיו? מה אתה רוצה עכשיו שיהיה?"
הוא ממתין במענה כאילו מושך זמן ולבסוף כותב לי : "עכשיו אני זקוק לשקט, כדי לחשוב".
אני מגורה כולי... נושכת שפתיים. רוצה לכתוב משפטים על משפטים של מחשבות ורגשות חזרה....
אני עוצרת. מחליטה שאני משחררת לחלוטין כל יכולת התנגדות שעוד נשארה לי ומפקידה את עצמי בידיו לחלוטין ועונה לו : " כן מאסטר".!
ושקט מהקו השני....
ההמתנה הורגת אותי!
כמה זה מגרה אלוהים... שרק יתייחס אלי כבר שוב!
"אז מה אתה חושב"? שאלתי אותו.... "נוכל להיפגש בקרוב"? כל עצם בגוף שלי השתוקקה להרגיש את נוכחותו בקירבתי...
"כן, שבוע הבא, ברביעי בבוקר, אפנה לך זמן". שמחתי כל כך. סוף כל סוף נוכל להתקרב, לנסות להרגיש זה את זה שוב.
"אבל אנחנו ניפגש, אצלך, לבד, ונתחיל בבית שלך, במיטה שלך".
"שלי?" נדהמתי. זה ממש לא היה מה שתיכננתי בראש.
"כן. במיטה שלך. את יודעת למה? כי זה המקום הכי אינטימי שלך ואם תכניסי אותי לשם זה יגיד לי הרבה עליך ועל הכוונות שלך".
המחשבה שגבר שעד חודשיים היה זר לי , ייכנס אלי הביתה שיתקה אותי מצד אחד. מצד שני, הזרמים שעברו לי בגוף, סתרו את ההגיון ומיד נענתי לבקשה כנשלטת טובה...
"בסדר, אבל אני רוצה שניפגש ערב קודם ושנשב בפאב או משהו כזה ושנדבר לפני שנגיע לבוקר אצלי בבית".
הוא מתעכב מעט במענה ומיד כותב : "לא. המפגש המקדים מיותר. נדבר אצלך".
אני מנסה להתעקש מולו כשולטת מלמטה: " זה מרגיש לי הכרחי עבורי רגשית שניפגש בערב לפני ולא רק בבוקר אצלי" .
הוא מוסיף להקשות עלי ואומר: " לרגש אין שעות. לא יקרה כלום טרם זמנו... האם עד עכשיו עשיתי משהו שלא היה לך נוח"?
אני מהססת במענה, מצד אחד יודעת שהמיטה שלי היא ה-מקום הכי נכון למפגש שכזה והוא שכבר יודע לקרוא אותי מבלי שאדבר גם כנראה כבר הבין את זה ומצד שני אני רואה לנגד עיני את העובדה שמעולם לא היה בינינו כלום פרט לשיחות, סשן טלפוני ונשיקה אחת סקסית ומדהימה...
ואז הוא מוסיף " תני לי להיות אחראי לתחושות שלך".
גל של התמסרות אינסופית מציף אותי. רטיבות וחמימות עולה מבין רגלי למעלה בזרמים לכיוון החזה וכמעט חונקות אותי מחוסר אוויר. כל כך רוצה להתמסר באופן טוטאלי. כל כך חוששת...
אני מהססת.... הוא מרגיש שוב את ההיסוס הזה שכבר הרגיש איתי כל כך הרבה פעמים בעבר....
"יש לך תמונה סדורה כיצד הדברים צריכים להתנהל וזה בעוכרייך " הוא מוסיף.... "מאותה סיבה פיספסת אתמול את ההזדמנות לשלוח לי את התמונות ערום שביקשתי ממך, ואני מאוכזב ממך, אינף קשובה ומחליטה ברוב חוצפתך מה מצדיק משלוח תמונות שכאלו שכבר לא מעניין אותי"... הבטן מתכווצת... כל כך רציתי לשלוח ולא היה לי אומץ... כל כך רוצה להתמסר, לשחרר... ועכשיו אכזבתי את המאסטר שלי. שוב... אין הרגשה רעה מזו שבעולם....
ומצד שני, אני יודעת שהוא צודק, השליטה מלמטה עוד תהרוג אותנו בטרם התחלנו...
העובדה שאני גם שולטת לפעמים בסיטואציות אחרות מקשה עלי לפעמים לשחרר באופן טוטאלי כנשלטת. ואני כל כך רוצה לנסות להיות פעם אחת כלבה מאולפת ולא רק סוס מוסטנג פרוע וחופשי.
"אתה צודק". אני עונה לו... .."אני בן אדם דומיננטי וזה משתלט לפעמים. אני אשתדל לא לתכנן ולא לתת לתמונה הזאת מקום" ומוסיפה "אני מצטערת".
הוא שותק . כנראה חושב....
אני מוסיפה בחנפנות מפייסת :" אז מה עכשיו? מה אתה רוצה עכשיו שיהיה?"
הוא ממתין במענה כאילו מושך זמן ולבסוף כותב לי : "עכשיו אני זקוק לשקט, כדי לחשוב".
אני מגורה כולי... נושכת שפתיים. רוצה לכתוב משפטים על משפטים של מחשבות ורגשות חזרה....
אני עוצרת. מחליטה שאני משחררת לחלוטין כל יכולת התנגדות שעוד נשארה לי ומפקידה את עצמי בידיו לחלוטין ועונה לו : " כן מאסטר".!
ושקט מהקו השני....
ההמתנה הורגת אותי!
כמה זה מגרה אלוהים... שרק יתייחס אלי כבר שוב!
))