כמעט יאוש

כמעט יאוש

אני קרובה ליאוש. אני רואה את המדינה מדרדרת במהירות, קרובה מדי לכל התחלואים של הלוונט (כולל הרשות הפלשתינית). והגרוע מכל שאיכשהו יש לי הרגשה שהאטימות וחוסר התוחלת שוטפת אותנו. אותי בודאי. אין באופק שום תכנית מדינית. אין שום מנהיג ראוי באמת (שלא לומר שראש הממשלה הוא האיש שמאז 1982 אני מכנה "פושע מלחמה"). המלחמה בפתח , כנראה ובכורי מתגייס בעוד שנתיים. המחשבה שיווצר מצב שהוא ילך ויגן על מנוולים הולכי שולל ומוליכי שולל , שהחליטו לרתום את המדינה למטרות שאינן לטובת אף אדם-מצמררת אותי. אני לא רוצה לשבת בחיבוק ידיים. אני גם לא יודעת מה לעשות. דעותי רחוקות מלהיות שמאלניות ואיני רוצה לפעול במסגרת שמזוהה פוליטית - אם כי ברור שאני רוצה ששם תהיה השפעה - אך לא רק שם . יש למישהו עצה? לא מרצ , לא שלום עכשיו, 4אמהות התפרקו-לא? ונשים בשחור- לא בשבילי.
 
למעלה